Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ענת קם’

כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית.

מאמר שלי בעין השביעית, במסגרת הסדרה עיתונות 2011.

Read Full Post »

תגלית בעיתון הארץ: יש אנטישמיות!

הידיעה הזאת – אם היא מדויקת – הזכירה לי את מדיניות ההגירה של קנדה בתקופת שלטון הנאצים. פקיד הגירה בכיר שנשאל אז כמה יהודים תיאות ארצו לקבל, השיב: None is too many.

נו, אז ברוח זאת כמה יהודים על הסיפון אפשר לשאת? כנראה שאף אחד זה יותר מדי. שניים מהם – הרבה מעבר למה שניתן לסבול.

לא פחות מפליאה היא העובדה שעיתון הארץ מפרסם באופן בלתי-ביקורתי את הידיעה הזאת. מה, יש אנטישמיות? והיא לא נובעת ממדיניותה של ישראל? אני מצפה לתיקון נאות.

נוה האבטחה זה לא

ואם כבר התיישבתי לכתוב בסוף היום הלא משהו הזה: אפשר להעלות כמה שאלות אפרופו חזרתו של אלוף במיל’ יאיר נוה לשירות פעיל, בתפקיד סגן הרמטכ”ל. בין השאר, זה אולי הזמן לשאול מה מידת אחריותו כאלוף פיקוד המרכז לנורמות של ביטחון שדה ששררו בלשכתו דאז. ככל שרוצים להחמיר יותר עם המדליפה, שאכן עשתה שימוש שלא כדין במסמכים סודיים, כך מתגברת התחושה שמנסים לכסת”ח את הבכירים האחראים לנורמות שאיפשרו לעשות זאת בכזאת קלות. מצד שני, לפחות מבחינת נורמות האבטחה נראה שהוא הגיע למקום הנכון.

Read Full Post »

מלחמת הגרסאות

וידוי קטן: בפרשה המדוברת אני לא מקבלת את גרסתו ה”מלאה” של אף אחד מהצדדים. לא של שירותי הביטחון ולא של עיתון הארץ. לשניהם יש כאן אינטרסים ואג’נדה. זה כשלעצמו לא כל-כך נורא ובעיקר לא חריג: אני בדרך-כלל משתדלת להפעיל שיקול דעת תוך ניתוח עצמאי ככל האפשר. שלא לדבר על כך שאת גרסתם של שירותי הביטחון כדאי בדרך-כלל לקחת בהרבה יותר מקורט של ספקנות בריאה. כבר היינו עדים ליותר מדי פרשיות “ביטחוניות” שסיווגן ככאלה נועד בעיקר לכסות על פשלותיהם במקרה הפחות גרוע, ועל עבירות על החוק במקרה היותר גרוע.
הקושי הוא שברגע שכלי תקשורת מדווח על פרשה שהוא מעורב בה ישירות, כצד פעיל, גם העובדות פחות ברורות מתמיד. תמיד הגשת העובדות לקורא או לצופה כפופה לסדר-יום ערכי ועמדות נורמטיוויות. מה בכלל מביאים ומה לא נכנס למהדורה; מה מובלט ומה מוצנע; מה בעמוד הראשון ומה ליד מודעות האבל; באיזה גודל הכותרת וכן הלאה. אבל כאן יש ויכוח על העובדות עצמן. האמת, לא רק בין הצדדים, גם באותו צד. שמעתי בדרך הביתה את עורך הארץ מתראיין ברדיו. לא שכל משפט סתר את הקודם: לעיתים הסתירות הופיעו באותו משפט עצמו.  פעם תזכרו שאף אחד לא אמר שענת קם היא המקור, פעם ענת קם היא המקור. פעם אנחנו לא הסגרנו מקורות, ופעם בעקבות המסמכים שהעברנו לשב”כ נעצרה ענת קם. הבנו.
ומה עם כלי התקשורת האחרים, תשאלו? גם זאת בעיה. חלקם ששים לאידו של הארץ ומלבים את המדורה, חלקם מנסים להגן על קולגות. שתי העמדות אינן נקיות.

