Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פליטים פלסטינים’

פרופ' יורם דינשטיין הוא אחד המשפטנים המוערכים עלי. דווקא בגלל זה קצת התפלאתי לקרוא היום בהארץ את הסתמכותו הגורפת על ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם בכל הקשור לזכות השנויה במחלוקת (בהקשר הנוכחי) של אדם "לחזור לארצו" (סעיף 13.2 להכרזה). דינשטיין טוען (ומנמק) כי הפרשנות המקובלת והמחייבת של "ארצו" היא ארץ אזרחותו.

הפליאה היא כפולה: ראשית בשל שאלת המעמד של ההכרזה ושנית בשל ההתעלמות מכך שזכות זאת מוגנת באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, ומן הפרשנות שקיבלה בוועדה לזכויות-אדם המופקדת על ביצועה והפרשנית המוסמכת של סעיפיה.

מעמדה של ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם

גישה אחת טוענת כי להכרזה (ככזו) תוקף נורמטיבי בלבד, ולא משפטי. היא איננה אמנה שהחותמים עליה נעשים צדדים שהיא מחייבת אותם וגם לא מנוסחת בלשון משפטית. אין ספק כי ההסכמה הרחבה שקיבלה ההכרזה מעניקה לה מעמד מיוחד וכי היא מהווה את האינוונטר של זכויות-האדם המוסכמות על אומות העולם, בסיס משותף להבנה מהם האינטרסים האנושיים הראויים להגנה, אך קשה לדבר על חיוב משפטי שהיא יוצרת.

גישה שנייה טוענת כי למעשה ההכרזה היתה לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי (*) וגם נחשבת בפועל לחלק מהשטר הבינלאומי של זכויות האדם (יחד עם האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות).

זכותו של אדם לחזור לארצו ב-ICCPR

לעומת זאת, אין כל ספק כי לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR) יש תוקף מחייב וכי ישראל היא צד לה (חתמה ב-1966, אישררה ב-1991). סעיף 12.4 לאמנה קובע: "לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". בפרשנותה לסעיף קובעת הוועדה כי אין מדובר רק במדינת אזרחותו של אדם אלא בארץ במובן הרחב יותר, שיש זיקה בין האדם לבינה כמו קשרים מיוחדים. בין השאר מתבססת הוועדה על כך שהנוסח איננו מבחין בין אזרחים לזרים (שכן הוא מדבר על "מאיש") ועל כך שבסעיף זה ננקט מפורשות המונח "ארץ" (his own country) ולא המונח "מדינה" (state).

זה עדיין אין משמעו כי בכל מקרה מוטלת על מדינה חובה לאפשר לאדם להיכנס ל"ארצו", שכן האיסור המפורש באמנה הוא רק על שלילה שרירותית של הזכות.(**)

קיימים גם קשיים בהסתמכות על ה-ICCPR בעניין זה. ראשית, טענה אפשרית כי הזכות במקרה של הפלסטינים נוצרה לפני היכנס האמנה לתוקף עבור ישראל (ואפילו לפני יצירת האמנה עצמה), ואי-אפשר להחילה רטרואקטיווית. שנית, במשפט הבינלאומי זכות שיבה נחשבת לזכות אינדיווידואלית. טענה זו תקפה גם לגבי הסתמכות על ההכרזה האוניברסלית, כמובן. מצד אחד דוחים המסתמכים על כך את התביעה הפלסטינית לזכות השיבה שכן כאן מדובר בהחלת זכות זו על המוני בני-אדם, בניגוד להקשר הרגיל של המשפט הבינלאומי. מצד שני, טוענים הפלסטינים שבדיוק בשל כך איש איננו מוסמך לוותר עבור הפליטים היחידים על זכותם. שלישית, יתכן כי ההבדל בניסוח בין "לחזור" (בהכרזה) לבין "להיכנס" (באמנה) מצביע גם על הבדל בתוכן הזכות.

* משפט בינלאומי מנהגי הוא משפט המחייב את כל מדינות העולם, ללא קשר לאמנות אלו או אחרות שעליהן הן חתומות. על השאלה כיצד נוצר מנהג כזה – האם רק דרך פעולה דה-פקטו של רוב המדינות על-פי עקרונותיו  או גם בדרכים נוספות – נטושה מחלוקת.

** הוועדה קובעת אמנם כי רק במקרים מעטים איסור כזה ייחשב ללא-שרירותי, לעומת זאת ברור כי ההקשר הרגיל של הדיון בזכות להיכנס לארץ נוגע לאיסור על מדינה לגרש את אזרחיה. בכל מקרה, השאלה מה נחשב לפעולה שרירותית היא שאלה משפטית סבוכה ושנויה במחלוקת.

עוד בנושא: רק הפליטים יכולים. להנציח את הסכסוך

Read Full Post »

מיהו פליט?

היוזמה מבורכת. הפרטים – קצת פחות. והמפתח נשאר אצל הפליטים

התחושה הראשונה עם הפרסומים על הבנות ז'נווה היא קורת-רוח על עצם היוזמה ופירותיה, עניין וסקרנות לבחון אותם לעומקם. התעמקות כזאת (בינתיים רק דרך העיתון ושיחה עם ד') קצת פחות מרנינה את הלב.

יוסי ביילין. עשה חשבון נפש על שגיאות אוסלו? (תמונה: Ynet)

לכאורה מתווה דומה ליוזמת איילון-נוסייבה, שיתרונו בפירוט הרב שאליו הוא יורד בניסיון לפתור את הבעיות. בפועל, נראה כי יש כאן חזרה על כמה משגיאות אוסלו, שעיקרן היה אי-התמודדות עם בעיות האמת המונחות ביסוד הסכסוך במנטרה של "צריך זמן" ו"בניית אמון". כאן אמנם אין הסכמי ביניים ופתרון בשלבים אלא יומרה לשים קץ לסכסוך ולהציע לו פתרון קבע (שלא לומר סופי, צירוף מצמרר). אבל גם כאן מטאטאים מתחת לשטיח כמה בעיות אקוטיות שמטרידות, ובצדק, ישראלים שוחרי שלום, לאו דווקא אנשי ימין סהרורי. לראשונים תשוקה (מובנת) לעלוץ על כל פלסטיני שמוכן לקבל כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי. אלא שלא כדאי שהיא תעוור את עינינו מלקרוא היטב את השורות וביניהן, או שהשמחה תאפיל על ההכרח (הקיומי במקרה הזה) לרדת לפרטים. המשך…

Read Full Post »

מוסף הארץ לא רצה להמשיך לפרסם תגובה לרשימתו של זוהיר אנדראוס "רק הפליטים יכולים" (1.8.03) בתגובה לכתבה על תכנית איילון-נוסייבה ("עמי וסרי מחפשים פרטנר", 11.7.03). טוב, נו, זו לא באדולינה והשאלות הרות-הגורל שהאושיה התרבותית הזאת העלתה, שבגינן היא זכתה שם לסדרת תגובות בהמשכים. כאן מדובר רק בשאלה השולית האם – ואיך – נחיה כאן, או בעצם ילדינו ונכדינו, בעוד כמה עשרות שנים. האם תתקיים כאן מדינה ליהודים? אתם יודעים מה, האם יהיה כאן קיום קולקטיווי בטוח ליהודים?

זאת איננה תגובה דבוּרה על אופניה ולא מאמר אקדמי או אפילו פובליציסטי. זאת התייחסות קצרה לכמה מן השאלות שמעלה אנדראוס. קצרה גם בגלל המדיום וגם כי אני דנה בכך בשיטתיות ובפירוט באחד מפרקי ספרי שעומד לצאת בקרוב. הנימה הקלילה, פה ושם, היא רק כי נראה לי שבלעדיה לא ניתן לשרוד כאן בקיץ (הפוסט הזה נכתב באוגוסט), עם זכות השיבה או בלעדיה. המשך…

Read Full Post »