Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרטיות’

הרשת מדברת על פרשה של תלונה על אונס, שלבקשת החשוד בה הוצא על זהותו צו איסור פרסום. הנושא חשוב. אבל בדרך התערבבו להן כל מיני טענות, אמירות והכללות לגבי איסור פרסום, שאינן מדויקות. לעיתים בתום לב, מתוך אי-ידיעה או אי-הבנה. לעיתים כדי לחזק את הטענה בדבר יד מכוונת ומדיניות העומדת מאחורי כל איסורי הפרסום כולם, כאילו היו זהים ועשויים מקשה אחת.

אני, מה לעשות, מאמינה בחשיבותו של הדיוק. והפסח טרם נגמר רשמית, אז אפשר עוד לעשות סדר.
יש הבדל בין איסור פרסום כללי לבין צו איסור פרסום (צא”פ) ספציפי המוצא על פרשה מסוימת. ויש הבדל בין צא”פים המוצאים לבקשת המשטרה או השב”כ לצרכי חקירה לבין צא”פ המוצא ע”י חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, מתוך מטרה לשמור על פרטיותו. נראה כי בישראל יש שימוש-יתר בראשונים. כתבתי על כך כאן. (אף כי מכיוון שלעיתים מוצא צא”פ על עצם הצא”פ, הנתונים המדויקים לא נמצאים במערכת, כפי שמוסבר שם).

המשך…

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יעסוק ביורם זק ובשערורייה שנוצרה סביב התבטאותו, המכונה משום מה “פליטת פה” אף כי היא רחוקה מלהיות כזאת. אלא, באחת הסוגיות שעולה מהדיון שהתפתח סביב העניין. והוא הצורך והראויות של ההפרדה בין הפומבי לפרטי ובין הדברים שנאמרים בכל אחת מהזירות. יש המלינים על כך שכבר אי-אפשר לדבר בחופשיות אפילו בשיחות פרטיות. שזה מעקר את השיח. (אמירתו של זק איננה דוגמא לשיחה פרטית, כמובן). יש הקובלים על צביעותה של ההבחנה בין הפרטי לפומבי בהקשר זה; הבחנה הגורמת לנו להימנע מלומר את שעל לבנו אם זה אינו עומד בכללי הנימוס או התקינות הפוליטית.

המשך…

Read Full Post »

זהירות מיוחדת נדרשת מן התקשורת בבואה לצלם ולראיין ילדים. שתי המערכות הנורמטיוויות שאליהן כפופים עיתונאים – המשפטית והאתיקה העיתונאית – קבעו כללים מיוחדים וחמורים במיוחד בכל הקשור לחשיפת ילדים בתקשורת. העיקרון המנחה הוא כי טובתו ושלומו של הילד מועדפים על פני כל עיקרון וערך אחר. “גורלה של הילדה, טובתה ובריאותה הנפשית, עדיפים במקרה זה על זכותם של כלי התקשורת לדעת ולהודיע לציבור” (השופט אלון, בג”צ 243/88). המועצה לשלום הילד יחד עם מועצת העיתונות בישראל הוציאו בזמנו ברושור בנושא חשיפת ילדים בתקשורת, המפרט את ההנחיות הרלוונטיות. ככלל, קיים איסור לפרסם צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנים, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה (סעיף 10.א לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות).
מעל לכל ההוראות הנ”ל, מרחפת זכות היסוד המוקנית גם לילדים: הזכות לפרטיות.

אך מה קורה כאשר המפירים את זכותם לפרטיות, החושפים אותם לעדשת המצלמה או לכל עין סקרנית בעיתון אינם העיתונאים אלא ההורים עצמם? אלה שכביכול מורשים לעשות זאת?

אינני צופה ב’מחוברים’ ולא קוראת את דנה ספקטור. יש גבול לכמה נמוך אפשר לרדת ולבזבז את הזמן. אבל הבאזזז לא פסח גם עלי. הימנעות מכל פיסת מידע על התכנית המדוברת ועל נישואיה של “העיתונאית” הכוכבנית נהפכה לאחרונה למשימה קשה במיוחד. במיוחד כעת, כשאני מרותקת לבית למשך כמה שבועות. פה איזה אייטם אצל גיא פינס בזמן הכנת ארוחת הערב, שם ראיון בווינט עם “אשתו של”. שיתוף פעולה עם מכונת היחצ”נות המשומנת, והצטלמות בפוזות אה-לה mad man לתמונות שער של ירחונים זה חלק מהמשחק. כשזה נעשה על-ידי מי שמציגה את עצמה כמתנגדת לתכנית (כלומר, להשתתפותו של בן זוגה בה) זה נהפך למגוחך מה, אמנם. כשאחרת מתלוננת על כך שאנשים מרשים לעצמם להעיר לה הערות על חיי הנישואים שלה – אחרי שחשפה כל פינה מוצנעת שלהם קבל עם ועדה מעל המסך הקטן – נו, טוב.

