קרוא וכתוב

כתבתי בזמנו רשימה על 'הפייסבוקאות כעיתונות החדשה'. הסעיף הראשון שלה עסק בטורים עיתונאיים הנכתבים כאילו היו סטטוס בפייסבוק. המון מילים חזקות וסימני קריאה, מטאפוריים או לא; בלי לדעת או להבין במה שכותבים, בלי לבדוק, בלי לקחת אחריות על המילים. הסעיף השני שלה עסק ב"ידיעות" עיתונאיות הנוצרות ע"י ציטוט סטטוסים מפייסבוק:

המשך…

Read Full Post »

1. (א) כפי שכתבתי מיד עם תחילת הפרשה, אין שום חובה להתלונן במשטרה על הטרדה מינית כדי שהיא תטופל על-ידי המעסיק. החוק קובע את חובתו לעשות זאת באופן נפרד. למעשה ערוץ 2 טיפל בכך כאשר פיטר את עמנואל רוזן בעבר, עוד מידע שמשום מה מתגלה לעיני הציבור רק בעקבות התפוצצות הפרשה. ערוץ 2 לא עשה זאת על סמך "שמועות" אלא על סמך מידע, תוך קיום הליך שבו נמסרה הן גרסה של הנפגעת הן של רוזן (כך על פי הדיווח בידיעות של שבת). לו רוזן היה סבור שההליך לא היה תקין או שנעשה לו עוול – הוא היה מן הסתם תובע את הערוץ. השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, ציינה אף היא בתוכנית 'תיק תקשורת' שהחוק אינו מחייב תלונה במשטרה. ועוד דברים חשובים. רוזן נמצא כיום בחופשה או השעיה מתוך אותה חובה בדיוק של המעביד לברר מידע המגיע אליו. תא העיתונאיות פנה למנהליו של רוזן בערוץ 10 עם החומר הרב שברשותו, בדיוק כפי שהיה עליו לעשות, כמו גם מאוחר יותר לראש אגף החקירות במשטרה, בבקשה שזאת תפתח בחקירה. המשטרה גם לא צריכה לקבל תלונה כדי לפתוח בחקירה במקרה של חשד לעבירה פלילית אם יש. בסופו של דבר, כידוע, היא נפתחה. 
   (ב) יצירת סביבת עבודה נקייה מהטרדות איננה עניין למשטרה! למרות שחובתו  של המעביד ליצור אותה מעוגנת כיום בחוק והוא חשוף לתביעה (אזרחית) היה ומעל בה. ניתוב הכול לתלונה במשטרה ימקד את השיח בשאלות אחרות, אבל לא יביא לסביבת עבודה כזאת. אנחנו מוכרחים לחזור ולהבין שיש גם נורמות שאינן משפטיות. ושצדק אינו נעשה רק בבית משפט (הציניקנים יאמרו ששם הוא בדרך-כלל לא נעשה). כאילו מדובר בעניין בינארי: או פלילי או צח כשלג. המשפט הוא סף מינימום, לא חזות הכול. אפשר לצטט את מי שאמר: נו, אני אף פעם לא יצאתי זכאי…  נניח שכל מה שעשה רוזן לא היה פלילי. האם זה תקין בעינינו? האם גברים היו רוצים שנשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם או אמהותיהם (לא, לא מטרידים רק נשים צעירות) יעבדו בסביבה כזאת?

המשך…

Read Full Post »

פשע! נגד! האנושות!

קשה לכתוב טור שבועי בעיתון על סוגייה אחת. כל עיתונאית מכירה את התחושה: לפעמים צריך לחפש מתחת לאדמה את הנושא, את הזווית, את הייחודיות; לא לחזור על עצמך. התוצאה, לפעמים, היא שנכתבות שטויות, או שהכותב מפליג למחוזות רחוקים שהקשר בינם לבין מה שהטור אמור לעסוק בו קלוש.

קשה לי במיוחד לבקר טור פמיניסטי, שעצם קיומו בתקשורת הוא ברכה. אבל כשצריך אז צריך. לצפי סער זה קורה יותר מדי לאחרונה והטור היום של ‘גברת מג’ונדרת’ הוא דוגמא בולטת. האייטם הראשון עוסק בגירוש הילדים הסודאניים. זה מושווה לחטיפת ילדי תימן ונקבע שהוא מהווה פשע נגד האנושות. שכולנו משתפים איתו פעולה.

המשך…

Read Full Post »

כתבתי כאן לא אחת על כך שהתקשורת, המבקרת כל מה שזז, לא עומדת בעצמה לביקורת. זה נכון בדברים גדולים שלהם היא מטיפה אך לא מיישמת על עצמה, כמו ציות לחוק או שקיפות. זה נכון גם בדברים קטנים.

המשך…

Read Full Post »

לקמפיין הזה, שמסעיר את חוצות פייסבוק, התוודעתי לא באופן בלתי-אמצעי, אלא דרך הפוסט הביקורתי הזה. שבהזדמנות זאת זיכה את קורא הרסס שלי בבלוג מבטיח נוסף. בתכלית הקיצור: אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בקמפיין הפייסבוק רשמו נשים בסטטוס שלהן את התשובה לשאלה (הסמויה) “איפה את שמה את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה?”,כשהתשובה (גלוית הסטטוס) צריכה להתחיל ב”אני אוהבת”. למשל: “אני אוהבת על השולחן”, “אני אוהבת על המטבח”. הבנתם את הרעיון. מין טיזינג כזה. הפוסט המומלץ מאד המלונקק לעיל, מנסח בבהירות מה הבעיות בקמפיין הזה. אבל כרגיל, הוא עצמו נהפך עד מהרה למוקד של מחלוקת זוטא. לא כולן אהבו את מה שנראה להן כנשים שאומרות לנשים אחרות מה פמיניסטי לכתוב על עצמן ומה לא. ומכאן הדיון הוסט מהעניין עצמו לשאלה האם הניסיון למשוך אליו את תשומת הלב, כפי שבוצע, הוא אנטי-פמיניסטי. לא סרטן השד ולא תיקים, אלא רק איפה נשים אוהבות את זה. כי הרי ברור שהן רוצות את זה כל הזמן ובכל מקום. או כך לפחות רוצה התעשייה הפורנוגרפית שנאמין. והאם הקמפיין בכלל פונה לנשים או מנסה למשוך את תשומת לבם של גברים דווקא? טענה נפוצה בזכות הקמפיין היתה שהוא השיג את מטרתו: תשומת לב רבה. עובדה, כ-ו-ל-ם מדברים על זה.

הטענה האחרונה דורשת התבוננות מיוחדת. האמנם הקמפיין השיג את מטרתו? בואו ניזכר בה רגע. העלאת המודעות לסרטן השד? לחשיבות הבדיקה השגרתית שצריכות נשים לעבור, כדי לאבחן אותו בשלב מוקדם וכך להגביר מאד את הסיכויים להירפא ממנו? בלי לקלל, התשובה היא לא. תשומת הלב ניתנה לקמפיין עצמו. לפרובוקציה. זה שמין מוכֵר זאת ממש חדשה ישנה. זה שקמפיינים פרובוקטיביים מושכים תשומת לב תקשורתית וציבורית – גם זה לא ממש גילוי מדהים. אבל כדאי לא לבלבל בין הבאזז והדיבור על אודות לבין השאלה האם מטרת הקמפיין הושגה. בעיני התשובה שלילית. אין לי שום ספק בכנות כוונתן של יוזמותיו. אבל בדרך, כרגיל, נרשמו נפגעים. כמו שכתבה מישהי: “העניין כאן הוא לא החופש לעסוק במיניות, העניין כאן הוא זילות של עניין כואב לנשים רבות. ולבנותיהן.” נכון. כי בעוד שהומור הוא בהחלט כלי נשק חיוני גם במאבק בסרטן, הוא כזה כאשר החולים בוחרים בו. לא כאשר מציגים את מחלתם באופן זול או מגוחך. (אני מקווה שלא צריך להצהיר הצהרת טובין אישית כדי לומר זאת). זה באמת עניין כאוב מכדי שהוא יעבור את כל המניפולציות האלה, ובמיוחד את זה שאמנם כולם מדברים על הקמפיין, אבל השאלה אם הוא הניע נשים לפעולה המתבקשת מקבלת, כנראה, תשובה שלילית. לכן אפשר להצטרף לליהי יונה בהצעה לכתוב משפט אחד בסטטוס: “לכו להיבדק”.

שתי מילים אחרונות:

א. אף כי שיעורם נמוך, גם גברים חולים בסרטן השד.
ב. יש בדיקות ידועות ואמינות לגילוי מוקדם של סרטן השד. סרטן השחלות, לעומת זאת, מכונה “המחלה המתגנבת”. זהו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. אך ברוב המקרים הוא מתגלה בשלב מאוחר ואז אלים וקטלני עד אימה.

Read Full Post »