קרוא וכתוב

הסרט 'מנצ'סטר ליד הים' שצפיתי בו לפני זמן מה, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בנושא של טראומה ופוסט-טראומה שראיתי. הגיבור חי חיים מנותקים רגשית, ודומה שהוא אטום לחלוטין לסובב אותו ולעצמו. אך בערבים שבהם הוא שותה בבר, הוא חווה התפרצויות אלימות של זעם, שנראות לא מובנות ובעיקר לא פרופורציונליות לטריגרים שלהם, טריגרים שלמעשה הוא עצמו לעיתים קרובות יוצר. שני הדפוסים האלה – ניתוק רגשי מעצמך ותחושותיך, והתפרצויות זעם לא מובנות או מוגזמות, שהן בעצם הדרך הנגישה היחידה להתחבר למה שאת מנותקת ממנו ולהשליך את הכאב הבלתי נסבל – מאפיינים התנהגות פוסט-טראומתית. ואכן, במהלך הסרט נחשפת הטראומה האיומה של הגיבור, ששולטת בחייו מאז. כפי שהוא אומר בשיאו של הסרט, שבו הוא פוגש באקראי את אשתו לשעבר (מישל ויליאמס) ברחוב: “אין שם [בתוכו] שום דבר". הוא מת מבפנים. 

המשך…

Read Full Post »

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

המשך…

Read Full Post »

מהסניף המקומי של ‘נשים עושות שלום’ מגיע דיוור שבו כל רשימת הנמענים גלויה. על המייל הראשון אני עוברת לסדר היום. אחרי המייל השלישי אני יוצרת קשר ומסבירה שמשלוח בצורה כזאת הוא פגיעה בפרטיות (וגם מתכון לקבלת ספאם), ושהפתרון הוא לשים את רשימת השמות בשדה של עותק סמוי (bcc).

התשובה איננה “סליחה, לא ידענו”. ולא “תודה, נתקן”. לא ולא. התשובה היא: “אבל אנחנו רוצות שכל מי שמקבל ידע מי עוד מקבל”.

המשך…

Read Full Post »

התנועה לחופש המידע פנתה למשרדי הממשלה בבקשה לקבל לידיה את לוחות הזמנים של השרים. על פי ידיעה בהארץ, השר נפתלי בנט (וכנראה גם שרים נוספים) מסר יומני פגישות שהכילו גם מספרי טלפון ופרטים אישיים. חמור עוד יותר: כלכליסט דיווח כי במסגרת העברת הנתונים על ההתקשרויות הכספיות של משרד הבריאות ב-2013 לידי התנועה, נחשפו עשרות שמות של פגועי נפש שקיבלו שירותים שונים מן המשרד. בשני המקרים, הפרטים היו גלויים לעין כל באתר התנועה עד שהעניין התגלה ותוקן.

אבל המעניינת כאן במיוחד היא התגובה של התנועה לחופש המידע דווקא:

המשך…

Read Full Post »

יוזמת ה"פשיטה" של גינקולוגים על ברים תל-אביביים כדי "להסביר" ליושבותיהם את הסיכונים שהן נוטלות בהריון מאוחר – ראויה לביקורת שקיבלה. היא מריחה מאג'נדות זרות, של עידוד ילודה ואולי אף אינטרסים כלכליים, ומהווה פגיעה בפרטיות (כן, גם כשהיא מתרחשת במרחב הציבורי ואפילו במיוחד, משום שהיא נוגעת לעניינים שבצנעת הפרט). "צאו לי מהרחם!" קראו המתנגדות.

המשך…

Read Full Post »

א. “מרפאה” בקופת חולים. בחדר הכניסה לבדיקה אחות כעסנית עושה טובה וקבלה. אני מסתכלת סביבי ונדהמת לראות שמשמאל שלוש מיטות, כשעל אחת מהן מצונף חולה ישן בחלוק, מתאושש מההרדמה לאחר הבדיקה, בלי שום הפרדה. בחדר תחנת רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, אני נשאלת (בעמידה) שאלות על עניינים רפואיים רגישים, כולל היסטוריה רפואית ומשפחתית, וחולה שכבודו ופרטיותו מופקרים. אני נותנת ביטוי לתדהמתי.
תוצאה 1 – האחות: “אבל גם את באת לבדיקה”.
תוצאה 2 – הווילון מוסט. מתברר שאפשר.
תוצאה 3 (אחרי שאני מבקשת מהרופאה שכשיוציאו אותי מההרדמה יסגרו את הווילון ב”חדר ההתאוששות” שכזכור הוא גם חדר הכניסה והקבלה) – הרופאה: “טוב, הוא לא ערום”. אני: “הוא לא ערום, אבל לחולים יש זכות לפרטיות ולכבוד”.
התוצאה האולטימטיווית: אני מוכרזת לא רשמית לטראבל מייקר, נהפכת לאויבת המערכת ומקבלת יחס בהתאם.

ב. מתברר שהחדר השני, שאליו עברתי עם חלוק מהחדר (“אבל הוא לא ערום”) ההומה ובו אני יושבת לרגע עם הרופאה כדי לחתום על טופס ההסכמה, הוא הוא החדר שבו מתבצעת הבדיקה הפולשנית. אין דלת בינו לבין חדר הקבלה שבו כל ההמולה שתוארה לעיל. מציבים פרגוד בד קליל ש”יחצוץ”. הפרטיות חוגגת כבר אמרנו. עכשיו גם ההיגיינה.

לא תקציבים ולא עבודה קשה. רק הסטת וילון. לשמור על פרטיות וכבוד. לזכור שהחולה הוא אדם.

ג. אני בוכה כל הדרך הביתה. אבל זה כי הבדיקה לא הצליחה וצריך לחזור עליה.

מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה

Read Full Post »

משרד הבריאות מתכוון להחמיר את הנהלים ללידות בית.
לא כל הנהלים החדשים המוצעים נראים לי בעייתיים או מופרכים על פניהם (למשל, קרבה סבירה לבית חולים). אבל ההנחה העומדת בבסיסם, והנאמרת מפורשות, היא ש"ככלל, יש להעדיף ביצוע לידות בחדרי לידה בבתי חולים מוכרים ומורשים". יש בקיאים ממני בנושא, שיציעו נתונים אודות הסיכון שיש בלידה בבית חולים (לא המקום הכי בטוח והיגייני בעולם, ככלל) לעומת לידה ביתית. חלקם מתבטאים בכתבה. השאלה היותר מעניינת, ומטרידה, היא מהי המוטיווציה המסתתרת מאחורי היוזמה. על-פי מבקריה, ההתנגדות של הממסד הרפואי ומשרד הבריאות ללידות בית נובעת מטעמים כלכליים. בתי-החולים מקבלים עבור כל יולדת סכום נכבד למדי, מה שגורם להם להתחרות על היולדות. נראה שזהו התחום היחיד כמעט שבו קיים חופש בחירה גדול ברפואה הציבורית, המשחק בהחלט גם לטובת היולדות. אבל חופש בחירה צריך לכלול גם את האופציה ללדת מחוץ לבית חולים.

המשך…

Read Full Post »