Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פיליפ רות’

נמסיס מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה-ביתן 2014, 184 עמ'.

בקיץ 1944, ממש במקביל למלחמה הגדולה שמעבר לים – הספר נפתח בתחילת יוני, סמוך למועד הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי – מתחוללת מלחמה מקומית בניוּארק, ניו ג'רסי (עיר הולדתו של רות), שבה מתרחשת עלילת 'נמסיס'. מלחמה נגד נגיף הפוליו, המפיל קורבנות ברחבי העיר. גם בשכונה היהודית ויקוואהיק, שבה מנהל באקי קנטור, גיבור הספר, מורה לחינוך גופני, את מגרש המשחקים בימי חופשת הקיץ. זוהי המלחמה המתוארת ב'נמסיס'. אף כי המלחמה הגדולה שברקע לא נעדרת מן הספר כלל. לא רק כי חבריו של קנטור, שלא גויס לצבא בשל ליקוי הראייה שלו, משתתפים בה. לא רק כי כל נפשו ומצפונו מתקוממים נגד העובדה שהוא אינו נוטל בה חלק. הוא, שחונך על ידי סבו תמיד לעשות את המעשה הנכון; לגלות אחריות ותעוזה ולעמוד על שלו. אלא גם כי השאלות הגדולות שהוא שואל את עצמו, במלחמה הפנימית המתחוללת בו, הן אותן שאלות הנשאלות לנוכח מלחמה, מגפה המפילה חללים, או כל רוע בלתי-מוסבר אחר. שאלות מסוג "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?" ודומותיהן, שהוא מטיח באלוהים. תוהה איזה מין אלוהים הוא. מן הפרספקטיבה הזאת אין הבדל של ממש בין שתי המלחמות וקשרים סמויים נטווים ביניהן.

המשך…

Read Full Post »

כלאדם מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה ביתן, 2011, 128 עמ'.

פיליפ רות הוא קרוב לוודאי הסופר האמריקני הפורה ביותר שחי כיום. מעוטר פרסים לרוב, שאי-זכייתו העקבית בנובל לספרות מדי שנה מהווה אכזבה למעריציו הפחות פרובינציאליים הרבה יותר מזו הנוגעת לעמוס עוז. 
רות הוא כמעט מותג. יעיד שמו הכתוב על הכריכה העברית באותיות שמנות בהרבה משם הספר.
אבל יצירתו של רות גם מאוד לא אחידה ברמתה. מה שהופך אותי לכל הפחות לאמביוולנטית כלפיו. היו ספרים שחשבתי שהם סתמיים ואף גרועים. כמה מהרומנים האחרונים שלו, לעומת זאת, בהחלט ממריאים לגבהים משלהם.

כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם מחזה המוסר הידוע מימי הביניים, מחזה אלגורי שבו נקרא האדם להתייצב מול המוות ובוחן לאורו את חייו. כלאדם של רות אוחז אף הוא חיים שלמים, על התמות המוכרות והחוזרות של מחברו וקולו הייחודי, שלא ניתן לטעות בו. אך אף שהיא מביטה על החיים כולם, יותר מכל מיטיבה הנובלה המלוטשת הזאת לתאר את הזקנה. או כפי שמכנה אותה רות, "המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים".

אפשר לשמוע על החיים הקצרים (בסופו של דבר), על מי שהיינו פעם כמו גם על בגידת הגוף, החיים בצל המוות הקרב, ההתפוררות ובדידות הזקנה – בתור בקופת חולים. באופן לא מפתיע, הפיוטיות הפרוזאית של רות עושה זאת טוב בהרבה. כמו כל ספרות גדולה היא מנסחת את האמיתות הקטנות, הידועות, כמו שאיש לפניה לא עשה. בכך היא מספקת לנו את האפקט הקתרתי המתבקש מכל אמנות. זה המאפשר לנו לקבל הנאה עמוקה ואצילית. כמו גם תובנה ששום עיון תיאורטי לא יתן:

הזקנה היא לא קְרב; הזקנה היא מרחץ דמים.

Philip Roth, Everyman

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

מבצע שיילוק מאת פיליפ רות. מאנגלית: דוד שחם, זמורה-ביתן, 380 עמ'

פורסם במעריב, 20.8.1999

ב"מבצע שיילוק" מביא פיליפ רות לשיא את המוטיבים שליוו אותו ביצירותיו הקודמות, כשהקשר שנוצר בין הבדיון לבין הביוגרפיה שלו, מפותל כאן במיוחד. מעבר לסיפור המבדר כשלעצמו, חושף הקשר הזה כמה – תובנות מעניינות על היחס שבין מחבר, מספר ודמות, שמעסיק רבות את חקר הסיפורת, כמו גם אודות היחס שמכונן את עצם יצירת הספרות – בין הבדיון למציאות.

אם באחדים מספריו האחרונים מופיע המחבר כדמות בספרו, תחת שמו האמיתי, הרי שב'מבצע שיילוק' יש לנו שניים ממנו – רות ה'אמיתי' ורות 'המתחזה'. שכן בוקר אחד, מתברר לפיליפ רות, הסופר הנודע, שבירושלים מסתובב אדם שמתחזה לו עצמו. אותו מתחזה עוקב מקרוב אחרי משפט דמיאניוק, שמתנהל באותה עת .ועושה נפשות לתורת התפוצנות שלו, הגורסת כי על היהודים לעזוב את ישראל ולשוב לאירופה

רות המספר מגיע לירושלים, עוקב אחרי המתחזה ומתעמת איתו, תוך שהוא מתוודע לסיפורו האישי. העלילה המפותלת והעמוסה מאפשרת לרות לשוב ולדון בסוגיית היהודיות (מוטיב חוזר בספריו), לומר כמה דברים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בימי האינתיפאדה ("ישראל משכה את יתרת האשראי המוסרי שלה מבנק ששת המיליונים – זה מה שהם עשו כששברו את ידיהם של ילדים ערבים בפקודת שר הביטחון המזהיר שלהם"), אבל בעיקר לתהות על משמעותה של הזהות האישית ומעמדה.

כי מה פירוש הדבר שמישהו 'נוטל' את זהותך? מה בדיוק הוא לוקח ממך ואיך מתמודדים עם גניבה כזו? רות כה מוקסם מן הקושיות האלו עד שהוא עצמו לובש את דמותו של המתחזה לו. בפרשת דמיאניוק שמהדהדת ,ברקע, מצויה, כמובן, אותה בעיית זהות עצמה: ההגנה טוענת כי זהותו של הנאשם איננה זו שמייחסים לו שאיבן מקליבלנד אינו 'איבן האיום' מטרבלינקה. את הבלבול שנוצר סביב זהותו של רות מיטיבה לתאר אחת הדמויות, שטועה לחשוב שהוא מישהו אחר: הוא עצמו. הבלבול הוא כה מושלם עד שאנחנו מתיחסים ברצינות לאחת מהצעותיו של רות (לעצמו ולקוראים), לראות בכל הסיפור הזה הזיית האלסיון, שמההתמכרות אליו נגמל (המחבר? המספר? הדמות?) זמן קצר לפני ההתרחשויות שמדווחות ב'מבצע שיילוק'.

חסרונו העיקרי של הספר הוא בפטפטת האינסופית והמעיקה שאליה נקלעים לא אחת גיבוריו. לרות יש תשובה גם לכך:

"מה הפלא שהיהודי מתווכח תמיד? הוא הלוא הוויכוח בהתגלמותו! מה הפלא שהוא מדבר תמיד מדבר בחוסר זהירות ובפזיזות ובחוסר מחשבה ובצורה מביכה ובליצנות והוא אינו יכול לטהר את דיבורו מלגלוגים ומעלבונות ומהאשמות ומכעסים?"

רוצה לומר, מה אתם באים אלי בטענות – רציתם סיפור על יהודים? תסבלו.מתחכם כמו תמיד, אבל לא נותן מענה אמיתי לחולשה ממשית.

בספריו עסק רות לא מעט בשאלה של עובדות מול בדיון, ביוגרפיה מומצאת, גיבורים ספרותיים שיוצאים מהספר לחיים, כביכול, וגיבורים מציאותיים שנכנסים לספרות. הדרך שבה הוא נותן מענה לשאלות אלו, ובעיקר הדרך שבה הוא משאיר אותן פתוחות, חותרת תחת האופן שבו אנו תופסים את המושג 'אמת', לפחות כשמדובר בספרות. כי מה פירוש 'אמיתי', כשמדובר בעצם בדמות ביצירה ספרותית? האם 'העובדה' (הספרותית) שהדמות היא גם, כביכול או לא, המחבר החוץ-ספרותי, הופכת אותה ליותר 'אמיתית'? ומהו מעמדה של הידיעה הזו? אלו הן שאלות בסיסיות על הספרות כיוצרת מציאות בדויה, והקשרים שמקיימת .מציאות זו עם המציאות הביוגרפית או העובדתית.

רמז נוקב להבדל בין שתי המציאויות מספק לרות ולנו פלשתיני, שרות נוכח במשפט הצבאי שמקיימים לאחיו: "מי שמקבל את המכות, הנסיון שלו אחר לגמרי משל מי שסופר אותן". והתובנה הזו יפה לא רק לספירת המכות אלא גם לסיפורן. האופן בו חותר רות תחת הנחות הקריאה שלנו, הופך אותן על-פיהן, קורץ לנו ובסוף משאיר אותנו מבולבלים הוא חינני מאד. מי שזקוק לאמירה יותר מפורשת של רות על מעמד האמת של הבדיון הספרותי, יוכל למצוא אותה במה שהוא (כמספר) אומר על דמות אחרת בספר:

"האם סיפורים אלה מדוייקים ואמיתיים? לעולם איני חוקר את אמיתותם. אני חושב עליהם במקום זאת כעל ספרות בדיונית אשר, כמו חלק נכבד כל כך בספרות הבדיונית, מספקת למספר את השקר שבאמצעותו ניתן לחשוף את האמת שאי-אפשר לדבר עליה".

מה שאי-אפשר לדבר עליו הוא תמיד המעניין ביותר, אבל כפי שלימד אותנו ויטגנשטיין, עליו יש לשתוק.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »