קרוא וכתוב

ועדת השיפוט של פרס לנדאו התפרקה בעקבות פרישתה של גילית חומסקי מצוות השופטים בשל כך שמסתמן כי שני השופטים האחרים מבקשים לשוב ולהעניק את הפרס ליצחק לאור. הידיעה על כך – הפתעה הפתעה – סגורה לתגובות (פרס תנחומים) באתר עיתון הארץ.

המשך…

Read Full Post »

כל-כך הרבה מתרחש. ושום דבר שבאמת מתחשק לכתוב עליו ממש.
פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה מקבץ קצר לכבוד חג האורים:
או ההיפך / לא ארץ לנשים / מוציאים מהארון: פרק חדש בסדרה של הבריון אוחובסקי / האתרוג של הארץ ופרס התנחומים / הכפתור הנכון.

המשך…

Read Full Post »

ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.

הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:

כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!

המשך…

Read Full Post »

גדעון לוי צודק בביקורתו (נדרש רישום) על ה"התיישבות" בבקעת הירדן. זוהי התנחלות אסורה בשטח כבוש, בדיוק כמו שאר ההתנחלויות. אבל ההתייחסות לארוע כ"רצח החוואי הלבן" בלב מחוז האפרטהייד, אפעס, קצת יוצרת את הרושם שהוא ממלא בתסריט הזה (שבינתיים גוברת ההערכה שמדובר בכלל בארוע פלילי ולא בפיגוע), את אותו קול ב'חרפה' של קוטזי שראה באונס הלבנה בחווה בדרום-אפריקה התקוממות לגיטימית או חצי לגיטימית של השחורים.

ואורן פרסיקו מזכיר לנו היום בסקירת העיתונות של העין השביעית, שהמו”ל של אותו עיתון, עמוס שוקן, אמר בישיבתה האחרונה של מועצת העיתונות לדורון גלעזר, עורך “מעריב” לשעבר: “גם את האידיאולוגיה משווקים. אתה נבהל, שיווק זה לא רק מה שאתה חושב". (את הפרוטוקול המלא של הישיבה ניתן למצוא כאן).
נכון. בואו נזכיר מהו שיווק נוסח הארץ. איך העיתון לאנשים חושבים בוחר לשווק את האידיאולוגיה שלו. הם אמרו.
גם זה סוג של חוואות לבנה, אם תרצו.

ובאופן רק חצי קשור (אבל מסוג הקישורים הרופפים שהארץ דווקא מתמחה בהם): בית הדין האירופי לזכויות אדם קבע (PDF) (במקרה של Delfi AS v. Estonia), כי הטלת אחריות משפטית על אתר חדשות בגין טוקבקים פוגעניים איננה מהווה הפרה של סעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם, המגן על חופש הביטוי. בית המשפט פסק כי החבות שהוטלה על האתר על ידי בתיה”מ באסטוניה היוותה הגבלה מידתית ומוצדקת על חופש הביטוי של האתר.
לתשומת לבם של החוואים הלבנים, המתירים גידולי פרא בערוגתם.
”… I had a farm in Africa”

Read Full Post »

מתוך טור העיתונות היומי של ולווט, על מוסף הארץ החדש:

המדור תוצרת הארץ משתרע עד ע' 16. לאחר מכן יש כפולה הנקראת "באנה באנה | נשים מתפרעות על עמוד"
הא! דאבל מינינג. אבל זה לא עמוד אלא כפולה, והעמוד לו ייחלתם לא קיים פה.
בתחתית הכפולה יש קרדיטים.
מערכת | מהממת: מיקה אלמוג | הורסת: אור ישראלי | לוהטת: לילך ברנע-לשם | משגעת: שחר סגל | ממכרת: ליאת שביט מטריפה: רונה תמיד | מפנקת: מאיה סובול | אלוהית: ענבל ארבל

מהממות. הורסות. לוהטות. משגעות, ממכרות. מטריפות. מפנקות. אלוהיות.
כל מִלה נוספת מיותרת.
(כן, ברור, הכול בהומור. זה שאין לפמיניסטיות).
פעם אחת אסכים עם עמוס שוקן: קרדיט – כזה – הוא קלקול. אבל הוא מצביע על משהו מקולקל עמוק הרבה יותר מבתקשורת.

Read Full Post »

כמו דויד גרוסמן, גם אני הרגשתי מחנק נורא אחרי שקראתי כיצד שוחרר עומר אבו ג'ריבאן מבית החולים שיבא מבולבל, לא מתמצא, בקושי הולך ומחובר לקטטר, והושלך על-ידי השוטרים שהיו אמורים להחזירו "לשטחים" לצד הדרך, יחף ורק פיג'מה לגופו. שם התגלה לאחר יומיים ללא רוח חיים באפו. אחרי שקראתי את דבריו של גרוסמן, חוסר היכולת לנשום רק גבר. מהזוועה. צריך להיות גרוסמן כדי ליצוק את החומרים שמהם עשויה הזוועה הזאת במילים; כדי להתמיר אותה לכדי פואטיקה גדולה. עוצרת נשימה במובן הליטראלי והרע של המלה. שמדירה שינה מהעיניים. שמכווצת את הבטן לכלל כאב אחד מרוכז, כאילו מישהו הכניס בה אגרוף. לא כאילו.

המשך…

Read Full Post »

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

המשך…

Read Full Post »

אחד הפרוייקטים שהבלוג החדש איפשר לי להרים הוא אות מיס פיגי. אם אתם לא מכירים, זה מופיע בסרגל הצד בבלוג מתחת ל’סימניה’ והקישור לדף הפייסבוק. הדרך הנוחה ביותר להתעדכן במקבלי האות בלי להיכנס כל פעם לבלוג היא באמצעות הרסס הזה. הרשימה המלאה נמצאת בדף הדלישס שלי. האות מוענק מטעם הבלוג לאנשים המתבטאים באופן שוביניסטי נגד נשים, לפעולות שוביניסטיות ולכנסים (וועדות) המתקיימים ללא נשים. נו, שוביניזם, הוא בכל מקום.

לפעמים נדמה שהאות ניתן על “קטנות”. אבל כל הרעיון הוא להסב את תשומת הלב גם אל הקטנות האלה. כי מודעות פמיניסטית איננה רק התקוממות הלב אל מול אלימות כלפי נשים, דיכוין וסחר בהן למטרות זנות. לאלה קל להתנגד, לפחות מצוות אנשים מלומדה. את המודעות צריך לפתח מול מה שרגילים לעבור עליו בלי לשים לב; או לעבור עליו לסדר היום (תמיד יש, הרי, דברים “יותר חשובים”); שמוצנע ולפעמים אפילו נסתר מרואי. הרעיון הוא להרגיל את העין. לחדד את הקשב. לאמן את המודעות. לא כי אין היררכיה בין חשוב יותר לפחות. אלא כי, כנאמר, “אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין”. אליו אני רוצה להפנות את העין ולהרגיל אותה. עליו אני רוצה להסתכל מחדש.

ולמה כתבתי להתנגד מצוות אנשים מלומדה? כי יש אנשים שמסכימים על זה רק כשזה אצל אחרים. אבל מתעדפים אפילו את ההתנגדות להטרדות מיניות לסוף, כשזאת קורית בחצר האחורית שלהם עצמם. בראיון שערכה צפי סער עם חמש פמיניסטיות צעירות, המתפרסם היום, אומרת תמר זנדברג, חברת מועצת ת”א-יפו מטעם מרצ, בעניין הטענות על ההטרדות המיניות בשמאל: 

נתקלתי בכמה נשים מזירת השמאל שהתחבטו בשאלה אם להתלונן נגד אדם כזה או אחר. ובין היתר, עמדה על הפרק שאלת המחיר שהן יצטרכו לשלם, גם בתוך הקהילה שלהן. יש העניין הזה של: אבל הוא כל כך פעיל נגד הכיבוש והוא עומד בראש המאבק וכו’.

כך גם ממשיכים לתת בימה ב”מעוז הליברליות” למי שהושמעו נגדו טענות קשות על הטרדות מיניות ויותר. גם אצלם במערכת. זאת ללא קיום כל הליך של בירור פנימי, לכל הפחות. וללא מתן הסבר נאות לציבור. זה שבשמו הם דורשים תמיד הסברים מאחרים. ליתר ביטחון פרי עטו מתפרסם סגור לתגובות באתר, בניגוד לכל שאר הכתבות. שמא איזה טוקבקיסט נרגן יזכיר את זה. אז אולי באמת (גם כי שני כותבים שלו מככבים דרך קבע ברשימת מקבלי האות), עמוס שוקן הוא המועמד הראוי לקבל את אות מיס פיגי של השנה, לרגל יום האשה.

היה פה גם קדימון, קודם, עם המלצות.

Read Full Post »

ד”ר אורלי אינס היתה מקורבן לגיבורה, הכריזה הכותרת הראשית בעיתון של יום שישי, שלא היתה אלא טור דעה (אנטי-עיתונאות, אך לא לשם כך התכנסנו). באותו יום קרא מאמר המערכת למפכ”ל נקי מכל חשד. אכן, מדובר בעניין של היגיינה ציבורית, ללא קשר לדיני ראיות שבהם מוכחת אשמתו של אדם בפלילים. שני טורים נוספים התפרסמו באותו עיתון באותו יום. אחד במדור הדעות והשני במדור הספרות. שניהם סגורים לתגובות. שמא יזכיר אחד הקוראים לכותב את הטענות הקשות על הטרדות מיניות שהועלו נגדו. מאמריו הם המאמרים היחידים במדור הדעות שסגורים לתגובות באתר העיתון. כך ייעשה לאתרוג שהעיתון חפץ ביקרו. ביום ראשון מאמר מערכת נוסף(!) באותו נושא: א’ יצאה לאור, כותרתו. המשבח את ד”ר אינס. אפילו לא שמו לב שם לאירוניה שבכותרת.

מילים כדרבנות כתב ביום שישי גדעון לוי, פרשננו לענייני פמיניזם. (כולל הערה מתנשאת למחנה הפמיניסטי, "שאין לו די חיילות ומנהיגות", מפי מי שכידוע לא עובר שבוע בלי שהוא כותב על ענייני מגדר וזכויות נשים).  אבל רגע, הכותב הוא לא מי שמילא פיו מים בפרשה אחרת, שגם בה נשמעו האשמות על הטרדות מיניות ותקיפות, מפי יותר מאשה אחת, אבל לפחות אחת מהן נחשפה אף היא? איך זה שאז לא זכינו לטור שקיבל את הכותרת הראשית בעיתון?  יכול להיות שמשום שבמקרה ההוא הנילון חבר לדרך? כותב בעצמו באותו עיתון? והעיתון ממשיך לתת לו את הבמה?

אין גבול לצביעות, לצדקנות ובעיקר לחוצפה. עיתון הנושא על דגל את ההיגיינה הציבורית – ראוי שינקה את המערכת שלו עצמו לפני שהוא יוצא במאמרי מערכת צדקניים. עיתון הקורא למאבק בהטרדות מיניות – ראוי שיבוא למאבק בידיים נקיות. במקרה של האתרוג הפרטי שלו, נשמעו טענות מפי נשים לא מעטות. אחת מהן יצאה אף היא לאור ונחשפה בשמה, ואף הגישה תלונה במשטרה.

לנו, מר שוקן, לקוראים ולקוראות, מגיעה תשובה. הכיצד יוצא עיתון הנאורות בכותרת ראשית המשבחת את אינס – גם שם עדיין לא הוכח דבר בבית משפט, כזכור – ובה בעת ממשיך לתת טורים, ומשכורת, למי שהושמעו נגדו טענות לא פחות חמורות?

הבהרה: יתפרסמו תגובות המתייחסות לעניין עצמו, של האתיקה העיתונאית. לא לעצם בחירת הנושא ולא לשאלה למה שוב אני כותבת על הארץ. מלבד העובדה שבחירת הנושאים בבלוג שלי נתונה לי;  מלבד העובדה שאני כותבת על העיתון שאותו אני קוראת – הארץ מקפיד לאורך כל השנים למתג את עצמו כעיתון איכותי המקדם אג’נדה של זכויות אדם. מי שמפתח בעקביות ובהתנשאות ציפיות גבוהות, שלא יבוא בטענות למי שמחילה את אותם סטנדרטים עליו עצמו. קשוט עצמך תחילה.

עוד בנושא:  ששש… אל תפריעו / הו הצדקנות 

Read Full Post »

הארץ ממשיך לשתוק. העיר לא.

אז מה היה לנו? –

1. כשפוליטיקאי דוגמת אולמרט או קצב מכנסים “מסיבת עיתונאים”, נושאים נאום ארוך המועבר פעמים רבות בשידור ישיר ואז אומרים: “בלי שאלות” – התקשורת מתרעמת. ובצדק. השתמשו בה כשופר ולא נתנו לה לעשות את מלאכתה. שהיא בין השאר לשאול שאלות קשות.
2. העיר מעמיד בימה חופשית ליצחק לאור לפרסם בו טקסט ארוך מאוד מפרי עטו שבו הוא מביא את גרסתו. לא כתבה עיתונאית, לא ראיון שבו שואלים גם שאלות.
3. העיר והארץ שייכים לאותו מו”ל. שמו עמוס שוקן. מערכת העיר יושבת היום בבניין עיתון הארץ, רח’ שוקן 21 בתל-אביב.
4. יצחק לאור עובד שנים רבות בהארץ. בעבר בדסק והיום ככותב במדור הספרות ופובליציסט לעת מצוא.
5. על-פי עדויות שהובאו בתכנית המקור, מערכת הארץ עצמה היתה זירה להתנהגות לא נאותה של לאור.
6. עורך העיר, אלון עידן, כתב בהארץ ביקורת טלוויזיה על תכנית המקור, שהובילה את האפולוגיטיקה הצדקנית של הארץ על לאור.

המשך…

Read Full Post »