בג"צ 5553/09, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ראש הממשלה
(הניתוח נכתב עבור פרוייקט ‘פסיקה במבחן’ של המוקד להגנת הפרט)
תקציר
המאמר עוסק בעתירה אשר ביקשה סעד של מניעת שימוש בכבילה כאמצעי חקירה, מניעת כבילה בתנוחות מסוימות ופרסום הנחיות ברורות בנוגע לאמצעי ריסון שאינם גורמים לכאב או סבל. המדינה דחתה את הטענה כי איזוק מופעל כאמצעי חקירה וטענה כי מדובר באמצעי ביטחון שהפעלתו נעשית בסמכות וכדין. את הנהלים הקיימים סירבה לפרסם.
הביקורת במאמר מתרכזת במספר נקודות: (1) שתיקתו של בית המשפט לגבי טענת העותרים כי איזוק כנ"ל נעשה רק בחקירות שב"כ ולא בחקירות משטרה, עניין שדווקא המדינה השיבה לו בהרחבה בתשובתה, ואינו מחווה דעתו או קובע עמדה. (2) העובדה כי באיזוק זה הוכנסו כבר הקלות בעקבות פנייה מוקדמת של העותרת. בכך מכירה המדינה במשתמע בכך שהפרקטיקה מושא העתירה לא היתה תקינה, או למצער טעונת שיפור. (3) התנגדות המדינה לפרסום הנהלים הקיימים, "מעצם טיבם". ואולם, משטענה שלא מדובר באמצעי חקירה, עולה השאלה מדוע אין לפרסמם? מה ב"טיבם" מונע זאת? (4) בית המשפט אינו נחשף לנהלי השב"כ המסדירים איזוק, אך מניח אודותיהם הנחות ובעיקר אודות ההקפדה עליהם. לא ברור על מה מבוססת הנחה זאת, בעיקר על סמך ניסיון העבר, וראוי היה כי בית המשפט לא "יניח" אלא יקבע בצורה פסקנית שחובה על השב"כ לוודא כי לא יופעל איזוק מכאיב. (5) גם לו היה דבר זה נעשה, לא יכול היה בית המשפט לוודא שהוראותיו נשמרות. שכן לא רק שהוא לא מורה על פרסום אלא שהנהלים אינם גלויים לו עצמו.
קרוא וכתוב 