א. “מרפאה” בקופת חולים. בחדר הכניסה לבדיקה אחות כעסנית עושה טובה וקבלה. אני מסתכלת סביבי ונדהמת לראות שמשמאל שלוש מיטות, כשעל אחת מהן מצונף חולה ישן בחלוק, מתאושש מההרדמה לאחר הבדיקה, בלי שום הפרדה. בחדר תחנת רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, אני נשאלת (בעמידה) שאלות על עניינים רפואיים רגישים, כולל היסטוריה רפואית ומשפחתית, וחולה שכבודו ופרטיותו מופקרים. אני נותנת ביטוי לתדהמתי.
תוצאה 1 – האחות: “אבל גם את באת לבדיקה”.
תוצאה 2 – הווילון מוסט. מתברר שאפשר.
תוצאה 3 (אחרי שאני מבקשת מהרופאה שכשיוציאו אותי מההרדמה יסגרו את הווילון ב”חדר ההתאוששות” שכזכור הוא גם חדר הכניסה והקבלה) – הרופאה: “טוב, הוא לא ערום”. אני: “הוא לא ערום, אבל לחולים יש זכות לפרטיות ולכבוד”.
התוצאה האולטימטיווית: אני מוכרזת לא רשמית לטראבל מייקר, נהפכת לאויבת המערכת ומקבלת יחס בהתאם.
ב. מתברר שהחדר השני, שאליו עברתי עם חלוק מהחדר (“אבל הוא לא ערום”) ההומה ובו אני יושבת לרגע עם הרופאה כדי לחתום על טופס ההסכמה, הוא הוא החדר שבו מתבצעת הבדיקה הפולשנית. אין דלת בינו לבין חדר הקבלה שבו כל ההמולה שתוארה לעיל. מציבים פרגוד בד קליל ש”יחצוץ”. הפרטיות חוגגת כבר אמרנו. עכשיו גם ההיגיינה.
לא תקציבים ולא עבודה קשה. רק הסטת וילון. לשמור על פרטיות וכבוד. לזכור שהחולה הוא אדם.
ג. אני בוכה כל הדרך הביתה. אבל זה כי הבדיקה לא הצליחה וצריך לחזור עליה.
מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה
Read Full Post »
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.