העניין הזה כבר נדחק הרבה לאחור, לאור ההתפתחויות הדרמטיות בפרשה. אבל כהרגלי אני אוהבת להאיר לעיתים בפנס דווקא פינות פחות מדוברות, במיוחד כשהן מזמנות אפשרות לומר משהו מעבר לעניין הקונקרטי שבהקשרו הן עולות.
תחילה היה לנו מה שנקרא ‘מסמך גלנט’, לאחר מכן קרקעות גלנט, ובתחילת השבוע צצה לה מודעת גלנט. מדובר במודעה בת עמוד שלם שהופיעה בעיתונות; כותרתה “הפוטש בקריה הצליח (כמעט)” וחתומים עליה “אזרחים שאינם מכירים את גלנט אישית ומודאגים מה’פוטש’ בקריה”. במודעה הופיעו בין היתר האשמות חמורות כלפי “חבורת” גבי אשכנזי, אבי בניהו, הרפז ועיתונאי החצר שלהם, וכן אמירות קשות על מבקר המדינה.
בעקבות המודעה, כך דווח, פנה הפצ”ר למשנה לפרקליט המדינה בבקשה לבדוק פתיחה בחקירה פלילית בגין הוצאת לשון הרע לכאורה והעלבת עובד ציבור.
פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית שהנפגע ממנו יכול להגיש בגינו תביעת נזיקין. אך הוא גם עבירה פלילית שעונשה מאסר שנה אחת. הגשת כתב אישום פלילי בגינה היא סמכות שממעטים מאוד לעשות בה שימוש. ולפחות על-פי הנוהג שהשתרש, היא מותנית באישורו של היועמ”ש. ערוץ נוסף שפותח חוק איסור לשון הרע, כמספר חוקים נוספים, הוא הגשת קובלנה פלילית פרטית. כפי שפורסם לפני מעט למעלה משבוע, משרד המשפטים מבקש לבטל את כל ההליך של קובלנה פלילית פרטית ונימוקיו משכנעים למדי בעיני. יש לזכור כי ברמת העיקרון, קובלנה פלילית פרטית מהווה חריג לכלל שעל-פיו בתביעה פלילית התובעת היא המדינה. כלל שטעמו מעוגן היטב בתפיסה של האמנה החברתית וההגנה על זכויות האזרחים.
הדרך להגשת תביעה אזרחית פתוחה בפני כל מי שהוזכר במודעה באופן שהוציא נגדו לשון הרע כפי שזה מוגדר בחוק. יתכן, אכן, שהוא יתקשה לאתר את מוציאי הדיבה, ששמם אינו חתום על המודעה וכל שידוע הוא שהמודעה הועברה לפרסום על-ידי משרד מקאן אריסון. זה העביר לידיעות אחרונות כתב שיפוי במקרה שהעיתון – שסירב בתחילה לפרסם את המודעה – ייתבע בגינה.
לעומת זאת, עדיף שהיועמ”ש לא יעשה שימוש בסמכותו להגיש כתב-אישום בגין לשון הרע. בסמכות זאת נעשה שימוש במשורה רבה. אם לא המקרה היחיד, כי אז לבטח הידוע ביותר, ארע כאשר חיים כהן הגיש תביעה כנגד אחד, מלכיאל גרינוולד, בגין הוצאת לשון הרע. בדיעבד כהן הצטער על כך צער רב: תביעת הדיבה הזאת התפתחה למה שידוע כיום כמשפט קסטנר.
באשר להעלבת עובד ציבור: לטעמי זוהי עבירה שיש למחוק מספר החוקים הישראלי, לפחות בנוסחה הנוכחי. מדובר בפגיעה בחופש הביטוי ובהפחתת הפיקוח על הרשויות. איסור פלילי עליה אינו תורם לאמון הציבור בנושא המשרה. להסבר ראו מאמרו של ראם שגב.
קרוא וכתוב 