אבל המטריד באמת הוא שיש ילדים בתמונה. תרתי משמע. שהוריהם חושפים אותם כחלק מחייהם, בטור בעיתון או פשוטו כמשמעו אל מול המצלמה. חלקם הרבה מתחת לגיל הסכמה כלשהו. אינני עוסקת כעת בפן המשפטי כלל, אלא בפן הנורמטיווי והמוסרי. לילדים תמיד יש פוטנציאל לסבול מהבחירות של הוריהם. החל מהיכן יגורו וכלה בלאיזה גן יילכו. מה שיותר קשה לקבל הוא את הפיכתם של הילדים האלה לילדי הבאזז. הדריסה של פרטיותם וצנעת חייהם בשם תשוקת הוריהם להיות לסלב. רוצים להתפשט מול פני כל האומה? “ללכת עד הסוף”? be my guest; אעביר ערוץ. את הילדים השאירו מחוץ לפריים.

עוד: שלוש הערות על פרטיות

Read Full Post »

לאחר שבמקור היא נכללה באופן שערורייתי במסגרת חוק ההסדרים, הוצאה ממנו הצעת החוק המרחיבה סמכויות חיפוש לשוטרים. כעת הופץ תזכיר חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור (סמכות חיפוש לשוטר). ומעניין לעיין בו.

תכלית הצעת החוק היא מאבק באלימות הגואה, ולשם כך היא מבקשת להכניס תיקון בחוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור, התשס”ה-2005. תיקון שירחיב את הכלים שבידי המשטרה ויאפשר לשוטר לערוך חיפוש על גופו של אדם, בגדיו וכליו, במקומות מוגדרים מראש. החיפוש נועד לשם בדיקה אם אדם נושא עמו שלא כדין נשק. זאת אף אם לא קיים חשד סביר בדבר נשיאת נשק או בדבר כוונה לעשות בו שימוש.

המשך…

Read Full Post »

כי (מ)ידע הוא כוח והילדים הם רכוש המדינה

הקמת מאגר מידע על תלמידים בישראל, שאין לו כמעט אח ורע מבחינת היקף המידע הנאגר בו ורגישותו, תוסדר אם תתקבל הצעת חוק ראמ”ה: רשות ארצית למדידה והערכה במשרד החינוך. הצעת החוק אמורה להגיע ביום ראשון לוועדת השרים לענייני חקיקה. הדברים מתפרסמים היום בהארץ. כמו גם בקשתה של המועצה הציבורית להגנת הפרטיות (שאני חברה בה) משר המשפטים, לעכב את הדיון בהצעת החוק עד שיתוקנו בה הסעיפים הפוגעים בפרטיות. והפגיעה קשה.

המשך…

Read Full Post »

בעוד אני חוככת בדעתי אם לא לפרוש מפייסבוק לחלוטין (אני טרייה שם מאד), במחאה על הפגיעה בפרטיות שנעשית בראש חוצות וברי”ש גלי – היא פשוט לא חשובה! – הפנו את תשומת לבי לראיון עם פרופ’ שיזף רפאלי וד”ר יאיר עמיחי-המבורגר שהתפרסם במדגיש. הטענות של רפאלי לא חדשות. התייחסתי אליהן בזמנו ברשימה די מפורטת שמנסה להסביר למה פרטיות היא חשובה. ואני מביאה אותה להלן בשידור חוזר. 

 יש להבין שבעוד שפייסבוק מבקשת למגר את הפרטיות שלנו בדרכה להשתלט על האינטרנט מתוך מניעים כלכליים גרידא, כאן באים אנשים שהם בעלי מעמד בחקר האינטרנט ותרבותה, כמו רפאלי, וקובעים שהיא באמת לא חשובה. שמייחסים לה משקל יתר. יש גם בעיה בעובדות. כך, אפילו העובדה שמרשם האוכלוסין מסתובב חופשי ברשת ונוצל ע”י אינטרסים פרטיים למטרות רווח, היא עבור רפאלי בגדר “אגדה אורבנית” .

בוודאי שלפרטיות יש מחיר. בוודאי שצריך להיות מודעים לו. אבל לא פחות כך מודעים למחיר של איבודה. ובעיקר מיודעים על כך שזה מה שעושים לנו. את זה – הסכמה מדעת, אם תרצו – פייסבוק לא עושה, כמובן. כן, אפשר וצריך לעמוד על המשמר ולשנות את הגדרות הפרטיות בכל פעם שלפייסבוק מתחשק להשתלט על עוד נתח של האינטרנט, ולמכור לשם כך את הפרטיות שלנו. אבל השיטה של opt out, מעבר לכך שהיא דורשת יידוע שלא מתבצע, היא בעצמה פגיעה בפרטיות. כי במקום שהפרטיות תהיה חזקה שאני יכולה לוותר עליה, הוויתור שלי, מבלי שנשאלתי, נהפך לחזקה ולברירת המחדל.

אז הנה התשובה שלי: אסון החברה השקופה.

Read Full Post »

תגובה 32 אינה עונה (*)

תגובה מס' 32 (במקור) לידיעה בהארץ על פסיקת הטוקבקים – נמחקה. היא לא היתה אמורה לעלות מראש, לו היה האתר מפעיל כללים סבירים. אך לכך נגיע בסוף. התגובה האנונימית (אלא מה), ייחסה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין – שנתן את פסק-הדין בעניין – ביצוע עבירה פלילית חמורה לפני שנים רבות. עכשיו הוא מטיף לנו מוסר…סיים הטוקבקיסט. אינני יודעת אם ומה אמת בעניין. אך לא יהיה זה מרחיק לכת לשעֵר שהתגובה הועלתה כניסיון פרובוקטיווי מה, לבחון את השופט ריבלין בכך שמניחים את הכדור לפתחו: הרי לך, אדוני השופט. עכשיו תרגיש מה זה. לא היית רוצה לתבוע לשון הרע? ולשם כך נחוץ כי ספקית האינטרנט תחשוף, רק בצו בית משפט כמובן, את זהות הטוקבקיסט האלמוני (אחרי שאתר הארץ יתן לך את ה-IP שלו). אבל אתה איפשרת לכל אחד ללכלך עליך. המשך…

Read Full Post »

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם המברך אתכם בלבביות לשלום ושואל לשלומכם, בעוד שאתם מגרדים וירטואלית בפדחת ושואלים את עצמכם בשקט: מי זה לעזאזל? מאין אני מכירה אותו? ואיך להיזכר בלי לרמוז שאני לא מזהה, להביך את עצמי ולהעליב אותו? ובכן, אפשר להירגע. חמושים בטלפון סלולרי ובתוכנה המתאימה, נקבל מיד את התשובה:

"אם נפגשנו עם אדם ששכחנו את שמו או את סוג ההיכרות שלנו איתו, אנו יכולים לכוון את המצלמה אליו והמכשיר יידע לתת לנו את שמו, תפקידו ואולי גם פרטים על מתי פגשנו אותו לאחרונה או דיברנו איתו.
אז נכון, כרגע המימוש הוא לא הכי נוח ויעיל, ואם תזדמנו לשיחה מול חבר לא תכוונו אליו את מצלמת המכשיר כי זה לא מנומס, אבל מה יקרה בעוד מספר שנים שאת כל המידע נוכל לקבל על עדשת משקפיים או כזו שנצמדת לרשתית העין?".
כך, למשל, TAT Augmented ID היא "תוכנה משתמשת ב-Flickr ובשירות זיהוי הפנים של חברת Polar Rose כדי לזהות את פני האדם המצולם ולאחר מכן להציג את תעודת הזהות שלו ברשתות החברתיות כדוגמת פרופיל הפייסבוק, טוויטר, Youtube ועוד." (כאן)

אמאל'ה! נראה לי שהפוסט הבא יעסוק ביתרונות הרעלה (אולי בעצם בורקה), בעולם ההולך ונהפך לחסר פרטיות ולא מאפשר את הזכות להיבלע בהמון, להיות אנונימי ובלתי-מוכר.

