Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עדי אופיר’

זמן אמת, אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי. עורך: עדי אופיר, כתר, 319 עמ'

פורסם במעריב, 23.2.2001

זמן האמת של השמאל הישראלי, אך גם מאמרים שנכתבו בזמן אמת, זוהי הדו-משמעות שמאחורי שמו של קובץ המאמרים המנתחים את אינתיפאדת אל-אקצה והשפעתה על החברה הישראלית. הכותבים, שרובם שייכים למה שאפשר לכנות השמאל הרדיקלי, לא הופתעו מפרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. כך לא הופתע גם כל מי שעקב אחרי המתרחש בשטחים הכבושים מאז הסכמי אוסלו, שהידקו את הסגר, המצוקה וההשפלה, ששום בן-אנוש אינו יכול להסכין עמם. לכל היותר, אפשר היה להשתומם איך זה לא פרצה ההתקוממות קודם לכן.

לצד המחמאות המגיעות לעורך ולהוצאה, על פרסום מהיר שמגיב למאורעות ההווה, עולה גם הרהור באשר לאפשרות לנתח את הארועים בהיעדר פרספקטיבה היסטורית. לסוג כזה של כתיבה אנו נחשפים מדי יום בעמודי הפובליציסטיקה של העיתונים, אבל באלו, כמאמר הקלישאה, עוטפים למחרת דגים. הגל תיאר את הצורך בפרספקטיבה הזאת באופן ספרותי, כשקבע שינשופה של מינרבה (אלת החוכמה) יוצא למעופו בחשכה: רק בשלהי התקופה אפשר להבין את ערכיה ולנתח את מושגיה המרכזיים. מי שמביט על תקופתו מתוכה – מרחיק ראות ככל שיהיה – לוקה בעיוורון שמטילים עליו המאורעות. כל ניתוח הוא פרי המגבלות של תקופתו ורוחב אופקיה, אבל 'זמן אמת' הוא רפלקסיה על הארועים בהתהוותם. המשך…

Read Full Post »

תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 10. עורך: עדי אופיר, עורכת אורחת: גלית חזן-רוקם, הוצאת מכון ון-ליר והקיבוץ המאוחד, 208 עמ' 54.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 13.5.1998

מתחילת הופעתו של כתב העת "תיאוריה וביקורת" מתגלמות בו שתי בעיות עיקריות, שאינן פוסחות גם על הגיליון הזה, המוקדש לתרבות עממית. הראשונה היא בעייתו של כל כתב עת כמעט: רמתם הלא שווה של המאמרים המתפרסמים בו. השנייה, שהיא ייחודית ל"תיאוריה וביקורת", נוגעת לעובדה שלמרות שהוא כתוב עברית, כמעט שאי-אפשר להבין את שפתם של חלק מהמאמרים.

לזכותו של גיליון זה ייאמר שמספרם של המאמרים האלו – שלמולם משפשפים הקוראים, ואפילו הם משכילים ומיומנים, את פדחתם בייאוש – הוא מועט. ייתכן שכתב-העת הזה מתחיל לפלס את דרכו למקום מרכזי יותר בשיח האינטלקטואלי, ועל כך יש לברך. השימוש בעגה מקצועית המבודדת קהילה מקצועית ומבדלת אותה מן הציבור הרחב הוא פרקטיקה שראויה למחקר בפני עצמו, ואולי מן הראוי שדווקא "תיאוריה וביקורת" ייתן במה למאמר כזה, למרות שמן הסתם הוא איננו שייך לחקר התרבות העממית.

הגיליון שלפנינו מציג מאמרים שונים, שהתרבות העממית אמורה להיות החוט המקשר ביניהם. מתוך קריאתם עולה צורך בהבחנה יסודית, שהמבוא התיאורטי המקדים, של העורכת האורחת גלית חזן-רוקם, נוגע בה רק בקצרה: ההבחנה בין העממי (folk) לפופולרי. זאת משום שחלק מן המאמרים אכן עוסקים בהיבטים סוציולוגיים  ותרבותיים של תופעות חברתיות המתקיימות בשולי הקאנון, וביחסים המתפתחים בין המרכזים לשוליים, אך אינם נופלים תחת ההגדרה של "עממי". זהו, למשל, מעמד התופעה הנחקרת במאמרן של שרה הלמן ותמר רפופורט – אולי הטוב בגיליון – על נשים בשחור.

במבוא שלה, מתווה חזן-רוקם את קווי המתאר של חקר התחום:

העמדת התרבות העממית במוקד המחקר מחדדת את המודעות לניגוד בין הפרטי לפומבי, בין היחידני לקבוצתי, בין המסורתי למתחדש, בין כתיבה לדיבור, בין בורות לאוריינות, בין הקאנוני ללא-קאנוני, בין השליט לדחוי, בין המרכזי לשולי. וביתר שאת, הגדרת נושאי הפולקלור –הסובייקטים היוצרים אותו – כרוכה באופן מסורתי בהצבתם כניגוד ליישות אחרת, גבוהה מהם בסולם היררכי: אליטה, מרכז, אקדמיה, מודרניות או אפילו תרבות פופולרית.

אך היא איננה יורדת לעומקן של השאלות העולות מכך: אילו הכללות מספק לנו מחקר התחום הזה? מה ניתן לומר עליו מעבר למחקר עצמו? מדוע התופעות האלו מעניינות? (והן מעניינות!) כיצד הן קוראות תיגר על הקאנון? מהו התהליך שבו מקבלת התרבות העממית הכרה? באילו דרכים חודר אליהן הפוליטי-הקאנוני, כיצד האופן שבו הוא עצמו מגדיר את החלוקה בין הציבורי לפרטי דוחק תחומים שלמים לשוליים? ואם תרצו, מהו מעמדו של גיליון זה של "תיאוריה וביקורת" במשחק התרבותי הזה? כמה מהמאמרים עושים חלק העבודה הזאת בעצמם, אך רובם הגדול לא, וזה אולי הפספוס הגדול של הגיליון .

בין המאמרים בגיליון מופיע מאמר מרתק ומשעשע של יורם בילו, המציג לנו סיפור-בתוך-סיפור, המתאר את מערכת היחסים המשתנה בין החוקר לנחקר על רקע תרבות הקדושים והמרפאים. לאחר חילופי מקומות ביניהם תוך מניפולציה של הנחקר על החוקר, מוצא עצמו האחרון נטוע בתוך מסגרת הקשר שונה לחלוטין מזו שיצר למחקר. יעל זרובבל מתארת כיצד אגדות ילדים משמשות לעיצוב זיכרון קיבוצי; חנוך לוין כיצרן טקסטים של חדרי המתנה, דוגמת עיתונות הנשים, במסגרת הקשר הרואה בטקסט מוסד ובודקת את מקום הקריאה כפעולה בתוכו היא נושא מאמרו של נועם יורן; אחמד סעדי טוען כי ההיסטוריה של הפלסטינים הציגה אותם כאובייקט ולא כסובייקט, ומתאר את ההתנגדות התרבותית הפלסטינית כאפשרות לניכוסו מחדש של מעמד הסובייקט. דניאל בויארין מתבונן בטקסטים תלמודיים כמפגינים התנגדות לדיכוי. בויארין מסתמך על החלוקה לארבע קטגוריות שעושה ג'יימס סקוט בשיח של אוכלוסיות נשלטות: ה"ציבורי", שבו פועלים הנשלטים על פי תנאי השיח של השולטים; ה"נסתר", שבו הם אינם חשופים למבטו המאיים של השלטון ויכולים לייצר תרבות פוליטית דיסוננטית; "סיפורי תעלולנים", שבהם מוצפן התסריט הנסתר בתסריט ציבורי; ו"הגלוי" – נאום של התקוממות גלויה. אליבא דבויארין, מספק לנו השיח התלמודי גישה ישירה לתסריט הנסתר, מפתח לשפת התעלולנים שלו עצמו. כך מספקת הספרות התלמודית "מרחב פרטי בטוח, שבו היה אפשר לעבד את התסריט שהוחבא מן הכובש".

מאמרו של מוטי רגב על תעשיית המוסיקה בישראל חודר לעומקם של האופנים שבהם נדחקת המוסיקה המזרחית לשוליים. תעשיית המוסיקה הרהוטה מוצגת לא כסוכן שוק בלבד, המייצג תפיסה "נייטרלית" כשכל מעייניו ברווחים, אלא כנשא של תפיסה אסתטית-נורמטיווית שלטת, שמשרתת את הדומיננטית של מוסיקת הפופ. חסר היה לי עוד צעד אחד מעבר לדיון, אינטלגינטי ככל שיהיה, בתופעה שההתנגדות לתוצאותיה כבר הגיעה לתודעת הקהל הרחב (בין השאר, באמצעות העיתונות הפופולרית).

'אלה נשים אשכנזיות, לבד, זונות של ערבים, לא מאמינות באלוהים, ולא אוהבות את ארץ-ישראל': 'נשים בשחור' ואתגור הסדר החברתי', היא הכותרת המשעשעת-המרירה למאמרן של הלמן ורפופורט. נוסף על הניתוח המצוין של התופעה, פורשות הכותבות במפורש את המתודולוגיה שלהן, ועונות להתנגדויות אפשריות למאפייניו המחקריים (כמו היותן גם חוקרות וגם משתתפות בפרקטיקה הנחקרת). אפילו מי ששייך למסורת האנליטית היריבה, כמוני, דעתו נחה מן התיאור הבהיר והמפורש של המתודולוגיה המחקרית של "ניתוח מקרה", המובא בנספח למאמר.

הצורך בהנמקה בולט במיוחד כאשר היא נעדרת, כמו למשל במאמרן של גלית חזן-רוקם והגר סלומון. נקודת המוצא למחקרן על קבוצת נשים רוקמות מתוארת כדלהלן: "נטינו להניח כי הבחירה של קבוצת הנשים לעסוק דווקא ברקמה, כצורת ביטוי המזוהה באופן מסורתי עם נשיות, קשורה בשיח הבין-מגדרי (ג'נדרי). מכאן אף הנחנו, שהדיון הפנים-קבוצתי והמחקרי כאחד יתמקדו ביחסים שבין נשים לגברים ובין נשיות לגבריות". ההנחה שהבחירה ברקמה קשורה באמירה על ג'נדר נראית לי מרחיקת לכת ולא מבוססת. אישושה במהלך המחקר הוא בעייתי: כל קבוצה חד-מינית תיטה לעסוק, בין השאר, בדיבור על המין האחר.

כל מי שהשתתף פעם בסדנה בדיבור לפני קהל יודע שאחד הכללים היסודיים, אם גם הפשטניים, אומר: "Tell them what you're going to tell them; Tell them; Tell them what you've told them". במובן מסוים, צריך גם מאמר בהיר לציית לדרישה הזאת: על הכותבים לספק לקוראים תמרורים, ציוני-דרך שיאפשרו להם לדעת את מקום הימצאם ולפלס את דרכם ביתר קלות. נוסף על המענה לדרישות המתודולוגיות ועל היותו בנוי כהלכה, עונה מאמרן של הלמן ורפופורט גם על דרישות התוכן של מאמר טוב: הוא חוקר תופעה מעניינת באופן מקורי, כתוב היטב, מספק פרשנות עשירה, קוהרנטית וממצה למושא המחקר, ונוטע אותו בהקשר המחקרי והחברתי הכולל.

הכותרת לקוחה מהתיאור הססגוני של נהגי המוניות שעוברים בכיכר פאריס בירושלים על הנשים שעומדות שם מדי יום שישי בצהריים. אין ספק ששיח נהגי המוניות מייצר תרבות עממית מובחנת, ומעמדו בשיח הפוליטי הישראלי ראוי למאמר משל עצמו. אולי בגיליון הבא?

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »