קרוא וכתוב

במשך שנים (הבלוג כבר בן למעלה מ-9) התרגלתי לקבל פניות אינסוף מסטודנטים, המבקשות ואף דורשות לשלוח להם את "כל המקורות" הקשורים לנושא מסוים שהם כותבים עליו עבודה. לאו דווקא נושא שבתחום התמחותי המיידית, אבל ככה עובד גוגל. או יותר נכון, ככה עובדים היום חלק מהסטודנטים: הם מגגלים; הם מוצאים פוסט שכתבתי שקשור איכשהו (ממש לא תמיד ישירות) לנושא שלהם; הם שולחים מיד בקשה/דרישה לכותבתו לעזור להם. במקרה הטוב זה מנוסח בנימוס. במקרים רבים זאת פשוט דרישה. בלי שלום, בלי תודה, "לשלוח הכול" (דחוף!), והחתום/ה אפילו לא מזדהה בשם מלא. כידוע אני נמצאת כאן לשירות הקוראים א' מ' ו-ש'.

המשך…

Read Full Post »

התלבטתי אם לכתוב משהו על יום האשה הבינלאומי, השנה. לאחרונה כתבתי רשימות לא מעטות המקוטלגות באתר בקטגוריה 'פמיניזם'. אם כל יום הוא יום האשה, תהיתי, אולי יהיה מתאים יותר לכתוב משהו שונה בתכלית. בהפוך על הפוך.  לבסוף, החלטתי לכתוב משהו דווקא על גברים.

מעולם לא ראיתי גברים באופן אישי כיריבים שלי. ודאי לא כאויבים. אני אפילו מחבבת גברים. טוב, לא את כולם, כמובן. אבל גם ממש לא את כל הנשים. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

לאחר פרסום רשימתי ילקוט התירוצים, שבאה בעקבות התכתבות ברשימת הדיוור של מדעי החברה בישראל, פנה אלי ידידי (מרשת) נדב פרץ. הוא ביקש ממני לכתוב על הנושא של כנסים ללא נשים ועל הטיעון "אנחנו לא מסתכלים על המין", לבלוג של קהיליית המגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית.  לנדב אני לא אומרת לא; זאת מין מסורת פרטית כזאת שהתגבשה אצלי (לבקשותיו עד עכשיו. לא להיסחף, כן?). הנה הקישור לרשימה שלי שהתפרסמה שם היום, "על טהרת הגברים":

Read Full Post »

הכותבת הפמיניסטית מרילין פרנץ', שבין ספריה הנודעים 'חדר הנשים' (1977)  ו'המלחמה נגד נשים' (1992), הלכה לעולמה בגיל 79.
אני פותחת את העותק בספרייתי של 'המלחמה נגד נשים' ומעיינת בכמה פסקאות שהדגשתי בזמנו.
"הגישות האמיתיות של חברה קבורות לעיתים קרובות הרחק מהעין, וניתן לחלץ אותן רק באמצעות ניתוח מקרוב של התנהגות, שפה ודימויים".

ומעניין לעניין: מדיווח על תביעה די מדהימה שהגישה נעמי לויצקי נגד רשות השידור, עולה כי היא קיבלה תכנית על אתיקה(!) עיתונאית בזכות יחסיה האינטימיים עם יו"ר רשות השידור, משה גביש. תמורת התכנית היתה אמורה לקבל 31,000 ש"ח בחודש. מעניין איך היא גמרה אותו. כעת היא תובעת בבית הדין לעבודה 780,000 ש"ח בגין הורדת התכנית טרם זמנה.
אפשר לומר כאן כמה דברים על "הגישה האמיתית של חברה", כלשונה של פרנץ', המופנמת היטב גם אצל נשים "חזקות" כלויצקי, וכפי שהיא מתבטאת ביחסים שנרקמו בינה לבין גביש ובאתנן שהיא מצפה לקבל תמורתם.  אבל עדיף לשאול: איך מישהי שמודה בפה מלא כי קיבלה תכנית בטלוויזיה בזכות יחסיה האינטימיים עם הבוס, יכולה להעביר ביקורת על אתיקה עיתונאית?

בתחתונים של העליונים: על ספרה של לויצקי על ביהמ"ש העליון כתבתי כאן (אייטם שלישי).

Read Full Post »

למוסף הפוליטי של ידיעות של שבת אני מגיעה תמיד באיחור. בדרך-כלל במהלך השבוע שלאחר סוף השבוע שבו הוא יוצא; לפעמים ממש שבוע שלם אחר-כך. היום עיינתי במוסף של ה-10.4 בזכות החג. גם בכתבה 'והרי תוצאות הבחירות' של אורי משגב, שהוכתרה "מיוחד: 20 אנשי אקדמיה ממגוון תחומים דירגו ביוזמת 'המוסף לשבת' את ראשי הממשלות של ישראל".
הכתבה פורשת את הציונים שקיבלו 13 ראשי הממשלות שכיהנו עד כה בישראל. לפני הדירוג מסבירה הכתבה את המודל שהתבססה עליו, איך נבנה הדירוג הסופי ואילו הכרעות נעשו בביצוע המשאל (למשל, איך להתייחס לכמה כהונות נפרדות של אותו ראש ממשלה).

אבל אני נמשכתי קודם כל לרשימת המדרגים. שהרי הם קבעו את תוצאות המשאל. איך נקבעו הם? על זה מקדימה ואומרת הכתבה כך:

"ליבת המשאל והסיבה העיקרית לתוקפו הן המשתתפים. פנינו אל כמה עשרות מועמדים, כאשר אמות המידה נוקשות: אך ורק דמויות אקדמיות בכירות ומנוסות, בעלות רקורד מוכח בחקר ובתיעוד החברה הישראלית לדורותיה. דרשנו יכולת הסתכלות פנורמית, רחבת יריעה, והקפדנו על תחומי מחקר מגוונים: מדעני מדינה, מומחים לממשל, היסטוריונים, כלכלנים וסוציולוגים.  20 ענו לקריאה. עמדה לפניהם משימה כבירה, ותודתנו נתונה להם. מספרם, בכירותם והרקע המקצועי השונה שלהם חיסנו את המשאל מפני הטיות לא ענייניות".

יפה. ועכשיו לעניין עצמו: 20 מדרגים. בכירים, כזכור. ביניהם אשה אחת ואף לא ערבי אחד.
טוב, ברור. אתם זוכרים: הם צריכים להיות "דמויות אקדמיות בכירות ומנוסות, בעלות רקורד מוכח בחקר ובתיעוד החברה הישראלית לדורותיה". ברור שאין נשים וערבים כאלה. או שהם בין אלה שהשיבו בשלילה לפנייה, כרגיל. מה אתם רוצים מאתנו, שנעקם את הקריטריונים? שנוריד את הסטנדרטים? שנפגע בתוקף המשאל?

בלי להיכנס למה באמת עשה (או לא עשה) כתב המוסף לשבת כדי להגיע לרשימה שתהיה – בלי להוריד שום סטנדרט – גם מייצגת פנים שונים של האוכלוסייה, שראשי הממשלה המדורגים היו גם שלהם. בלי להיכנס לכך שיש קשר בין "יכולת הסתכלות פנורמית, רחבת יריעה" לבין נקודות מבט שונות, שדווקא השתייכות יותר מגוונת ופחות מיינסטרימית יכולה להביא.  הרשימה הזאת של "20 אנשי אקדמיה ממגוון תחומים" מצביעה יותר מכול על איך נראית מדינת ישראל בשנתה ה-61. הרבה יותר מתוצאות המשאל על ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם. רוצים לראות נכוחה את החברה הישראלית? הסתכלו לא בדירוג על הנמקותיו אלא במי במדרגים.

Read Full Post »

קבוצת הכדורגל של מרכז בגין

מרכז מורשת בגין בירושלים ערך יום עיון על דת ומדינה: המודל האמריקאי מול המקרה הישראלי . 11 דוברים (אחד שמדבר פעמיים). אף לא אשה אחת.
ברור, אין אף אשה שיש לה מה לומר בענייני דת ומדינה. נשים הן רק הקורבן העיקרי של העירוב של שני המוסדות האלה. זאת הן משום שמעמדן נחות ברוב דתות העולם, הן משום שהדת מסדירה גם את הזירה הפרטית של החיים, המשפחה והפריון. זירה המשפיעה רבות על נשים ושבה השליטה הגברית בנשים עדיין שולטת בכיפה. (ראו עוד כאן).
את כל התירוצים למה אין נשים בפאנלים כבר שמענו. והם תמיד אותו דבר. אז אנא חסכו אותם מאתנו.

סובייקטים ואובייקט

יום העיון הנ"ל היה חלק מפסטיבל 'שערייך' שהתקיים בירושלים בשני ימים של חול המועד סוכות ונמשך לתוך ליל הושענא רבא. ארוע אחר בפסטיבל עסק בגיור. נושא חשוב וחם לאחרונה, משאישר בית הדין הרבני הגבוה את ביטול הגיורים של הרב דרוקמן, שקיבל את המנדט לפעולתו מטעם ממשלת ישראל. החלטה ההופכת במחי יד רבבות אנשים ללא-יהודים ולכן, בין השאר, לכאלו שנישואיהם בטלים. התכנייה שהיתה בידי סיפרה כי יטלו בו חלק ארבעה גברים שהופיעו בשמם המלא ובתוארם (רב, שני ח"כים ופרופסור) ובהשתתפות "אשה שבתהליך גיור". אינני חושדת ב'קולך' – ארגון פמיניסטי דתי שאני מעריכה מאד – שמטעמו נערך הארוע, בתפיסה שוביניסטית. סביר שאי-פרסום שמה של האשה נבע מרצון להגן עליה; יתכן שבעת פרסום התכנייה לא ברור היה מי תופיע.  עדיין, נראה כי גם 'קולך' נכשלה כאן בכך שהאשה היחידה שמדברת בארוע היא קורבן ללא שם. חשוב מאד להביא את קולה. כאמור בסעיף לעיל, חיוני לזכור את הקורבנות של הפרקטיקות האלה, שבהן הדת מסדירה את מעמדו האישי של אדם, כמו גיור, נישואין וגירושין, ושנשים נפגעות מהן במיוחד. אבל נשים יכולות להופיע גם בתור דוברות שמנתחות אותן. כסובייקט ולא כאובייקט בלבד.

גברת ופרופסור

חברה הסבה את תשומת לבי לרשימה של אלי אשד, שמציג ויכוח בין "ד"ר אריה מורגנשטרן" לבין "גברת מרגלית שילה". "גברת" שילה, כתבה לי חברתי, היא פרופסור שתרמה רבות בתחום ההיסטוריה של נשים בפלשתינה-ארץ ישראל. בין אם בוחרים לכנות אשה כ"גברת" במקום בתוארה האקדמי/המקצועי (מקום שזה רלוונטי), בין אם מציגים אותה בשמה הפרטי בלבד ולא בשמה ובשם משפחתה – מדובר בפרקטיקה של הקטנת נשים. במקרה הזה היא שירתה ניסיון להאדיר צד אחד בוויכוח, שהוכתר בתוארו האקדמי (וכן הוסף לו האפיתט "החוקר הידוע"), תוך הקטנת הצד השני, פרופסור שהוצגה כ"גברת".
זה לא תרגיל שמופנה תמיד רק כלפי נשים, אלא כלפי כל מי שרוצים לזלזל בו תוך מצג של נימוס. בראיון שנתן פרופ' דניאל פרידמן הוא כינה את פרופ' אהרן ברק "מר ברק". האחרון עשה בדיוק אותו הדבר לפרופ' יורם שחר כשכינה אותו "אדון (או מר) שחר". אבל היא נפוצה במיוחד כלפי נשים (וכשמדובר בהצגה בשם פרטי בלבד – גם כלפי ילדים). אותן דחוף יותר להקטין.   (תודה לפ').

Read Full Post »

בדרכי היום שמעתי ברדיו כי ועדת הפנים של הכנסת אישרה תיקון לחוק השמות, שעל-פיו אשה שמביאה ילד לעולם בהפריה מלאכותית תוכל לבחור את שם האב שאותו תרשום כאבי הילד. עד היום, כך נאמר (צריך להזהיר נהגים לפני שמשדרים ידיעות כאלה ברדיו, מטעמי זהירות בדרכים), חויבה האשה לרשום כשם אבי ילדה את שם אביה.  משבדקתי התברר לי שעל-פי החוק טרם התיקון, אם גם שם אבי האם לא ידוע, "רשאי שר הפנים לקבוע שם פרטי שיראוהו כשם פרטי של אביו" (של הילוד – נ"כ).

הידיעה הזאת משונה מכל כיוון. ההיגיון מחייב שכשאין אב ידוע לילד, יירשם "אב לא ידוע". האפשרות לתת בחירה לרשום איזה שם שרוצים משמעותה היא שהרישום פיקטיבי לחלוטין. אבל העניין המדהים יותר הוא, כמובן, המצב שנהג עד כה. אם אין לאשה אב ידוע לילדה, דרשה ממנה המדינה לרשום את שם אביה כשם אבי בנה או בתה; שהם נכדו או נכדתו, כידוע. (זה לא גילוי עריות בחסות המדינה?)
לכאורה, רישום האב בתעודת הלידה ועוד יותר מכך בתעודת הזהות, נובע מרצונה של המדינה לפקח על האוכלוסייה, במיוחד זאת שבה ישנם אנשים רבים הנושאים אותו שם ושם משפחה (אם כי מס' תעודת הזהות אמור להספיק לה לצורך זה). לא נראה לי שבאוכלוסייה הזאת רווח הנוהג של לידה מחוץ לנישואין באמצעות הפריה מלאכותית, אבל לא זה העניין.

באופן עמוק יותר, מצביעה האנקדוטה הזאת על תפיסה פטריארכלית שעדיין מושרשת. על-פי תפיסה זאת, אשה נמצאת לעד בפיקוחו של גבר. היא רק עוברת משליטת גבר אחד למשנהו. והדוגמאות מתרבויות ודתות שונות מצביעות על אותו דפוס בדיוק. חשבו על החברות שבהן נדרש הגבר לשלם מוהר למשפחתה של האשה שהוא מבקש לשאת. במילים אחרות, לקנות אותה מאביה. חשבו על חברות שבהן בעת גירושין או התאלמנות על האשה לחזור לבית אביה. חשבו על טקס הנישואין הנוצרי שבו אביה של הכלה מוסר אותה לבעלה המיועד. חובבי הז'אנר מכירים את השאלה שמטרידה כלות שאביהן איננו בתמונה, והיא מי "ימסור" אותן. צחוק צחוק (או בכי), אבל לסמלים ולטקסים יש משמעות. והמשמעות כאן ברורה: אשה עוברת מרשות אביה לרשות בעלה. ברשות עצמה היא איננה עומדת לעולם. לכן גם מתאימה כאן מאד המִלה "בעל", המסמנת את מי שהוא בעליו של רכוש או של בעלי-חיים. (גם המונח האנגלי husband  מקורו בגידול בעלי-חיים). ולמרות שזה לא מנדטורי, ההסכמה על סכום הכתובה לפני טקס הנישואין היהודי מתבצעת, בדרך-כלל, בין החתן לבין אבי הכלה.
המצב שאותו תיקנה היום ועדת הפנים של הכנסת הוא הקצנה של התפיסה הזאת, אבל זהו רק קצה הקרחון.

Read Full Post »

בטי פרידן – שספרה 'המיסטיקה הנשית' היה לאחד מהמניפסטים הפמיניסטים הגדולים של שנות ה-60 – מתה בשבת, בדיוק ביום הולדתה ה-85. בספרה תיארה פרידן, בדיוק כּאוּב, את "הבעיה שאין לה שם" של נשות הפרברים; "עקרות הבית" שיש להן הכול – כלומר בעל, בית וילדים – מלבד הגשמה עצמית. ואת תסכולן של הנשים הללו, שלא מעיזות לשאול בקול רם: "זה הכול?". (חשבו על הדמות שמגלמת ג'וליאן מור בהשעות). בספרה השלב השני ביקרה את דבקותה של התנועה הפמיניסטית בפוליטיקה מינית שעיוותה את סדר העדיפויות הפמיניסטי. היא הודתה בכך שאחד מכישלונות התנועה היה זניחתה את נושא המשפחה, מה שהשאיר את העיסוק בה לקונסרבטיווים ולריאקציונרים. פרידן היתה ממקימות NOW, ארגון הנשים הגדול בארה"ב. בשנות ה-70 לחייה עברה לעסוק ביחסה של החברה לזִקנה ולזקנים.

המיסטיקה הנשית: פרק ראשון, פרק שני.

Read Full Post »