Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פוליטיקה’

בפוסט האחרון עמדנו על כך כי נשים חזקות המועמדות לכנסת במקום ריאלי זוכות אצל הפרשן הפוליטי יוסי ורטר לתואר “ילדות שובבות”; וחטאיהן – החל מג’ינג’יוּת וכלה בישיבה על שולחן – נמנים ומוזכרים. אפשרות אחרת היא לנהוג מנהג נחום ברנע, ולתאר פוליטיקאית כזאת, שעה שהיא רצה בבגדי ספורט מהוהים על חוף הים, כמופיעה “בבגד גוף שחור, צמוד, חושפני, שנועד להבליט את מה שביקשה להבליט”. נו בטח, אחרת איך תיבחר. (“היום, אני משער, היא יכולה להרשות לעצמה להצטלם בלבוש מלא”). דווקא זאת ש”אוכלת בידיים” זכתה אצלו באותו טור למחמאות על רצינות, כנות ומאבקה העקבי, במסגרת הטקטיקה הידועה של הפרד ומשול. אבל אז היא עוד לא היתה מועמדת.

ברם מה קורה אם הן בכל זאת מצליחות בפוליטיקה ואפילו נהפכות – אבוי – למנהיגות של מפלגה או רשימה? יש שלוש כאלה בזירה הפוליטית הישראלית, כידוע. ובכן, בסוף השבוע קיבלנו את התשובה. או אז הן שלוש הוויבערס (או “שלושת הוויבערס”, אם להשאיר את העברית הקלוקלת המקורית).
טל שניידר הביאה בבלוג שלה את ההגדרה ל’וייבערס’ כפי שמופיעה במילון הסלנג השלם של רוביק רוזנטל: 1. נשים הנוהגות לפטפט ולרכל.  2. נשים יהודיות פראיות ומטורללות.

אל דאגה, אם כן. תמיד יבוא הגבר – ולענייננו אין זה חשוב אם הוא הפוליטיקאי עצמו או רק מי שמפרשן אותו – ויעמיד אתכן, וייבערס, במקום.
ממש sequel.

Read Full Post »

בין ורטר ללוי: על הייצוג התקשורתי של יצוג הנשים בפוליטיקה

יוסי ורטר מעיתון הארץ קיבל אתמול את אות מיס פיגי של הבלוג (זאת הפעם השנייה, אגב), על הפסקה שחתמה את מאמר ה"פרשנות" שלו ביום שישי, שכבר הספיקה לעשות די הרבה רעש (הנה שתי תגובות מוצלחות כאן (FB) וכאן):

מרב מיכאלי וסתיו שפיר הן הילדות השובבות של הרשימה. שפיר היא ג'ינג'ית וזה אומר הכול. למיכאלי יש ברקורד אפיזודות מביכות ביותר: אכילה בידיים, ישיבה על שולחנו של ראש ממשלה, וחשיפת חזייה בטלוויזיה. מדבר אחד היא בטוח תצטרך להיגמל במהרה: מהנוהג המטופש והילדותי, לדבר בשפת נקבה. אם היא תבחר לנאום כך במליאה ובוועדותיה, היא תהפוך מהר מאוד לבדיחה של הכנסת ה-19.

המשך…

Read Full Post »

הדבר העיקרי ואולי היחיד הטוב שניתן לומר על מערכת הבחירות הקרובה, הוא שהיא תהיה קצרה. למגינת לבם של כל גוזרי הקופונים למיניהם. תעשייה שלמה הרי מתפרנסת מבחירות; כולל יחצ”נים, פרסומאים וגם כלי תקשורת, שכידוע חלקם נמצאים לאחרונה במצב לא משהו. אין שום סיבה למערכת בחירות שאורכת יותר משלושה חודשים; וגם את זה אפשר לקצר כמו שיודעים לעשות במדינות אחרות, קצת יותר גדולות (בריטניה, למשל), שבהן מכריזים על בחירות תוך כמה שבועות.

המשך…

Read Full Post »

מה שמסתמנת כפרשייה החדשה בלשכת נתניהו מדגישה היבט מוכר בנסיבות שבהן אשה נהפכת לקורבן להפעלת כוח מטרידה מצדו של גבר.
“אחת ההערכות בלשכת ראש הממשלה היא שהפרשה התפוצצה כחלק ממאבקי כוח במקום”. לשכת ראש ממשלה בלי מאבקי כוח היא כמו… טוב, לא חשוב כמו מה. זה ברור שמאבקי כוח הם חלק אינטגרלי מהפוליטיקה. וכשהם מסתבכים בפרשיות הטרדה למיניהן (זאת לא חייבת להיות הטרדה מינית), האשה נהפכת לקורבן כפול. גם להטרדה וגם למאבקי הכוח המתקיימים על גבה. היא תמיד תצא מפסידה. כדאי לזכור זאת וחשוב לומר זאת כבר כעת. כי לא יהיה זה מרחיק לכת לנחש שבקרוב מאוד נשמע את נתניהו, הקוזק הנגזל, מתבכיין על זה ש”גורמים פוליטיים מנסים להפיל אותו” או משהו כזה. הדרת נשים? זאת הכול מזימה כדי להפיל את ביבי. הטרדה בלשכה? גורמים עוינים שתלו מוטרדת.”סרק סרק”!

המשך…

Read Full Post »

פורסם לראשונה בסלונה

הצעת החוק לשימוע פומבי של מועמדים לבית המשפט העליון בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת היא הצעה גרועה. גרועה כי היא תגרום לפוליטיזציה של המערכת המשפטית. משמעותה היא העברת הבחירה למעשה מהוועדה לבחירת שופטים אל הכנסת.

המשך…

Read Full Post »

שלי יחימוביץ, המתמודדת לראשות מפלגת העבודה, התראיינה בשבוע שעבר למוסף הארץ. ראיון שרצוף עמדות וקביעות בעייתיות מאוד, בעיני. בניגוד ליחימוביץ, אני סבורה שההתנחלויות בחטא הורתן, ומתנגדת לחייב את שירת ההמנון בגנים. בעיני יש קשר מובהק בין תפיסה של צדק חברתי לבין חוסר אפשרות לתמוך במפעל הכיבוש וההתנחלויות המדכא מאות אלפי בני אדם, פוליטית וכלכלית, ומשאירם נטולי זכויות. לא רק שמפעל ההתנחלויות הוא חטא, הרי על אף שעיקר האשמה רובצת על ממשלות ישראל לדורותיהן, אינני משחררת את המתנחלים עצמם מאחריות מוסרית להשתתפות פעילה בסיטואציה של דיכוי. בדיוק כפי שאינני משחררת אף פועֵל (agent) מבחירה שיש לה השלכות ונפקויות מוסריות, גם אם "נשלח" במשימה לאומית.

המשך…

Read Full Post »

השרה לימור לבנת הנהנה במרץ באולפן למשמע דבריו של אחד הפעילים שרואיין בשטח. "זאת לא מחאה פוליטית", הטעים. "אני מסכימה אתו", אמרה לבנת בסיפוק כשהמיקרופון עבר אליה באולפן. "לא מדובר במחאה פוליטית".

זאת כמובן טעות מצדו של המוחה, ואחיזת עיניים מצדה של השרה. המחאה היא פוליטית לחלוטין משום שהיא עוסקת בעניין פוליטי מובהק: שינוי סדר העדיפויות החברתי. אפילו שינוי השיטה. אפשר להתווכח איך יושג צדק חלוקתי, אבל הוויכוח הוא פוליטי לחלוטין, וגם הדרך להשגת המטרה.

המשך…

Read Full Post »

משפחת שליט מתכוונת להגיש בג”צ אם ראש הממשלה לא ייעתר לתביעתה להפסיק להעביר את הכספים לרשות הפלסטינית כדי להביא לשחרורו של בנם. זוהי דוגמה מובהקת לעניין שאין מקומו בבית המשפט. השאלה כיצד להביא לשחרורו של גלעד שליט היא שאלה המסורה לחלוטין לסמכותה של הממשלה הנבחרת. גם אם לא אוהבים אותה. אם תוגש העתירה דינה לא להתקבל. אך היה עליה להידחות על הסף: פעם היו זורקים עותרים כאלה מכל המדרגות של בית המשפט. בינתיים הורחבה זכות העמידה לפתחו של שער והשפיטות מילאה את הארץ. במבחן התוצאה משכיל בית המשפט, בדרך כלל, לערוך את ההבחנות הנכונות. אבל זמן ומשאבים יקרים של בית המשפט העמוס עד לעייפה מבוזבזים על עניינים שמקומם במגרש הפוליטי ולא המשפטי. ככלל, כל עוד הרשויות אינן פועלות באופן לא חוקי, בחוסר תום לב או ממניעים זרים – אין מקום להתערבות משפטית.

במקרה הזה לא מדובר רק ברעה החולה המוכרת של המשפטיזציה, שבה בית המשפט נהפך עבור העותרים למחליף הממשלה. כפי שהעיר אתמול בתבונה רועי בפייס שלי, דומה כי האנשים היקרים והמסכנים האלה נהפכו לכלי בידי אנשים שעבורם הקמפיין הזה הוא מגרש ניסויים לכל תרגיל יחצ”ני. אכן, הלב יוצא אל משפחת שליט. אלא כמו שכתבתי כבר בעבר, בעוד שמובן מאוד שהורים יבקשו לעשות הכול על-מנת להחזיר את בנם, שיקוליה של ממשלה הם אחרים וקצת יותר רחבים. וכך צריך להיות.

כמובן שלא אחת העמדות הפוליטיות קובעות מהו המחיר שמוכנים לשלם עבור החזרת שליט. בעוד שרבים בשמאל תומכים בלהט בשחרור אסירים למען עסקת שליט, ההתלהבות מצטננת כשמשפחת שליט דורשת להדק את הסגר על עזה או לא להעביר את הכספים לרשות. תמונת מראה של עמדת הימין, ככלל. שתי הדרישות האחרונות מבהירות, אני מקווה, מדוע “כל מחיר” היא דרישה חסרת תוקף מוסרי, כפי שכבר כתבתי בעבר (ראו קישורים בסוף). כי משמעותה היא שהמטרה מכשירה כל אמצעי. אין רבותא בהתנגדות לכך כאשר המטרה לא ראויה. העיקרון המוסרי שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים נבחן דווקא כאשר המטרה ראויה מאוד, כמו במקרה הזה של שחרור שליט.

אשר לעצם העניין, הכספים שישראל מעבירה לרשות הם כספיה של האחרונה, הנגבים על-ידי ישראל מתוקף הפרוטוקול הכלכלי להסכם הביניים (פרוטוקול פריז). הסכמים אלה עדיין בתוקף: הם טרם בוטלו על-ידי מי מן הצדדים.

עוד בנושא:
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר
”כל מחיר” אינו מטבע מוסרי

 

Read Full Post »

על-פי ידיעה המתפרסמת בהארץ, באמ”ן הוקם מדור חדש שתפקידו “לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים וארגונים הפועלים במערב נגד ישראל, שמטרתם ליצור דה-לגיטימציה של המדינה”.
אינני יודעת מכוח איזו סמכות פועל אמ”ן בעניין זה. אך חשוב יותר לבקר כאן את העניין המהותי.

האמת ניתנת להיאמר כי בכל המדינות עוקבים ארגוני ביון גם אחרי ארגונים פוליטיים. בעיקר כדי למפות קשרים בינם לבין איומי טרור נגד המדינה ואזרחיה. אך נדמה לי שלמעט האנומליה של טורקיה, הצבא עוסק בכגון אלה רק במשטרים לא-דמוקרטיים.

בנוסף, מדובר בעניין בעל היבטים פוליטיים מובהקים. מהי דה-לגיטימציה? במה היא מובחנת מביקורת לגיטימית על מדיניות שלטונית? פעילות בעלת פן פוליטי, יש לזכור, אסורה על לובשי מדים. כפי שמזכירים בידיעה גם הגורמים במשרד החוץ שמותחים ביקורת על היוזמה. כאן הצבא עצמו מכניס אותה בדלת הראשית.

בקיצור, אין מקום לכך שהצבא ישלח ידו בריגול כנגד ארגונים פוליטיים. היום בחו”ל ומחר בישראל. אבל למה, באמת, שזה יהיה מובן במדינה שחברי הפרלמנט שלה חושבים שיש להם סמכות לחקור אזרחים. בדמוקרטיה האזרחים הם מקור הסמכות של השלטון, לא להיפך. אולי כדאי להתחיל לכתוב אמ”ן בלי גרשיים, לאומרי אמן.

Read Full Post »

כתבתו של דוד ויצטום על קפריסין, ששודרה הערב ב’רואים עולם’ בערוץ הראשון, תפסה אותי זמן לא רב אחרי שצפיתי בסרט הנשים של קפריסין, בהקרנה שלוּותה בשיחה עם הבמאיות. כפי שנכתב עליו בהזמנות, הסרט חושף את

סיפורו של הסכסוך הלאומי-אתני בקפריסין. סכסוך שונה, אך גם דומה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט עוקב אחר מריה, קפריסאית יוונייה, וזהרה, קפריסאית טורקית שחוצות את הגבול המחלק את קפריסין כדי לבקר בבתי ילדותן מעבר לגבול, בית אותו לא ראו 30 שנה. מסען האישי של הנשים רדופות הכאב והמלחמה הוא מסע מרגש אל עבר הפיוס. הסרט מתמקד באתגר המשותף של תושבי קפריסין: לחלוק ביניהם את פחדיהם ואת תקוותם ולאחות את הפצעים שהותירו המלחמות.

הסרט, לטעמי, עושה דה-פוליטיזציה של הסכסוך בקפריסין. בכך כוחו, אך גם חולשתו. מעניין ואף מרגש לעקוב אחר קולן של הנשים שאותו מבקש הסרט לחשוף; אחר האמפתיה ואפילו החמלה שרוחשות נשים משני צדי הסכסוך לסיפורה של מי שנמצאת בצד השני; אחר מי שפותחים את ביתם למי שמתדפקת על דלתותיו ואומרת בפשטות: “זה היה הבית שלי”. אחר הנשים היושבות ומשוחחות זו עם זו בקשב וברגישות. גם ההיסטוריה העצובה והקשה של האי הזה מובאת בסרט. אבל על אף שהוא מבקש לעשות כל זאת בזמן הרה גורל לעתידו של האי – לקראת משאל-העם על תכניתו של מזכ”ל האו”ם דאז, קופי אנאן, לאיחוד האי – הוא א-פוליטי. דומה כי הוא מזדהה עם אחת הנשים שאומרת בסרט שלדעתה לו היו מפקיעים את עניין ההסדר מהמנהיגים הפוליטיים, האנשים היו מסתדרים והאיחוד הנכסף היה מגיע. רק מה, שהאיחוד, מסתבר, לא כל-כך נכסף. וצופים שהולכים שבי אחרי הקונספציה הא-פוליטית של הסרט, ולא מכירים את ההיבט הפוליטי המכריע בסכסוך, כמו גם את תכניתו של אנאן – לא מבינים, מופתעים (ומדוכדכים) כאשר רוב משמעותי (76%) בצד היווני אומר לה לא; בעוד רוב, אף כי קטן (64%), תומך בה בצד הטורקי. פיוס ואיחוי לא הושגו בינתיים והאי נותר מחולק.

יש הבדלים רבים, חלקם משמעותים, בין הסכסוך בקפריסין לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך בסרט מתבטאת רומנטיזציה מסוימת של המציאות, שניתן לזהות בשולי כל סכסוך שיש לו היבט פוליטי מרכזי. על-פיה, לו רק הדבר היה בידי האנשים “הפשוטים” וביוזמות מהשטח (grassroots), להבדיל מהפוליטיקאים המקצועיים – היה הפתרון מושג מזמן. אבל פוליטיקה היא לא עניין רק לפוליטיקאים מקצועיים או למנהיגים, על אף שיש להם חלק מרכזי בהשחתתה. האנשים הפשוטים הם גם אלה שהשתתפו במשאל-העם הזה. ובסופו של דבר, לא היו מוכנים לוותר על מה שנראה בעיניהם כאינטרסים פוליטיים וקיומיים מרכזיים, כאשר היה עליהם להתפשר על חלקם כדי להשיג פתרון מוסכם.
אפשר ורצוי להמשיך לחלום. אך כדאי לזכור גם את הפן המפוכח הזה, עצוב ככל שיהיה, של המציאות. הלקח הוא שהמבקשים לעקר את המציאות מכל פוליטיקה לא רק שלא יוכלו להגיע לפתרון שהיבטים פוליטיים מכוננים חלק מכריע שלו. אלא לא יוכלו לספק הסבר מלא ומשביע רצון של המציאות שהם מבקשים לשנות. הסבר שכל שינוי נשען עליו.

עוד בנושא: “חלפו שלושים וחמש שנים…”

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »