Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פוליטיקה’

בזמנו כתבתי רשימה קצרה – האחר הוא הלא גבר – על כך שמכינויי הגנאי שקיבל ג’ורג’ עמירה בן ה-11 בבית ספרו – הומו, בת, מעודדת, קוקסינל, לא שייך לקבוצת הבנים, קול של בת – עולה כי הקללה האולטימטיווית היא “להיות בת”. או “לא שייך לקבוצת הבנים”. בקיצור: להיות לא גבר.

לא רק בבית הספר. גם בפוליטיקה של “הגדולים”. לא שהיינו צריכים את זה כראיה, אבל תמיד טוב ששמים לנו את זה בגדול מול העיניים. כך קצת יותר קשה להתחמק ולתרץ.
כמה נשים יש באמת ברשימה של העבודה לכנסת הבאה? לא שלוש נשים בחמישיה הראשונה – כל החמישיה הראשונה מורכבת מנשים. כך רצו ה”בדיחות”. מה אגיד? ROFLOL.

כי לקרוא למישהו “אשה” זה ביטוי פג’ורטיבי. ממעיט ערך. מזלזל. “גבר”, לעומת זאת, ממשיך להיות מלה נרדפת לתכונות חיוביות. ולרמוז שמישהו הוא “לא גבר”, אשה רחמנא ליצלן – זהו העלבון האולטימטיווי. ספרו לי עוד על פוסט-פמיניזם.

זכויות נשים_קטן

איור: אורית עריף

Read Full Post »

מדד חדש בא לעולם: ‘מדד בית הקלפים’. מעתה בכל פעם כשפוליטיקאי טוען שכל הטענות נגדו אינן אלא מזימה שרקמו יריביו כדי להפילו, שאלו: “כמה זה בסולם בית הקלפים?”. קנוניות ותככים קיימים, כידוע, בשפע בעולם הפוליטי. יש המעדיפים להסתכל רק עליהם. זה יותר מעניין (אותם בכל אופן), וגם פוטר אותם מהתייחסות רצינית לנושא של עבירות מין המיוחסות, על פי החשד, לפוליטיקאים הנהפכים לפתע לקורבנות לכאורה. או חמור יותר, מאפשר להם לבטל את אותם חשדות מראש.
אומר מיד: אין במה שנכתב כאן שום הבעת דעה בשאלה האם היה על היועמ”ש להורות על בדיקה (הליך שאינו פתוח בפני נחשד שהוא אזרח מן השורה, נזכיר), כשמדובר בתלונה על עבירה לכאורה שכבר חלה עליה התיישנות. ההחלטה היא לכל הפחות בעייתית ודורשת הצדקה. שוב, לא זה הדיון כאן. על שאלת ההתיישנות לגופה אומר משהו בחלקו השני של הפוסט.

המשך…

Read Full Post »

עוד טרם פורסם שמו של “השר הבכיר” החשוד לכאורה וגו’, תהיתי ביני לביני: מה הופך שר לבכיר? האם התיק שהוא מחזיק מקנה לו את התואר? חברותו בקבינט? אילו תיקים עונים להגדרת הבכירות? ושמא התואר עומד דווקא ביחס הפוך לחשיבות התיק, בבחינת פיצוי על שוליותו?

והנה, בתזמון מופלא, מישהו שואל על מודעה שהועלתה בפייסבוק על כנס בהשתתפות “פסיכולוג קליני בכיר”: “מה הופך פסיכולוג קליני לבכיר?” אכן מה? שאלה טובה. מרצה בכיר היא דרגה אוניברסיטאית. אבל כאשר מדובר באנשי מקצוע שאינם חברי סגל אקדמי (יהיו רופאים, פסיכולוגים או אחרים), מה באמת הופך אותם ל”בכירים”?

מי יודע. עיתון מסוים, למשל, נוהג להכתיר משפטנים היוצאים בגילויי דעת התואמים לדעותיו הפוליטיות כ”משפטנים בכירים”. תמיד הם בכירים, כל המשפטנים שלו.

ואולי – הבה לא נשכח שגם “זמר בכיר” היה לנו – פשוט עצם זה שהשר נחשד הופך אותו ל”בכיר” כשהוא מוצג בתקשורת? שכן אז לא סתם שר נחשד בעבירות שכאלה, אלא שר בכיר! לא, לא יתכן.

Read Full Post »

כתבתי בזמנו רשימה על 'הפייסבוקאות כעיתונות החדשה'. הסעיף הראשון שלה עסק בטורים עיתונאיים הנכתבים כאילו היו סטטוס בפייסבוק. המון מילים חזקות וסימני קריאה, מטאפוריים או לא; בלי לדעת או להבין במה שכותבים, בלי לבדוק, בלי לקחת אחריות על המילים. הסעיף השני שלה עסק ב"ידיעות" עיתונאיות הנוצרות ע"י ציטוט סטטוסים מפייסבוק:

המשך…

Read Full Post »

אני מודה שכשצפיתי לראשונה בנאום הבכורה של ח”כ רות קלדרון (יש עתיד), הרמתי גבה. זה נראה לי זר ומוזר. לא שייך לפרלמנט. מהר מאוד נשביתי בקסם הדברים. הנאום אמנם היה חריג, אך היה בו גם משהו מרענן מאוד. אין לי ספק שאני מעדיפה ח”כיות דוגמת רות קלדרון (וח”כיות וח”כים רבים אחרים שנכנסו לחיים הפוליטיים בבחירות האחרונות), על-פני רוב אלה שישבו במשכן הזה בארבע השנים האחרונות.

