קרוא וכתוב

כאשר קיימת אפליה יש צורך לתקנה. כיצד לתקנה? מכיוון שאפליה היא פגיעה בשוויון, תיקונה יהיה הגברת השוויון. אך אך שאלת השוויון איננה אדישה לשאלה שוויון במה. כאשר מדובר באפליה במתן זכות, בזכאות, או בהקצאת טובין – נדרוש לתקן את האפליה באופן המתאים: אם בזכות אדם עסקינן, הרי כל אדם זכאי לה מתוקף אנושיותו, היותו אדם. שוויון הוא גם כשלעצמו זכות אדם מהותית, לקבל יחס שווה וכשווה, וגם עיקרון על בשיח זכויות האדם, הדורש להקנותן ללא אפליה לכל אדם ללא הבדל. אם בזכאות מדובר, הרי כל מי שעומדים בקריטריונים לה צריכים לקבלה באופן שוויוני. לעומת זאת, כאשר מדובר במצב שבו נפגעות זכויות, הרי לא נבקש שלכולם תינתן הזכות השווה לפגוע בזכויות של אחרים. התיקון יהיה דווקא בביטול הפגיעה הראשונית, או למצער בצמצומה. תיקון של פגיעה בזכויות אדם הוא בדרך של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות באופן שווה.

המשך…

Read Full Post »

“אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. נהלו את המאבק על ‘פונדקאות – טוב או רע’ בנפרד מהמאבק על שוויון הזכויות של הקהילה הגאה”, פורס את תחינתו ניר דריימן. בהחלט: התנגדותי לחוק איננה קשורה לקהילה הגאה וזכויותיה. הבעתי אותה בהקשרים הטרוסקסואליים לגמרי (קישורים למטה).  אבל מי שפותח את דרישת השוויון שלו ב”אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים” תוך שהוא עומד על זכותו לממש ניצול זה כהומוסקסואל (שוויון!) – לא יקבל גם הנחות. אי-אפשר לדרוש זכויות כמיעוט מדוכא שמהותן לנצל באופן מחפיר (הוא אמר) קבוצה אחרת.

המשך…

Read Full Post »

ארגון משפחה חדשה עושה עבודה חשובה. באתר האינטרנט שלו נכתב שהוא הוא "פועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה, לרבות, כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. הארגון מסייע לכל מי שחפץ לבנות זוגיות, הורות ומשפחה".

לאחרונה פצחה ‘משפחה חדשה’ בקמפיין חדש בדבר הזכות להיות הורה ובפונדקאות כדרך להגשים זכות זאת. במסגרת זו הפיק הארגון סרטון וידאו – “פונדקאות- כי להיות הורה זאת זכות” – שניתן לצפות בו בסוף הפוסט. באימייל הנלווה שנשלח לרשימת הדיוור שלהם נכתב בזו הלשון:

המשך…

Read Full Post »

בג"צ קיבל את עתירתם של זוג עם שלושה ילדים שביקש להביא ילד רביעי באמצעות אם פונדקאית. הזוג יוכל להתקשר עם פונדקאית וההסכם ביניהם ייבחן על ידי ועדת האישורים. בית המשפט קבע כי מספר הילדים הקיימים איננו מנוי כתנאי סף בחוק ולכן לא יכול להידחות על הסף על-ידי ועדת האישורים וכי ניתן למספר הילדים (שכשלעצמו איננו שיקול זר) משקל-יתר בהחלטת הדחייה. את פסק הדין כתב המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין.

יש להבחין בין שני הנימוקים לעיל. באשר לראשון, לוועדה אכן אין סמכות לדחות על הסף פנייה בגין תנאי סף שאינו מנוי בחוק; זאת על אף שיש לה שיקול דעת ועם השנים התגבש בה נוהג הלוקח בחשבון את מספר הילדים של הפונים. נוהג שעולה, לדעתה (וגם לדעתי), עם תכלית החוק. הנימוק השני מציג בעייתיות כללית שאנו מוצאים לא אחת בפסיקות בית המשפט, כאשר הוא סבור במקרים מסוימים שעליו להחליף בשיקול דעתו את שיקול דעתו של הגוף המוסמך להחליט. ונשאלת השאלה מדוע שיקול דעתו (המהותי) של בית המשפט עולה על שיקול דעתו של הגוף המקצועי שלו מסורה סמכות ההחלטה. במקרה זה אמנם בית המשפט לא מחליט במקום הגוף אלא מחזיר אליו את ההחלטה, אך תוך שהוא קובע שהפגם שנפל בהחלטתו נוגע לא רק לשלב המוקדם (תנאי סף) אלא גם למשקל היתר שניתן לשיקול של מספר הילדים, משקל מכריע תוך התעלמות משאר הנתונים.

אבל הבעייתיות העיקרית של העניין איננה כלל משפטית, בכל אופן לא מתחום המשפט המינהלי שבו עוסק חלק גדול של פסק-הדין (ומדייק בו) אלא חברתית לחלוטין. אף שהיא עוטה לבוש משפטי במקרה זה.

המשך…

Read Full Post »

תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.

גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים  – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.

בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות. 
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.

אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.

Read Full Post »

פורסם בהארץ, 7.1.1996

אין ספק כי היבטים שונים בשאלת הפונדקאות מעלים שאלות מוסריות נוקבות, אך עצם הצדקתה המוסרית כהליך חברתי ממוסד נדחקת לשוליים, ולא במקרה.

הסדרת הפונדקאות עומדת על סדר היום של המחוקק הישראלי: הצעת החוק הממשלתית בעניין עברה קריאה ראשונה בכנסת והועברה אל ועדת העבודה והרווחה, להכנה לקראת קריאה שנייה ושלישית. בצדק הושמעה ביקורת על ניסוחו של החוק, המעקר אותו למעשה מיעדיו. כך נראית הצעת חוק שאמורה לרצות את החוגים הדתיים מחד גיסא ולהבטיח קרדיט פוליטי מהיר לשר הבריאות עוד לפני הבחירות, מאידך גיסא. אך זו אינה השאלה שצריכה להישאל. השאלה המקדימה נוגעת לעצם האפשרות להצדיק פונדקאות.

התנגדות לפונדקאות איננה בון-טון בחברה הישראלית, המקדשת את ערכי המשפחה ורואה ברצון לילד רצון נעלה, המביס כמעט כל אינטרס נגדי. "הבה לי בנים ואים אין – מתה אנוכי", אומרת רחל ליעקב, בפסוק המצוטט בדעת המיעוט בפסק הדין בבג"ץ נחמני. ההתייחסות לחוסר היכולת להביא ילדים לעולם כאל מוות והשוואת העקרות למחלה ממארת, אינן נדירות בקרב הנשים שנלחמות על זכותן להביא ילד לעולם. האינטרס האנושי להביא ילדים לעולם צריך אכן לקבל תמיכה וכבוד ראויים. אך לא בלתי מוגבלים.

מי שתומך בפונדקאות כאמצעי למימוש מטרה נאצלת צריך לשאול את עצמו, לדוגמא, האם הוא מוכן כי החברה תתיר מכירת איברים? פונדקאות אינה אלא השכרת רחם, וההכרעה הנדרשת היא הכרעה ערכית – החוק אמנם אינו ממצה את הערכים המוסריים שלנו – לא כל מה שאינו אסור בחוק מומלץ מבחינה מוסרית, אך החוק מהווה נדבך חשוב ביצירת אקלים מוסרי. הוא משקף לנו את דמותנו המוסרית ומשמש כלי מרכזי בבנייתה בה בעת.

במשטרים הליברליים ביותר מוגבלת חירותו של הפרט על ידי האיסור למכור את עצמו לעבדות, שנתפסת כנלוזה מבחינה מוסרית. מי שמבקש להצדיק פונדקאות או זנות מטעמים של חירות הפרט צריך – כדי לשמור על עקביות – להתנגד לאיסור על עבדות. כי אם פונדקאות מותרת כדי להקל על סבלם של חשוכי הילדים, מדוע נתנגד לכך שמישהו ימכור עצמו לעבדות כדי לממן לבן משפחתו ניתוח יקר שיציל את חייו?

העניין אינן נשגבותה של המטרה אלא סימון הגבולות שיוטלו על הדרך למימושה. בעידוד אנשים למכור איברים להשכיר רחם או למכור שירותי מין במסווה של ליברליזם נאור, המתיר לכל אדם לעשות כרצונו, יש התעלמות ממורכבותה של המציאות האנושית, שדוחפת אנשים אלה לכך. חברה שבכלל מאפשרת את הברירה הזאת, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף, ומתעלמת מכך שזו אינה בחירה חופשית, רחוקה מלהיות נאורה. כפי שמדיניות כלכלית של "אי התערבות" היא התערבות בפועל לטובת החזקים, כך גם החופש להימכר אינו משרת את האינטרסים של הנמכרים אלא של הקונים. שהשאלה איננה של חלוקת יתרונות, אלא של דיכוי ושליטה, ושל הבנייתם לתוך המציאות החברתית כך שאופני דיכוי הקשים ביותר ילבשו פנים של חירות דווקא.

ההתייחסות למכירת איברים או להשכרתם כאל מימוש חירות מבטאת פשיטת רגל מוסרית. דומה הדבר למאבק על זכותו של כל אדם לישון תחת הגשר: זכות זו נותרת כאפשרות מופשטת למנכ"לים של חברות ענק, אך מוחשית לחסרי הבית, בשבילם זו מציאות יום-יומית.

החברה מתערבת בהיבטים חשובים בחיי חבריה – למשל, היא אוכפת על היושבים במכונית לחגור גורת בטיחות – מכוחו של סולם ערכים שראוי לדבוק בו, בעיניה. איסור על אדם למכור את איבריו או את גופו הוא ביטוי לתפיסתנו את האדם כבעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. איסור כזה אינו הגבלת חירות אלא הגברתה.

מצוקתם של חשוכי הילדים מובנת. אפשר למצות את הרצון לילדים בדרכים אחרות. ואם לא, יש להבין כי גם כשמדובר באינטרס אנושי נעלה, מוטלות מגבלות על אופני מימושו.

כל המאמרים

Read Full Post »