Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עמיר פרץ’

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »

חלאס

לא יודעת מה אתכם, לי אישית נמאס ממריבות הגן בין אולמרט לפרץ. שני האנשים האלו נושאים באחריות העליונה לביטחוננו ולגורלנו כאומה. אבל ההחלטות הקריטיות ביותר, המערבות חיים ומוות ואת עתידה של המדינה הזאת, מתקבלות לא מתוך שיקול ענייני אלא מתוך מריבות גן הילדים של שני האישים האלו בסגנון "להראות לו", "להחזיר לו", או "הוא התחיל".

אהוד ("מערכת היחסים ביני לבין עמיר פרץ היא הטובה ביותר שהיתה בין ראש ממשלה לשר ביטחון ב-15 השנים האחרונות") אולמרט מתבלט במיוחד כמי ששום החלטה, קטנה או גורלית, שקיבל לא היתה תוצאה של איזה שהוא שיקול ענייני, או איזה שהוא שיקול בכלל אם לדייק. כאילו לא הפנים שהוא כבר בפאזה אחרת מהפוליטיקאי החמוץ שעיקר כשרונו בהתקפות ארסיות ב'פוליטיקה' על כל מי שמעז לומר לו מלת ביקורת. הוא כבר עומד בראש המערכת, וידו היא שיכולה להפעיל, בטעות או שלא, את נשק יום-הדין (על-פי מקורות זרים, כמובן) אם הוא ימשיך להחליט כל דבר – מיציאה למלחמה ועד מינוי שר משפטים – מתוך אימפולסים של את מי נדפוק יותר הבוקר, ומיד אחר-כך שחרור תדרוכים נלעגים לעיתונות בדמות פרשנויות על המהלך האחרון בשם "מקורביו". אולמרט, מה לעשות, כבר לא ישנה את טבעו. להתאפק הוא לא יכול. פרץ מחרה מחזיק אחריו, ולפעמים כמעט סוגר עליו כשגם החלטות באיזו מערכת טילים להתחמש נראות כתוצאה של הימור "מה יביא לי יותר קולות במפקד" או לחילופין מה יציג את אולמרט באור יותר נלעג בתקשורת במשך חמש דקות, ואותו כמי שהפעם כופף את ידו. מה לו ולביטחונה של מדינת ישראל שעליו הוא מופקד.

אין גבול לציניות. ורק אנחנו צופים מן הצד, נדהמים, איך המדינה הזאת היתה לעוד עסקת נדל"ן מפוקפקת של עורכי-דין חמושים בסיגרים. מוכרים בלבד.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »

נִצָּב בֵּין הֲרִיסוֹת, הַכּוֹבֵשׁ הַמְבֹעָת קָרָא:
לָמָּה הֵם הִתְנַגְּדוּ לְגוֹרָלָם? לָמָּה?

ו.ה. אודן (מאנגלית: טובה רוזן-מוקד)
מתוך "ואין תכלה לקרבות ולהרג", שירה פוליטית במלחמת לבנון [הראשונה]

צ'רצ'יל קטן מאד, כך עולה דמותו של עמיר פרץ מכתבתו של יוסי ורטר בהארץ. ערך הנכסים ברובע דאחיה,בשכנות לחיזבאללה, ירד פלאים. הא הא. שנון. כמה מבדח שבתיהם של אזרחים נהרסים. והנה ציטוט נוסף, הפעם לא רק נעדר טעם טוב אלא מעורר אימה: "הוסר גם המחסום השני: פגיעה בבלתי-מעורבים. אני שיניתי את הקוד. אני אמרתי, אין יותר מושג של בלתי מעורבים, יש מושג של נותני חסות. כל מי שמסייע לטרור למקם את יחידותיו ונשקו והתחמושת שלו בבנייני מגורים, ייפגע".

שימו לב מה יש לנו כאן. "בלתי-מעורבים" הוא כשלעצמו ביטוי צה"לי של לשון נקייה (יופומיזם) לאזרחים חפים מפשע. עכשיו מתגאה עמיר פרץ, שר הביטחון האזרח, שבזכותו שוב אין יותר מושג של "בלתי מעורבים" אלא רק של "נותני חסות".  צריך לומר שהסיבה העיקרית שדיני המלחמה אינם אוסרים על כל פגיעה באזרחים אלא רק על הפיכתם למטרה ועל שימוש בכוח לא-מידתי ובנשק לא-מבחין, היא שלו הם היו אוסרים על כך לחלוטין, כל גוף לוחם היה ממקם את לוחמיו בשכונות מגורים אזרחיות ומקנה להם בכך חסינות. הבעיה עם מה שאומר פרץ היא, ראשית, שהוא איננו ממקם את האיום הזה שלו בתוך מסגרת הקשר של פגיעה הכרחית במטרות צבאיות, שגם אז עליו לשקול היטב עד כמה הפגיעה הוודאית כתוצאה מכך באזרחים היא מידתית לתועלת הצבאית המופקת ולנסות למזער אותה ככל האפשר. הוא פשוט מגדיר מחדש את הקטגוריות ומכנה את כל האזרחים המתגוררים במקומות האלו "נותני חסות" ואומר שבכך דמם מותר. שנית, הבעיה איננה בנותני החסות האמיתיים אשר מאפשרים לחיזבאללה או לארגוני טרור אחרים (במקומות אחרים) להתמקם בביתם. לגביהם יש שיטענו כי הם שוב לא נהנים מההגנה שמקבלים אזרחים בזמן מלחמה, שכן שהם נחשבים ל"נוטלי חלק במעשי איבה" ועל-כן שוב אינם נהנה ממטריית ההגנה הזאת גם על-פי האמנות הבינלאומיות המחייבות. מה שיש לשאול הוא: מה עם הילדים המתגוררים בבתים האלו, עמיר פרץ? האם גם הם "נותני חסות"? מה עם אנשים חפים מפשע לחלוטין המתגוררים לא בבתים האלו אלא בשכנות? מה עם מי שנהפך ל"נותן חסות" בגלל איומים על חייו?  את הטיעון הזה שמענו בהפוכה מצד אנשים שחשבו שמותר להפוך את המתנחלים למטרה, שכן הם התיישבו באופן לא-חוקי בשטחים. לא רק שהטיעון הזה משמיט את הקרקע מתחת לרגליו הוא, שכן אם המתנחלים אינם אזרחים (מותר להפוך אותם למטרה) הרי הם אינם יושבים שם באופן לא-חוקי; אלא שהוא התעלם, ממש כמו הכרזתו של פרץ, מהילדים שלא הלכו להתיישב שם אלא נולדו במקום.

פרץ אמנם (אולי בניגוד למה שהוא חושב על עצמו) איננו אדון כל הארץ, ולא כלפיו צריך להתריס "הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט", אך את השאלה המקדימה – "הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע" – צריך גם צריך. לא מדובר רק בסוגיות זניחות של טרמינולוגיה, של איך מכנים אזרחים. מדובר בשפה מושחתת המבטאת השתחררות מכל כבלי מוסר וחוק והידמוּת לגרועים שבאויבינו. אם זוהי הרוח האזרחית החדשה שהביא עִמו עמיר פרץ – אני מוותרת. יכול להיות שלא פחות מסוכנים מאנשי צבא מחרחרי מלחמה שבקושי הספיקו לפשוט את מדיהם בטרם עברו לצד האזרחי של משרד הביטחון, הם אזרחים שרוצים להוכיח לכולנו שהם לא פחות גברים.

על המלחמה בצפון מזוויות נוספות ראו לספור, לספור

Read Full Post »

ברוך שפטרנו. מופז / "מהפכה חברתית". פרץ / מלה טובה. רייכמן / "חי בישראל". אנדראוס

ברוך שפטרנו

מעונשו של זה. ערב הבחירות הבעתי את משאלתי שמופז לא יהיה שר ביטחון. והנה, מה אתם יודעים, משאלות מתגשמות לפעמים. אמנם השיקולים שבגללם מופז לא יכהן כשר הביטחון בממשלה הבאה אינם בדיוק השיקולים שלי, אבל התוצאה לפחות מבורכת. אני בספק אם יותר גרוע ממופז יכול להיות.
לעומת זאת, השיקולים של אוניברסיטת תל-אביב להזמין את מופז כאורח הכבוד בפתיחת מרכז חדש ללימודים איראניים – תמוהים בלשון המעטה ופסולים בלשון יותר מדויקת. נשיא האוניברסיטה אמר כי המרכז ישמש "לחקר איראן ויהודי איראן מימי הביניים ועד היום" ויתמוך בתלמידי דוקטורט "שחלקם כותבים את עבודתם בנושאים מהתקופה הטרום-מודרנית, כמו ספרות ונשים". יפה מאד. רק מה הקשר בין זה לבין מופז? העובדה שהוא יליד איראן?

"מהפכה חברתית"

העובדה שאזרח יעמוד בראש משרד הביטחון היא חיובית כשלעצמה. העובדה שאין לו שום רקע בנושא – קצת פחות, כי אז גובר הסיכון שראשי הצבא יסובבו אותו על האצבע. אבל מעניין אם מפלגת העבודה מאמינה בעצמה במה שהיא מנסה להאכיל אותנו: שמהפכה חברתית תתרחש כשעמיר פרץ יהיה שר הביטחון, תוך ויתור על כל התיקים החברתיים פרט לתיק החינוך. פרץ יקצץ בתקציב הביטחון? האיש שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לוועדים החזקים יתעמת עם הוועדים של התעשיות הביטחוניות? אשרי המאמינה. או שמא זהו המסלול המהיר למצב את עצמך כמי שיש לו גם רקע ביטחוני לקראת ההתמודדות הבאה על ראשות הממשלה? אולי ההיבט הכי מאכזב בפוליטיקה הוא הגילוי, פעם אחרי פעם, שהשיקולים שם הם אף פעם לא ענייניים.

זה מהכיס שלנו

800 מיליון שקל תעלה לנו ממשלה של 27 שרים ו-10 סגני שרים, אם היא תכהן ארבע שנים. 200 מיליון שקל כל שנה, אם לא תוציא את ימיה. גם אם הממשלה תהיה בת 30 שרים ובלי אף סגן שר – זה עדיין המון כסף שאפשר היה לחסוך חלק ממנו לטובת מטרות חברתיות, שכל-כך חשובות למפלגת העבודה. או לפחות היו חשובות לה בתעמולת הבחירות. אתם יודעים מה? קבלו תיקון: לא באמת אכזבה, כי לא היו ממש ציפיות.

מִלה טובה

מגיעה למי שהוכיח שמִלה שלו היא מִלה. אוריאל רייכמן פרש מהפוליטיקה כשהוברר לו שאולמרט לא יקיים את הבטחת שרון לתת לו את תיק החינוך. אפשר ללגלג על תמימותו של רייכמן, שהאמין כי פוליטיקאים עומדים בהבטחות (ועוד של אחרים). אפשר לבקר את עצם הצטרפותו למפלגה על תנאי, של קבלת תיק אחד מסוים. אפשרות אחרת היא לראות את מי שרצה לקדם תחום אחד שחשוב לו (שהשקפתו בו רחוקה מאד מזו שלי), ולא "התרצה" לשמש בתפקיד אחר בממשלה.  למען האמת, חבל שרייכמן לא יכהן כשר המשפטים, במיוחד לנוכח מי שכנראה ישמש בתפקיד. אבל התנהגותו בכל הפרשה היתה מכובדת וגילתה יושר נדיר. הנה התגלה פוליטיקאי(?) שלא רדיפת הכוח באשר הוא כוח מנחה אותו.  [גילוי נאות: לימדתי בעבר במשך שנתיים במרכז הבינתחומי, המכונה בפי תלמידיו בשם "רייכמן"].

"חי בישראל"

זוהיר אנדראוס כתב השבוע מכתב גלוי לאבו מאזן ובו קרא לו ללכת הביתה. מעניין לראות איך מגדיר את עצמו אנדראוס: "ערבי פלסטיני החי בישראל". כל אדם רשאי להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה, כמובן. חבל רק שבכך הוא מזמין את התגובה הקיצונית שכנגד, שתאמר שמי שאיננו רואה עצמו כלל אזרח ישראלי, אלא רק ערבי פלסטיני – יכול לחיות מחר בפלסטין, לא בישראל. אנדראוס תרם בכך את ליטרת הבשר שלו להקצנה ההדדית.

Read Full Post »

האידיאולוג של המדינה / מזוז(ה) / איפה הקול הערבי ואיפה היה מרמרי / אל תקנו את הספר הזה / שמחות קטנות

האידיאולוג של המדינה

עמיר פרץ הצהיר לפני הבחירות שמה שמעניין אותו זה להיות האידיאולוג של המדינה. לא שאני לוקחת יותר מדי ברצינות הצהרות של פוליטיקאים, במיוחד לא לפני בחירות. אבל התרגילים שבהם חזינו מאז הם פרשנות מעניינת מאד למושג "אידיאולוגיה". למען האמת, הם נראים יותר כנוזל מסוים שעלה למישהו לראש. כן, כן, זה היה רק ספין כדי להעלות את המחיר אצל קדימה. ברור. ברור. אבל אפילו אם זה נכון, אם פוליטיקאי לא מבין שיש משמעות גם למראית העין, לאיך ההתנהלות שלו נתפסת בציבור – הוא בבעיה. ואנחנו עוד יותר. מעניין מדוע השתתקו הבלוגים שלפני הבחירות נהפכו לתשדירי תעמולה למען מפלגת העבודה. אין להם יותר מה לומר?

זיכרון קצר. מזוז.

בתחילת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, הצהיר מזוז כי בדעתו להתמקד בפן המשפטי של הסוגיות שיגיעו לפתחו, ולא לחוות את דעתו על הפן המוסרי שלהן. חשבתי שהוא צודק. היה לנו לפניו יועץ משפטי ששכח שהוא יועץ משפטי ולא מורה מוסר. אבל דומה כי בפרשת הרב הראשי מצגר שכח מזוז את כוונותיו ואת הצהרותיו. הוא קבע כי לא ניתן להעמיד את מצגר לדין פלילי, אך קרא לו לפרוש מתפקידו והמליץ כי אם לא ייעשה כן ייפתחו נגדו הליכי הדחה. תרגיל דומה עשה בזמנו אליקים רובינשטיין למשה מזרחי. הדחה מינהלית היא ערוץ שבו אדם איננו יכול להגן על עצמו, לעומת העמדה לדין משמעתי או פלילי. המעשים המיוחסים למצגר אינם מלבבים, בלשון המעטה. אבל גם לאנשים החשודים כי עשו מעשים מתועבים יש זכות טיעון. גם הם זכאים להתגונן. וגם היועץ המשפטי לממשלה איננו רשאי לחרוץ את דינם של אנשי ציבור לפני כן.
ובהזדמנות זאת: הרב הראשי לישראל (שניים, אחד לכל "עדה") היא משרה שעבר זמנה; ועליה לעבור מן העולם יחד עם כל הרבנות הראשית. לא הדתיים צריכים אותה, וודאי שלא החילונים. עוד לפני שניכנס לוויכוח האם המדינה צריכה בכלל לממן שירותי דת, יכול מי שזקוק לשירותי דת לקבל אותם מן המועצה המקומית. התפקיד של רב ראשי הוא שריד אנכרוניסטי מימי המנדט וכל המוסד המיותר הזה הוא מתכון לשחיתות.

נזכר. מרמרי.

איפה הקול הערבי ואיפה היה חנוך מרמרי

תחת הכותרת 'ואיפה הקול הערבי?' דיווח Ynet על כינוס שיזם המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, שדן בסיקור "המגזר" ובמחסור בעיתונאים ערבים בתקשורת הישראלית. המנכ"ל המשותף של המרכז, חנוך מרמרי, תקף את התקשורת הישראלית, המעסיקה "רק בוגרי גל"צ ומקומונים", מה שמביא לכך ש"מספר העיתונאים הערביים הנקלטים בכלי התקשורת בארץ, עדיין שואף לאפס". מילים כדורבנות. רגע, זה לא אותו מרמרי שהיה עד לא מאד מזמן עורכו של הארץ? כי הפעם האחרונה שזכור לי שבעיתון הזה כתב עיתונאי ערבי היתה לפני המון שנים. אז איפה היה מרמרי בזמן שיכול היה לשנות את המצב, להעסיק עיתונאים ערבים ולא רק לתקוף אחרים (בצדק) על כך שהם אינם עושים זאת?

אל תקנו את הספר הזה

הנה ספר אחד שאני מקווה מאד שלא יגיע לרשימת רבי-המכר. למען האמת, אני מקווה שאיש לא יקנה אותו, אבל זאת כנראה תקוות שווא. השבוע יצא כאן לחנויות ספרו של מייקל שייבו על אשתו טרי ז"ל והוא מייחצ"ן אותו בכל פינה אפשרית. הבחור גם נלחם נגד הוריה במטרה לנתק את טרי מההזנה המלאכותית, וגם עכשיו עושה מזה כסף. אגב, בזמן המאבק המשפטי שניהל היתה לו כבר משפחה שנייה, למי שתהה על האינטרסים שלו. ובינתיים הוריה של טרי מוציאים ספר עם גרסתם שלהם. המקרה של טרי שייבו.

שמחות קטנות

והן שתיים. האחת שטומי לה-פיד איננו בכנסת. השנייה – ששינוי על שני זרמיה איננה בכנסת. גם נחמות קטנות הן משהו.

Read Full Post »