נאומה של קלדרון זכה להדים רבים והופץ באופן חסר תקדים במדיה החברתית. גם ביקורת לא איחרה לבוא, וזה בסדר. זה ודאי דבר שאשה פוליטית צריכה להתרגל אליו, כחלק מהדיון הציבורי. אך באופן לא מפתיע, ממש כרגיל (צר לומר), הביקורת משמאל לבשה צורה של סיכול ממוקד צדקני וטהרני, המבקש להרוס כל מי שחושב מילימטר מהמרצפת שלי. יענו: לא אמרת בדיוק מה שאני חושב… במה היא לא הואשמה. התבטלות ורגשי נחיתות (של חילונית מול דתיים), והתעסקות בעיקר עם עצמה הן רק שתי טענות בכתב האישום המפורט. והיא עוד העזה “להתחבר” לדבריו של בנט, ושמחה על שותפות בדברי תורה של היו”ר מש”ס, החצופה. מותר לא לאהוב את הפרשנות שלה. אבל כרגיל, הפרוגרסיווים והמחוכמים בעיניהם-הם מעידים בעיקר על עצמם. ומרוב שהם מתבשמים באוונגרדיות שלהם, אינם חשים שדווקא הם ממחזרים פוליטיקה ישנה ובעיקר בלתי מוצלחת (במובן הפשוט שהיא לא מצליחה להביא את הסחורה. וכדאי מאוד לקרוא בהקשר זה את מאמרו של אילון שוורץ ממכון שחרית). לא ברור מה הרגיז אותם יותר, בדה-קונסטרוקציה שעשו לכל מלה שלה: שהיא ציונית או שהיא הזכירה שהיא חצי בולגרית.

הביקורת היחידה על רות קלדרון שנראית לי רלוונטית היא הדיבור אל יהודים בלבד (דרך התלמוד) בכנסת ישראל. היה בכך סוג של הדרה של מוסלמים ונוצרים. הדיבור על “כולנו” ו”שלנו” בלי לזכור את זה – הוא בעייתי. כל שאר הביקורת, כאמור, היא סוג של התענגות עצמית (שבאופן מעניין, אך שוב לא מפתיע, דווקא קלדרון מואשמת בה). הנאום היה פוליטי לעילא (די לראות את התגובות ברחוב החרדי); והיה בו מעשה פמיניסטי חשוב. (ההתפתחויות המרתקות ביותר בפמיניזם הישראלי קורות, לטעמי, דווקא באורתודוקסיה הדתית. רק שרוב החילונים לא מודעים לכך משום שהם אינם מתעניינים בקהילה הזאת ומדברים עליה מתוך הסטריאוטיפ). ודאי שלא היה בו דבר מתבטל מצד החילוניות אלא להיפך. ומי שכותב כך לא בדיוק הבין (אבל לא בפעם הראשונה ולא רק בעניין זה). גם הדיבור על עצמה לגיטימי לחלוטין – מדובר בנאום הבכורה שלה. שבו אמרה מראש שתציג את עצמה, עולמה ומה שהיא מתכוונת לעשות בכנסת. אסון: יש לה אג’נדה! ו”אנחנו” מוכנים לקבל רק אג’נדה אחת: זאת שלנו.
יישר כוח, חברת הכנסת רות קלדרון. 

משום מה לא הצלחתי להטמיע את הנאום מיו-טיוב. אפשר לצפות בו כאן.

Read Full Post »

כמו כל זכות, גם הזכות להשתתפות פוליטית כוללת בחובה את הזכות שלא לממש אותה. ממש כפי שזכותי לחופש הביטוי לא מחייבת אותי להתבטא וזכותי לחופש התנועה לא מחייבת אותי לצאת מהבית. לכן זוהי ודאי זכותם של אנשים לא להצביע. זוהי (אי) פעולה שיכולה להצביע על מחאה לא פחות מאשר על אדישות או יאוש.
Having said that, יש לשאול האם זוהי פעולה ראויה, והאם זוהי פעולה נבונה. שכן כפי שעצם קיום הזכות איננו אומר שמימושה הוא בהכרח ותמיד הדבר הנכון לעשותו (באנגלית זה נשמע יותר טוב, בגלל משחק המילים בין right כזכות ל-right כנכון), כך גם עם הזכות לא לממש אותה.

המשך…

Read Full Post »

מסמך דיסקין הוא מסמך טורד מנוחה.

השאלות החשובות העיקריות הן כמובן דמותה המצטיירת של ה"הנהגה" שיש לנו, שהיא מעוררת חלחלה.
אבל יש עוד כמה שאלות העולות בשוליו. הנה שלוש.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »