Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פליטים’

פֹּה לַצָּרוֹת יֵש אָב וְאֵם וְיֶלֶד –
וְהַמִּיתוֹת גַּם הֵן קְבוּעוֹת, כְּמוֹ מִסִּים. 
                                               (יהודה עמיחי)

תינוק חמישי מת תוך חודשיים ב”גן ילדים” של מבקשי מקלט בדרום תל אביב. על פי הדיווח, שכב התינוק בן ארבעת החודשים על בטנו שעות ארוכות בלי שמישהו ניגש אליו. “גני ילדים” אלה, הראויים יותר לשם מחסנים לפי תיאורם, הם המקום שבו, בהיעדר מסגרת אחרת, משאירים מבקשי המקלט ומהגרי העבודה את ילדיהם במשך שעות ארוכות ואף ימים, כשהם יוצאים להביא את לחמם בעבודות מפרכות. מדובר במסגרות המתנהלות ללא פיקוח, כשתינוקות, פעוטים וילדים קטנים שוהים שם בתנאים קשים ולא מתאימים, ובהיעדר כוח אדם גם ללא השגחה. חמישה תינוקות מתים מהזנחה תוך חודשיים. אצלנו. בחצר האחורית שלנו. חמישה! הבטן מתהפכת והלב בוכה, מסרב להאמין.

המשך…

Read Full Post »

כשאני נתקלת מדי פעם במאמרים בנושא חוק השבות, אזרחות או פליטים, או שמסבים אליהם את תשומת לבי – אני מסתקרנת לרוב לראות מה נכתב. את הדוקטורט שלי כתבתי על מדיניות הגירה בתורת הצדק הליברלית. הפרק האחרון שלו בחן את חוק השבות. ספרי ‘חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן’, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב ב-2003. הספר השתמש בחלקים מהדוקטורט (תוך שהוא משמיט את הפרקים הפילוסופיים הכבדים יותר), והפך את סדר הדברים – פתח בחוק השבות – כדי לעשותו נגיש יותר לקהל הרחב. לאחר מכן פירסמתי כמה מאמרים בנושאים אלה ולימדתי שבע שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את הנושאים של הגירה ואזרחות ושל זכויות של זרים. הנושא, בקיצור, קרוב ללבי ואני מתמצאת בו.

המשך…

Read Full Post »

החזרתם של מבקשי מקלט סודאנים “מרצונם”(?) לארצם מעוררת שאלות רבות. בעיקר משום שניתן מידע סותר באשר לוידוא רצונם והאם ניתן בהסכמה חופשית, וכן להליך שעברו טרם ההחזרה. אתייחס כאן לשתיים בלבד: שאלת הערבויות שניתנו לישראל; והסיקור התקשורתי שסיכן עוד יותר את המוחזרים. אך לפני זה כמה מילות הקדמה על מעמדם של מי שהמדינה מכנה “מסתננים” ועל עצם החזרתם.

המשך…

Read Full Post »

ב'מבט שני' שודרה אתמול בערב כתבה על פליטי סודאן שהגיעו לישראל. חלקם מדרפור, חלקם מדרום סודאן וחלקם מאזורים אחרים במדינה. כתבה חשובה, שהביאה את נקודות האור והחושך. החושך שביחס של הגורמים הרשמיים, נכון יותר היעדר היחס. שהרי גם בתחום זה, כמו בכל תחום כמעט, מתפרקת המדינה מאחריותה. האור שבפעולתם של אנשים פרטיים, ארגונים וקיבוצים המסייעים לאותם פליטים או פתחו את ביתם בפניהם, סיפקו להם עבודה, מלבוש, חינוך ובעיקר יחס אנושי. (לצפייה בהקלטה היכנסו ל'ישראל ושואת הסודנים' כאן).

אולי הקטע המקומם ביותר בכל הכתבה היה מראהו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מדבר בכנסת, בדיון על הפליטים שנכפה עליו על-ידי חברי כנסת. אולמרט במירעו, נוטף ארס ומנופף בידיו בהתלהמות. "מה להם ולנו?!" קרא; "מה זאת הטפת המוסר הזאת?". את המילים "הטפת מוסר" סינן מבין שיניו כמי שכפאו שד. (כן, קשה לו לבטא את המלה 'מוסר', אפילו כשהיא באה יחד עם 'הטפה' ובזה הוא דווקא טוב).
ובכן, להם ולנו האנושיות. זאת העומדת בבסיס ההכרה בכך שלכל בני האדם מגיעות זכויות אדם פשוט מפני שהם בני אדם. בתוקף אנושיותם. שבני אדם באשר הם זכאים לחיות ולחיות במנוחה ובביטחון, חופשיים מפני רדיפות, ולהבטיח לילדיהם עתיד בטוח.

באולפן התארחו לאחר התכנית חוקר השואה הפרופ' יהודה באואר ודובר הוועד למען דארפור איתן שוורץ. שוורץ התייחס לדברי אולמרט ואמר שאכן איננו מדינה שכנה לסודאן. ואיננו מתבקשים לקלוט את כל הפליטים האפריקנים. אך כן חלק מהם. ובעיקר להקים מנגנון מסודר של בדיקה וטיפול. שוורץ הטעים כי בניגוד לדברי אולמרט, שנופף בכך ש-498 הפליטים מדארפור גופא ייקלטו בישראל, עד היום איש מהם לא קיבל מעמד של פליט. באואר עמד על כך כי גם בדרום סודאן שב המצב ומתדרדר, לאחר הסכם השלום שהוכרז שם ב-2005 בתום מלחמת אזרחים בת עשרים שנה. דבריו של אולמרט, אמר בפשטות, מצביעים על פשיטת רגל מוסרית.

ההבחנה בין הרמה המוסרית לרמה המשפטית אכן במקומה. בהיבט המשפטי, נכון לומר כי לא כל מי שמגיע לישראל מסודאן נחשב לפליט כהגדרתו באמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. (ולא "אמנת ג'נבה" כפי שטעתה הכתבת לומר). הגדרה זאת מצומצמת ואיננה כוללת פליטים הנסים ממלחמות, רעב ואסונות טבע. מעבר לכך, הם מגיעים הנה אחרי שברחו למצרים. חלקם הוכרו שם כמבקשי מקלט. האמנה איננה מכירה בזכותו של פליט לבחור לעצמו את מדינת פליטותו (to shop), או לשדרג את מצבו ע"י מעבר למדינה שלישית (אלא אם כן זאת הסכימה לקלוט אותו). אבל, וזה אבל גדול, זה לא אומר שישראל רשאית להחזיר אותם למצרים כלעומת שבאו. האמנה מחייבת אותה לבדוק באופן אינדיבידואלי האם לאותו פליט לא נשקפת שם סכנה. חלק מהפליטים שהוחזרו למצרים לפני חודשים מספר הוחזרו כנראה לסודאן והאו"ם הביע דאגה לגורלם. החזרת פליטים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם – אסורה על-פי העיקרון של non-refoulement ("אין להחזיר"), שהוא ליבת האמנה.  המשפט הבינלאומי המנהגי אוסר היום גם להחזיר כל אדם למקום שבו נשקפת לו סכנת עינויים.
בהיבט המוסרי – והוא החשוב כאן ההרבה יותר – השאלה "מה להם ולנו" מסמרת שיער. להם ולנו שהם בני אדם כמונו. וכאלה שלא שפר עליהם גורלם כמונו. שמתחננים לעזרה. שאת חלקה אנחנו יכולים להגיש לה ולא להשיב את פניהם ריקם. כמה מהר שכחנו.

ומשהו בנימה אישית. התחלתי לכתוב על המצב בדארפור כשבארץ בקושי שמעו על זה. כל המידע שלי היה מעיתונות חוץ וארגונים בינלאומיים. אולי שתי שורות על הסכסוך שם התפרסמו אחר-כך במדור חדשות החוץ של הארץ. מאוחר יותר נעשיתי מעורבת גם בקליטה של קבוצת פליטים. בינתיים, לשמחתי, הכיסוי התקשורתי תפס תאוצה. והמון אנשים טובים מתגייסים לפעולה.  אך אינני יכולה שלא להזכיר שגישתו של אולמרט מוצאת לה חיזוק במקומות מפתיעים. יש עוד גורמים העומדים מן הצד ומביטים בפליטים המגיעים אלינו. חלקם שותקים ואפילו לא כותבים על כך, למרות שיש להם בימה הנחשבת למתקדמת. חלקם לא מסתפקים בכך אלא מבקרים את אלה שעושים כל שלאל ידם, וזה לעולם אינו מספיק, כדי לעזור להם. יש בהם המטילים דופי במניעיהם של המסייעים. הם מוצאים לכך סיבות מקוריות: המסייעים, לטענתם, מתגייסים לעזרה רק משום שמבצעי הפשעים הם מוסלמים. במילים אחרות, זה חלק מהקונספירציה האנטי-איסלמית; זה לא שאנחנו עוזרים לפליטים כי אנחנו מזועזעים מכל רצח-עם באשר הוא רצח-עם. לא משום שאנחנו חושבים שזאת חובתנו האנושית. נדמה לי שזאת דוגמא מובהקת לאמת הנושנה של "הפוסל במומו פוסל". לא כולם עסוקים בחשבונאות הזאת כל הזמן. אבל יש כאלה הסוברים שעדיף לא לעשות כלום ולצאת נורא מתקדמים בשיחות הסלון בביקורתם ה"רדיקלית", מאשר לעשות משהו, דל ובלתי מספק ככל שיהיה.

דארפורגרפיה חלקית
הו, איזו התחייבות נחמדה
כי פליטים היינו
החזרה חמה, לב קר
היום הוא היום. למען דארפור
חבשו כומתה כחולה
הצילו את דארפור
הקורבנות של אדישותנו
וחרטום תיפול?
הספד עתידי לקופי אנאן
חרפת סודאן

לקראת יום זכויות האדם הבינלאומי, יתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה פאנל בנושא פליטים, ביום שלישי 4.12 בין 12:00-14:00. פרטים כאן.

Read Full Post »