Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פלסטין’

תהא אשר תהא דעתנו בשאלת פולארד, הפרשייה הזאת היא עניין בין ישראל לבין ארה”ב. לכן תמוה ביותר, בלשון המעטה, שתמורת שחרורו ישראל משלמת לפלסטינים. בסוג של עסקה סיבובית.

צילום: איי.פיכמו אנשים, גם מדינות ועמים יכולים להיקלע לסכסוכים שבהם הם זקוקים לסיוע מבחוץ, תיווך וגישור, כדי להיחלץ מהם. עד כאן הכול בסדר. אבל כאשר המו”מ בין הצדדים מתערבב בעניינים שבין אחד הצדדים למגשר או למתווך, דומה הדבר למטפלת זוגית שתנהל רומן עם אחד מבני הזוג שהגיעו אליה לטיפול. או תקנה ממנו דירה באותו זמן.

אפשר גם להחזיק בדעות שונות לגבי שחרור אסירים והאם אכן מדובר בצעדים בוני אמון. אבל הקושי הגדול ביותר שעולה מהעסקה הסיבובית הזאת, שטרם ברור אם תקרום עור וגידים, הוא שכביכול לישראל אין אינטרס בקידום המשא-ומתן. בסיום הכיבוש ובסיום הסכסוך (שני דברים שלהבדיל מחלקים לא קטנים בשמאל הישראלי, לי ברור כי אינם זהים). עד כדי כך שהיא מוכנה לעשות מחווה במסגרת הניסיון הזה רק תמורת מתן לא מן הצד השני אלא מהמתווך (והוא בתורו מציע אותו). האמת היא שאנחנו לא עושים לאף אחד טובה ולישראל יש אינטרס ראשון במעלה בניסיון כן ואמיתי לקדם את כל אלה.

איך כתב מישהו בטוויטר: אם המו”מ בין ישראל לפלסטינים היה משפט גירושים, ישראל היתה יוצאת עם משמורת על הילדים של השופט…

צילום: איי.פי.

עוד בנושא: האזרחים הישראלים של החמאס

Read Full Post »

הסרט 'עדות' מביא עדויות מהכיבוש, של פלסטינים וחיילים, המועמדות באופן דרמטי על-ידי שחקנים ישראלים כולם ונמסרות בעברית. החומרים לא חדשים ולא מחדשים. הארועים שמשרטטות העדויות הללו מוכרים – אם לא אלה בדיוק אז אחרים, דומים להם – אפילו לקוראי עיתונים; ודאי למי שנחשפו פרסומים של ארגונים לזכויות אדם, שאצל חלקם מצטברות עדויות כאלה לאלפיהן. לא הסיפורים המזעזעים ביותר, אבל חלקם קשים דים. ובעיקר משרטטים תמונה יומיומית. שגרה של התעמרות.

המשך…

Read Full Post »

ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.

מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה. המשך…

Read Full Post »

מחר אני נוסעת לכנס באוניברסיטת יורק שבטורונטו, בנושא של המודלים האפשריים לפתרון הסכסוך, שתי מדינות או מדינה אחת? התבקשתי, מאד מאוחר, לדבר בכנס על הנושא של הפליטים הפלסטינים.

התלבטתי קשות אם להיענות לבקשה, והאמת שאינני יודעת אם טוב עשיתי שהחלטתי בחיוב. מדובר בכנס בעייתי מאד. בתחילת דרכו הנושא שלו הוגדר כמדינה אחת כדרך לפתרון הסכסוך, ורק לאחר מכן  בעקבות input של ישראלים מרכזיים שאליהם פנו להשתתף בוועדת ההיגוי, כבחינת מודלים אפשריים. אני מעריכה שהפנייה המאוחרת אלי באה כדי לנסות לאזן את התכנית: התבקשתי במפורש להציג את הגישה הישראלית לתביעת השיבה, על סמך דברים שכתבתי. למרות מאמציהם של מארגני הכנס, עדיין התרשמתי שהתכנית איננה מאוזנת וגם היתה לי התכתבות אתם בנושא.
מנסיוני, כנסים כאלה, גם כשהם מאורגנים בתום לב ועם כל הרצון הטוב, "נחטפים" לעיתים קרובות על-ידי חלק מהמשתתפים או אפילו הקהל. הפזורה הפלסטינית, ממש כמו היהודית, מתאפיינת בכך שהיא עוד יותר קיצונית מהקולקטיב החי בישראל. הדבר נכון במיוחד לגבי תביעת השיבה, שהוא הנושא של הפאנל שלי, הטעון במיוחד. חששתי, אפוא, שהכנס יהיה מעין "דרבן" אקדמי. המשך…

Read Full Post »