עבריינות ואידיאולוגיה

הפרשנות תלויה, כמובן, בעובדות שכאמור לא ברורות עד תומן. אבל גם כך וגם כאן אני לא מאמצת באופן עיוור את הפרשנות משום צד. יש הקוראים להכניס את ענת קם למאסר עולם, יחד עם הכתב, לסגור את עיתון הארץ וכו’. (למה רק מאסר עולם? למה לא עונש מוות? ואפשר בלי משפט. זה יחסוך בהוצאות. אגב, למה נפקד מקומה של הצנזורית הראשית? אותה צריך להוציא להורג ראשונה). אבל מצד שני יש הסבורים כי קם לא עברה שום עבירה משום שהיא חשפה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה של הפרת חוק בידי רשויות הצבא. וגם על כך אני חולקת. חיילת שמוציאה מסמכים מסווגים מהצבא ומוסרת אותם לעיתונאי – עוברת עבירה. עבירה שתג מחיר בצדה. אני עדיין סבורה שהעובדה שהיא חשפה בכך (בחלק מן המסמכים, אגב, לא בכולם) התנהלות לא-חוקית לכאורה של הצבא צריכה לעמוד לזכותה. ודאי שבשלב הטיעונים לעונש אבל גם קודם לכן בהגדרת העבירה שעליה היא נשפטת. (ועל כך מיד).

לא סגי: דווקא אם קם עשתה מה שעשתה מכוח מצפונה, והרצון להתריע בפני מדיניות לא-חוקית, עליה לדעת שאם בכך עברה עבירה עליה לשלם על כך את המחיר. הההקבלה כאן בעיני היא לסירוב. סירוב אזרחי הוא פעולה שונה לגמרי, הן בהגדרתו הן בתנאיו. אבל הצד הדומה הוא שיש נכונות של הסרבן לקבל על עצמו את התוצאות החוקיות של המעשה שלו. אחרת הוא סתם עבריין. סירוב איננו פריעת חוק. הנכונות לקבל את התוצאות החוקיות של ההתנהגות (עונש) מדגישה כי אי-הציות לחוק מתבצע בתוך גבולות של נאמנות כללית לחוק. (על סירוב וסרבנות ראו עוד כאן). יתכן שכדי למזער את הנזק הצפוי לה עדיף לקם לטעון טענה אחרת, לא אידיאולוגית, אבל זה כבר עניין לבאי-כוחה להחליט.

ומִלה אחרונה על הגדרת העבירה

הדין הישראלי איננו מכיר ב-whistle blowing (*) ואיננו מסייג אחריות פלילית במקרים של הבאה לידיעת הציבור הפרה קשה של סדרי השלטון או המשפט. החריג היחיד לכך הוא ההגנה שנותן מבקר המדינה לחושפי שחיתויות. אחד הלקחים של הפרשה הזאת צריך להיות, אולי, תיקון כזה של החוק. זה גם המקום לומר מלה בשאלה של הגדרת העבירה. אנשים נרעשו, ובצדק, מכך שמוסרת מסמכים לעיתונאי, שכידוע מעביר (או אמור להעביר) את כתבותיו לצנזורה טרם פרסומן, מועמדת לדין על עבירה של ריגול חמור. צריך להבין ש”ריגול חמור” הוא כותרת הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין, אך לא חלק מיסודות עבירה שהתביעה צריכה להוכיח. מה שהיא צריכה להוכיח קשור למסירת, השגת או החזקת ידיעות סודיות על-ידי מי שאינו מוסמך לכך. (כפי שקראנו, התביעה מבקשת להוכיח גם שזה נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, יסוד המקפיץ את העונש המרבי מ-15 שנות כלא למאסר עולם). גם כאן אין בדין הישראלי מעמד מיוחד לעיתונאים, ויתכן שגם כאן דרוש שינוי. כמו ששמענו לרוב בימים האחרונים, מבחינה זאת לפחות כל הכתבים הצבאיים עוברים על החוק פעמיים ביום.

(*) לא סתם למונחים מסוימים אין תרגום עברי מניח את הדעת, או בכלל..

Read Full Post »

1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.

2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).

3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.

Read Full Post »

בית המשפט העליון דחה היום את בקשת חדשות ערוץ 10 להסיר או לצמצם את צו איסור הפרסום על פרשת ענת קם (או שמא פרשת אורי בלאו), ואף את בקשת החילופין שלהם להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון דחוף “עוד היום” בהסרת הצו.

מכיוון שהבקשה להסרת הצא”פ תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי, הרי כל עוד זה לא החליט אין מקום שבית המשפט העליון יכריע בסוגייה, קבע השופט אשר גרוניס. גם בבקשה להורות על קיום דיון דחוף (המועד לדיון נקבע ל-12.4), אין עילה להתערבות של בית המשפט העליון, הוסיף וקבע. עם זאת, הוא מסכים כי העניין אכן נראה דחוף ועל כן הדרך הראויה היא לפנות, “עוד היום”, לבית המשפט המחוזי ולבקש שם דיון דחוף כנ”ל.

(רע”א 2643/10). תודה לי’.

אינני יודעת אם אכן חדשות ערוץ 10 הגישו בקשה כזאת, כפי שהמליץ להם השופט גרוניס. אני כן יודעת שאולי בניגוד להתרשמות של המצויים פחות בתחום, זאת החלטה סבירה מאד. יש סדר דין וסדר דיון. ו”משחק” בשדה המשפטי – כפוף להם.

Read Full Post »

שוב רוחשת הביצה. ידיעות שלא מובנים הקשרן וחשיבותן; פוסטים שמוּרדים; בינתיים ממשיך המידע לקרטע רק ברשתות החברתיות, כך נראה. וגם זה בקושי. כתבתי לא מאד מזמן על איסור פרסום ובעיותיו.

מעניין, חשבתי לי. אם משתמשים בצווי הגבלה ומעצר למיניהם כאיום, הרי איסור הפרסום, לכאורה, לא משרת אותו. איך נדע על האיום אם לא נדע שמי ש"סרח" נעצר או תנועתו הוגבלה? אבל מתברר שהאיום הנסתר דווקא אפקטיווי מאד. מי שצריך יודע, ושותק. כמצופה ממנו. אם יש איסור פרסום על הצו לאיסור פרסום, אי אפשר לדעת אפילו שהוגשה בקשה להסיר את הצו. פחד וחשבון.

הפעם היחידה שנשתלתי חסרת מילים בכיתה בזמן הרצאה קרתה לי השנה, בסמסטר הראשון. כשהסברתי לסטודנטים מהם המאפיינים של "אמנות הליבה" לזכויות אדם, מניתי את האמנות הקיימות וסיפרתי שהאמנה התשיעית מביניהן טרם נכנסה לתוקף כי היא נמצאת עדיין בתהליכי אשרור. זוהי האמנה הבינ"ל להגנה מפני היעלמויות כפויות. ואז זה הגיע (תלמידי משפטים, כן?): "פחחח…. אני: ? הוא: איזו מדינה תאשרר דבר כזה? אני: ?? הוא: אף מדינה לא תרצה לוותר על האפשרות להשתמש באמצעי הזה, בשעת הצורך." (וזה אחרי שהוא ביקש לוודא שזה נועד, למשל, למנוע מקרים "כמו בארגנטינה". אכן).
אני מודה שלקח לי כמה רגעים להתאושש מההלם ומהאלם שבעקבותיו. בכל זאת, לא כל יום סטודנט למשפטים מסביר לי למה מדינות צריכות לעבור על הדין הבינלאומי. כי מה ששאלתי אותו כששבו המילים לפי, היה אם הוא סבור שהיום, בדין הנוהֵג, לפני כניסת האמנה לתוקף – מותר למדינה להעלים אנשים. האם היא רשאית, למשל, לחטוף בני אדם ולהחזיק אותם incommunicado, מבלי שיידעו שהם עצורים אצלה. כמו שקרה, בין היתר, גם אצלנו. בדיון שהתפתח שאלה אותו סטודנטית אחרת אם הוא לא מבין שבמתן תשובה חיובית לכך הוא נותן לגיטימציה גם לחטיפת והחזקת גלעד שליט במנותק מן העולם.

יש להדגיש: השאלה מהן הסנקציות שמותר להטיל על אדם אם עבר על החוק נפרדת מן השאלה האם לגיטימי לאסור על עצם הפרסום כי הוצא נגדו צו מעצר או צו הגבלה או כי מתנהל נגדו משפט (להבדיל מכך שהמשפט עצמו מתנהל בדלתיים סגורות, מה שהחוק מתיר בנסיבות מסוימות). זוהי שוב ההבחנה, שכתבתי עליה רבות בהקשר זה, בין התוכן של מה שחסוי לבין מה מקבל את החיסיון.  אחד הטיעונים כבדי המשקל נגד איסור על פרסום שמות חשודים הוא שאי-פרסום כזה מאפשר מעצר וחקירה בחשכה, בלי שיודעים אפילו שאדם נעצר. זוהי שיטה שננקטה במשטרים טוטליטריים, היכן שאנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הפרסום, על-פי טיעון זה, יכול לשמש כסוג של ערובה שתבטיח כי יהיה סוג מסוים של פיקוח על מעצרים.
כשמעצר או הגבלה אחרת ננקטים כדי לחסום מידע, ואז נחסם אף המידע אודותיהם – נפגע גם עיקרון דמוקרטי חשוב. ודאי שחופש המידע איננו בלתי-מוגבל. אבל גם לתת בידי מנגנונים מסוימים סמכויות נרחבות, כמעט בלתי-מוגבלות, לקבוע מתי מותר להגביל אותו ובאילו אמצעים, והכול בחסות החשכה – מסוכן. מסוכן מאד.

עוד בנושא:
איסור. פרסום. חסוי

Read Full Post »