הם מוסעים על כסאות הגלגלים או הקלנועיות בידי העובדים הסיעודיים שלהם. לעיתים צלולים לגמרי ולעיתים לא. לעיתים מדברים ומתקשרים, לעיתים ראשם שמוט ומבטם בוהה. לעיתים יש לסייע להם בכל תנועה. כבר לא עומדים ברשות עצמם.
אני רואה את המבטים שמסננים אליהם. של מי שבכלל מסתכלים עליהם. ושומעת לפעמים את הדיבורים המפורשים: אילו חיים… או נכון יותר: "אלה לא חיים". אני לא רוצה להגיע לשם. מי רוצה לחיות כך, נזקק, תלוי, לא עצמאי?
המשך…
Read Full Post »
קרוא וכתוב 