באשר לתסריט המביך המתואר בתחילת הפוסט, שככל שאנו מתבגרים אנחנו נתקלים בו יותר, למגינת לבנו, אני מציעה את האמצעי הלא מתוחכם ולא שיקי בעליל, אבל הכן והיעיל, של: "שלום! תזכיר לי?…".  אם יש צורך, תמיד אפשר להפליג בהסברים עד כמה יכולת הזיהוי שלנו תלויה בהקשרים מוכרים, מה שנכון.

Read Full Post »

פרטיות הולכת ונעלמת – למה זה רע

לאחרונה שומעים יותר ויותר לא רק על זה שבעידן הרשתות החברתיות הפרטיות נעלמת – אלא שטוב שכך. ואם אתם חושבים אחרת – תתרגלו. ברוכים הבאים לחברה השקופה. הנה כמה מילים (שיצאו בסוף לא מעט…) על כמה זה רע. המשך…

Read Full Post »

כדי לגלות איזה מזון גורם לאלרגיה, ממליצים לעיתים להימנע מהמזונות המועמדים ולהחזיר אותם אחד אחד לתפריט. החשיפה החוזרת וההדרגתית אחרי דיאטת ההימנעות, מגלה מהו המזון הסורר.  באופן דומה, ניתן לעמוד על מה מפריע לנו באמת בישראל כשחוזרים אליה אחרי שהות ממושכת יחסית בחו"ל.
לו הייתי צריכה להצביע על גורם אחד כזה, שממאיס עלי את החיים כאן עד כדי מחשבות כפירה מזדמנות על העתקת מקום מגורי, קרוב לוודאי שהיה זה היעדרו של מרחב ציבורי בישראל. הכוונה היא לכך שאין כאן כלל תפיסה של תחום כזה; מודעות לכללי התנהגות שונים ברשות הרבים. אנשים נוטים פשוט להתייחס למרחב הציבורי כאילו היה הרחבה של השטח הפרטי שלהם, שבו מותר להם לעשות כל שעולה על דעתם.
יצאנו מביתנו? זה מתנפל עלינו.

  • ברמזור, צופרים מאחור עוד לפני שהרמזור האדום התחלף או ברגע שהוא התחלף לכתום.
  • צופרים גם כשאנו לא נכנסים לצומת מלא כדי לא לחסום אותו כשהרמזור יתחלף תכף מירוק לאדום. כולם כאן נורא ממהרים, כידוע.
  • בתחבורה הציבורית, רכבת או אוטובוס, אנשים מדברים בקולי קולות בטלפון הנייד. נרצה או לא נרצה, אנו נחשפים במשך כל הנסיעה לחייהם הפרטיים. ולמה שלא נשמע גם מה שהצד השני אומר? בשביל זה יש רמקול. הם מוותרים על פרטיותם? ומה על זאת שלנו? על זכותנו לא להיחשף לחייהם של אנשים אחרים? על זכותנו שלא ידחפו לנו את החיים האלה בפרצוף, נרצה או לא נרצה, כשאנו נמצאים במקום ציבורי?
  • אותה התופעה רווחת גם בבתי-קפה, בקרב מי הסבורים שלא מדובר אלא בשלוחה של המשרד שלהם והם מנהלים את עסקיהם מהטלפון הנייד שלהם, בצעקות רמות.
  • ועוד לא אמרנו כלום על ערימות הזבל.

לאחר שהות בת כמה חודשים בבוסטון, סמוך לחזרתנו ארצה, הוזמנו לארוחת ערב אצל ידידים ישראלים ששהו שם אף הם בשבתון, יחד עם כמה ישראלים נוספים. זה היה טיפול בהלם. כל-כך התרגלנו לסגנון שיחה אחר, שהאוזן פשוט התקשתה לספוג את הצעקות, הרמות הקול, הכניסה לדברי הזולת בלי לאפשר לו להשלים את דבריו. ערב ישראלי.

בישראל מתייחסים לשטח הציבורי כאל שטח הפקר.
ביטוי קולע להיעדר תפיסה של מרחב ציבורי, שיש בו שימוש משותף של פרטים רבים, נתנה גברת אחת, שהעזתי להעיר לה על כך שהיא משוחחת בקולי קולות בחדר ההמתנה של הרופא. "אבל זה מקום ציבורי!", התרעמה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »