Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סרטן’

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

מלכת כל המחלות מאת סידהרתא מוחרג'י. מאנגלית: יוסי מילוא. עם עובד/אופקים 2013, 573 עמ' כולל הערות ומפתח.

סידהרתא מוחרג'י – אונקולוג וחוקר סרטן – כתב "ביוגרפיה של מחלת הסרטן", ככותרת המשנה של הספר המרתק הזה. על אף נושאו העגום – והיה זה פלובר, כמדומני, שאמר ש"כל למרות הוא בגלל סמוי" – הוא נקרא בשקיקה לא פחות ואולי יותר מכל יצירת ספרות בדיונית. לא מפליא כי הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון ב-2011. כתיבתו של מוחרג'י קולחת ורהוטה. הוא הצליח לא רק להשתלט על גוף ידע ענק – הספר נסמך על מאות רבות של מקורות – אלא להעביר אותו באופן המובן לקורא המשכיל שאינו איש מקצוע בתחום, כשהוא כותב ביד אמן. מדובר בפרוייקט מעורר השתאות, הפורש את ההיסטוריה המדעית של מחלת הסרטן, חקרה והמערכה (הרפואית והפוליטית כאחת) שמנהלים נגדה. מערכה שמסופרות בה הדבקות במטרה, הנחישות, העבודה המתסכלת בדרך לגילוי, פריצות הדרך, האכזבות, התגליות, ההחמצות, התקוות והטרגדיות.

המשך…

Read Full Post »

שלום צבי,

הפנו אותי למאמרך המקומם "גילו לנו גוש" (ברישום). ואת התואר “מקומם” אני כותבת כמתנגדת נחרצת, עקבית וחד משמעית להתנחלויות. וגם כבעלת ניסיון אישי בגושים.

אצטט לעניין זה את סוזן סונטאג:

לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה.

ומכיוון שכבר כתבתי על השימוש הפוליטי בסרטן (ברשימה שבה מצוטטת גם סונטאג ביתר אריכות), אפנה אותך לשם:

עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)

[אגב, כשהיו פעם בהארץ עורכים, הם בטח היו פוסלים את זה בגלל השימוש הלא תקין "יש לו את" (לא חלילה בגלל ההשוואה הממאירה שלך)…].

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורם.

 

 

Read Full Post »

לכל מי שחשבו שמדובר בפוליטיקאים – לא, זה לא. הם לא היחידים שמשקרים. ויש שקרים הרבה יותר כואבים.  כל הסיפורים – אמיתיים.

מחזה בחמש תמונות. או חמישה רופאים.

תמונה 1

רופא א': “לא, היום אנחנו יודעים למנוע מראש בחילות והקאות בכימותרפיה”.
ביום השלישי הקאות בלתי פוסקות. גם אחרי עירוי שכלל פראמין לווריד. הן נפסקות רק כשהרופאה רושמת סטרואידים. שבתל השומר, למשל, מקבלים בימים אחרי הטיפול כחלק מהפרוטוקול. לא יוצאים מבית החולים בלעדיהם. (רופא המשפחה: כן, אנחנו אלה שרואים את החולים במצב הזה אחרי הטיפולים, לא האונקולוגים).

המשך…

Read Full Post »

לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן. מאת ד”ר דויד סרוואן-שרייבר. מאנגלית: נעמי כרמל. מודן, 2012, 124 עמ’

הספר הצנום הזה הוא הספר האחרון שכתב סרוואן-שרייבר, על ערש מותו. קוראי העברית פגשו בו בספריו ללא פרויד, ללא פרוזאק ולא לסרטן. שניהם ספרים פורצי דרך ומעוררי השראה, שכתב נוירולוג ופסיכיאטר שהיה קודם כל אדם. אדם, משמע, אנושי; משמע, נפגש בסבל; משמע, חש חמלה; משמע, מושיט יד. הרופא שהיטיב לדעת עד כמה קצרה ידה של הרפואה הקונוונציונאלית מלהושיע דווקא כשאנו נזקקים לה ביותר. ביקורתו על תעשיית התרופות הפסיכיאטרית בפרט ועל הפסיכותרפיה בכלל היתה נוקבת והוא לא היסס להציע למכאובי הנפש חלופה אנושית והוליסטית יותר. בסרטן מעולם לא קרא להימנע מלטפל בדרך הקונוונציונלית, שבה טופל אף הוא. אלא, להעמיד לרשות הטיפול הזה את מלוא משאביה של החולה, כדי לגייס את כוחות הריפוי הפנימיים שלה. את ‘לא לסרטן‘ כתב על רקע התנסותו האישית, כרופא צעיר שגילה שיש לו גידול ממאיר במוח. גידול שחזר ומאז הוא חי על זמן שאול: ידוע ידע שההישנות הבאה, הקטלנית, “הגדולה”, ה-הישנות בה”א הידיעה כפי שהוא קורא לה כאן, תגיע. השאלה רק מתי.

המשך…

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

עם תחילת שביתת הרופאים פרסמתי כאן רשימה שביקרה אותה די בחריפות. בחילופי הדברים בתגובות שאל אותי ד”ר אסי סיקורל, “האם לדעתך זה בסדר לדחות ניתוחים לא דחופים או בדיקות מתוכננות, ולהמשיך לטפל במטופלים הזקוקים לטיפול?”. הוא המשיך והצדיק את השביתה כך: “מעולם, מעולם לא היתה שביתת רופאים ממש. רוב רובם של הרופאים ממשיכים לעבוד כרגיל וזו החולשה והחוזק של המאבק שלנו. אני חושב שמותר להיות כאן סלקטיביים, שביתה בהחלט יכולה להיות על חשבון דברים שאינם דחופים, ועדיין להיות אתית”. 

בתשובה כתבתי:

בשביתה שנמשכת נניח חודשיים, כפי שכבר קרה, כמה בדיקות וניתוחים שנדחים כי הם לא דחופים גורמים בטווח הארוך לנזק בריאותי, גם רציני, לפציינטים?
ללא קשר לשביתה, למערכת הציבורית יש הגדרות משלה ל"דחיפות". אני מכירה מקרים שבהם הניתוח לא הוגדר דחוף ולכן האדם חיכה בתור חודשיים-שלושה, רק כדי לגלות שהגוש שהיה ידוע שיש לו הוא סרטני ולו הניתוח היה מבוצע חודשיים שלושה קודם היו תופסים אותו בשלב מוקדם יותר.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »