מלחמת הגרסאות
וידוי קטן: בפרשה המדוברת אני לא מקבלת את גרסתו ה”מלאה” של אף אחד מהצדדים. לא של שירותי הביטחון ולא של עיתון הארץ. לשניהם יש כאן אינטרסים ואג’נדה. זה כשלעצמו לא כל-כך נורא ובעיקר לא חריג: אני בדרך-כלל משתדלת להפעיל שיקול דעת תוך ניתוח עצמאי ככל האפשר. שלא לדבר על כך שאת גרסתם של שירותי הביטחון כדאי בדרך-כלל לקחת בהרבה יותר מקורט של ספקנות בריאה. כבר היינו עדים ליותר מדי פרשיות “ביטחוניות” שסיווגן ככאלה נועד בעיקר לכסות על פשלותיהם במקרה הפחות גרוע, ועל עבירות על החוק במקרה היותר גרוע.
הקושי הוא שברגע שכלי תקשורת מדווח על פרשה שהוא מעורב בה ישירות, כצד פעיל, גם העובדות פחות ברורות מתמיד. תמיד הגשת העובדות לקורא או לצופה כפופה לסדר-יום ערכי ועמדות נורמטיוויות. מה בכלל מביאים ומה לא נכנס למהדורה; מה מובלט ומה מוצנע; מה בעמוד הראשון ומה ליד מודעות האבל; באיזה גודל הכותרת וכן הלאה. אבל כאן יש ויכוח על העובדות עצמן. האמת, לא רק בין הצדדים, גם באותו צד. שמעתי בדרך הביתה את עורך הארץ מתראיין ברדיו. לא שכל משפט סתר את הקודם: לעיתים הסתירות הופיעו באותו משפט עצמו. פעם תזכרו שאף אחד לא אמר שענת קם היא המקור, פעם ענת קם היא המקור. פעם אנחנו לא הסגרנו מקורות, ופעם בעקבות המסמכים שהעברנו לשב”כ נעצרה ענת קם. הבנו.
ומה עם כלי התקשורת האחרים, תשאלו? גם זאת בעיה. חלקם ששים לאידו של הארץ ומלבים את המדורה, חלקם מנסים להגן על קולגות. שתי העמדות אינן נקיות.
עבריינות ואידיאולוגיה
הפרשנות תלויה, כמובן, בעובדות שכאמור לא ברורות עד תומן. אבל גם כך וגם כאן אני לא מאמצת באופן עיוור את הפרשנות משום צד. יש הקוראים להכניס את ענת קם למאסר עולם, יחד עם הכתב, לסגור את עיתון הארץ וכו’. (למה רק מאסר עולם? למה לא עונש מוות? ואפשר בלי משפט. זה יחסוך בהוצאות. אגב, למה נפקד מקומה של הצנזורית הראשית? אותה צריך להוציא להורג ראשונה). אבל מצד שני יש הסבורים כי קם לא עברה שום עבירה משום שהיא חשפה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה של הפרת חוק בידי רשויות הצבא. וגם על כך אני חולקת. חיילת שמוציאה מסמכים מסווגים מהצבא ומוסרת אותם לעיתונאי – עוברת עבירה. עבירה שתג מחיר בצדה. אני עדיין סבורה שהעובדה שהיא חשפה בכך (בחלק מן המסמכים, אגב, לא בכולם) התנהלות לא-חוקית לכאורה של הצבא צריכה לעמוד לזכותה. ודאי שבשלב הטיעונים לעונש אבל גם קודם לכן בהגדרת העבירה שעליה היא נשפטת. (ועל כך מיד).
לא סגי: דווקא אם קם עשתה מה שעשתה מכוח מצפונה, והרצון להתריע בפני מדיניות לא-חוקית, עליה לדעת שאם בכך עברה עבירה עליה לשלם על כך את המחיר. הההקבלה כאן בעיני היא לסירוב. סירוב אזרחי הוא פעולה שונה לגמרי, הן בהגדרתו הן בתנאיו. אבל הצד הדומה הוא שיש נכונות של הסרבן לקבל על עצמו את התוצאות החוקיות של המעשה שלו. אחרת הוא סתם עבריין. סירוב איננו פריעת חוק. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק. (על סירוב וסרבנות ראו עוד כאן). יתכן שכדי למזער את הנזק הצפוי לה עדיף לקם לטעון טענה אחרת, לא אידיאולוגית, אבל זה כבר עניין לבאי-כוחה להחליט.
ומִלה אחרונה על הגדרת העבירה
הדין הישראלי איננו מכיר ב-whistle blowing (*) ואיננו מסייג אחריות פלילית במקרים של הבאה לידיעת הציבור הפרה קשה של סדרי השלטון או המשפט. החריג היחיד לכך הוא ההגנה שנותן מבקר המדינה לחושפי שחיתויות. אחד הלקחים של הפרשה הזאת צריך להיות, אולי, תיקון כזה של החוק. זה גם המקום לומר מלה בשאלה של הגדרת העבירה. אנשים נרעשו, ובצדק, מכך שמוסרת מסמכים לעיתונאי, שכידוע מעביר (או אמור להעביר) את כתבותיו לצנזורה טרם פרסומן, מועמדת לדין על עבירה של ריגול חמור. צריך להבין ש”ריגול חמור” הוא כותרת הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין, אך לא חלק מיסודות עבירה שהתביעה צריכה להוכיח. מה שהיא צריכה להוכיח קשור למסירת, השגת או החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך. (כפי שקראנו, התביעה מבקשת להוכיח גם שזה נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, יסוד המקפיץ את העונש המרבי מ-15 שנות כלא למאסר עולם). גם כאן אין בדין הישראלי מעמד מיוחד לעיתונאים, ויתכן שגם כאן דרוש שינוי. כמו ששמענו לרוב בימים האחרונים, מבחינה זאת לפחות כל הכתבים הצבאיים עוברים על החוק פעמיים ביום.
(*) לא סתם למונחים מסוימים אין תרגום עברי מניח את הדעת, או בכלל..
קרוא וכתוב 