Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘פרטיות’

תגובה 32 אינה עונה (*)

תגובה מס' 32 (במקור) לידיעה בהארץ על פסיקת הטוקבקים – נמחקה. היא לא היתה אמורה לעלות מראש, לו היה האתר מפעיל כללים סבירים. אך לכך נגיע בסוף. התגובה האנונימית (אלא מה), ייחסה למשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין – שנתן את פסק-הדין בעניין – ביצוע עבירה פלילית חמורה לפני שנים רבות. עכשיו הוא מטיף לנו מוסר…סיים הטוקבקיסט. אינני יודעת אם ומה אמת בעניין. אך לא יהיה זה מרחיק לכת לשעֵר שהתגובה הועלתה כניסיון פרובוקטיווי מה, לבחון את השופט ריבלין בכך שמניחים את הכדור לפתחו: הרי לך, אדוני השופט. עכשיו תרגיש מה זה. לא היית רוצה לתבוע לשון הרע? ולשם כך נחוץ כי ספקית האינטרנט תחשוף, רק בצו בית משפט כמובן, את זהות הטוקבקיסט האלמוני (אחרי שאתר הארץ יתן לך את ה-IP שלו). אבל אתה איפשרת לכל אחד ללכלך עליך. המשך…

Read Full Post »

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם המברך אתכם בלבביות לשלום ושואל לשלומכם, בעוד שאתם מגרדים וירטואלית בפדחת ושואלים את עצמכם בשקט: מי זה לעזאזל? מאין אני מכירה אותו? ואיך להיזכר בלי לרמוז שאני לא מזהה, להביך את עצמי ולהעליב אותו? ובכן, אפשר להירגע. חמושים בטלפון סלולרי ובתוכנה המתאימה, נקבל מיד את התשובה:

"אם נפגשנו עם אדם ששכחנו את שמו או את סוג ההיכרות שלנו איתו, אנו יכולים לכוון את המצלמה אליו והמכשיר יידע לתת לנו את שמו, תפקידו ואולי גם פרטים על מתי פגשנו אותו לאחרונה או דיברנו איתו.
אז נכון, כרגע המימוש הוא לא הכי נוח ויעיל, ואם תזדמנו לשיחה מול חבר לא תכוונו אליו את מצלמת המכשיר כי זה לא מנומס, אבל מה יקרה בעוד מספר שנים שאת כל המידע נוכל לקבל על עדשת משקפיים או כזו שנצמדת לרשתית העין?".
כך, למשל, TAT Augmented ID היא "תוכנה משתמשת ב-Flickr ובשירות זיהוי הפנים של חברת Polar Rose כדי לזהות את פני האדם המצולם ולאחר מכן להציג את תעודת הזהות שלו ברשתות החברתיות כדוגמת פרופיל הפייסבוק, טוויטר, Youtube ועוד." (כאן)

אמאל'ה! נראה לי שהפוסט הבא יעסוק ביתרונות הרעלה (אולי בעצם בורקה), בעולם ההולך ונהפך לחסר פרטיות ולא מאפשר את הזכות להיבלע בהמון, להיות אנונימי ובלתי-מוכר.

באשר לתסריט המביך המתואר בתחילת הפוסט, שככל שאנו מתבגרים אנחנו נתקלים בו יותר, למגינת לבנו, אני מציעה את האמצעי הלא מתוחכם ולא שיקי בעליל, אבל הכן והיעיל, של: "שלום! תזכיר לי?…".  אם יש צורך, תמיד אפשר להפליג בהסברים עד כמה יכולת הזיהוי שלנו תלויה בהקשרים מוכרים, מה שנכון.

Read Full Post »

פרטיות הולכת ונעלמת – למה זה רע

לאחרונה שומעים יותר ויותר לא רק על זה שבעידן הרשתות החברתיות הפרטיות נעלמת – אלא שטוב שכך. ואם אתם חושבים אחרת – תתרגלו. ברוכים הבאים לחברה השקופה. הנה כמה מילים (שיצאו בסוף לא מעט…) על כמה זה רע. המשך…

Read Full Post »

כדי לגלות איזה מזון גורם לאלרגיה, ממליצים לעיתים להימנע מהמזונות המועמדים ולהחזיר אותם אחד אחד לתפריט. החשיפה החוזרת וההדרגתית אחרי דיאטת ההימנעות, מגלה מהו המזון הסורר.  באופן דומה, ניתן לעמוד על מה מפריע לנו באמת בישראל כשחוזרים אליה אחרי שהות ממושכת יחסית בחו"ל.
לו הייתי צריכה להצביע על גורם אחד כזה, שממאיס עלי את החיים כאן עד כדי מחשבות כפירה מזדמנות על העתקת מקום מגורי, קרוב לוודאי שהיה זה היעדרו של מרחב ציבורי בישראל. הכוונה היא לכך שאין כאן כלל תפיסה של תחום כזה; מודעות לכללי התנהגות שונים ברשות הרבים. אנשים נוטים פשוט להתייחס למרחב הציבורי כאילו היה הרחבה של השטח הפרטי שלהם, שבו מותר להם לעשות כל שעולה על דעתם.
יצאנו מביתנו? זה מתנפל עלינו.

  • ברמזור, צופרים מאחור עוד לפני שהרמזור האדום התחלף או ברגע שהוא התחלף לכתום.
  • צופרים גם כשאנו לא נכנסים לצומת מלא כדי לא לחסום אותו כשהרמזור יתחלף תכף מירוק לאדום. כולם כאן נורא ממהרים, כידוע.
  • בתחבורה הציבורית, רכבת או אוטובוס, אנשים מדברים בקולי קולות בטלפון הנייד. נרצה או לא נרצה, אנו נחשפים במשך כל הנסיעה לחייהם הפרטיים. ולמה שלא נשמע גם מה שהצד השני אומר? בשביל זה יש רמקול. הם מוותרים על פרטיותם? ומה על זאת שלנו? על זכותנו לא להיחשף לחייהם של אנשים אחרים? על זכותנו שלא ידחפו לנו את החיים האלה בפרצוף, נרצה או לא נרצה, כשאנו נמצאים במקום ציבורי?
  • אותה התופעה רווחת גם בבתי-קפה, בקרב מי הסבורים שלא מדובר אלא בשלוחה של המשרד שלהם והם מנהלים את עסקיהם מהטלפון הנייד שלהם, בצעקות רמות.
  • ועוד לא אמרנו כלום על ערימות הזבל.

לאחר שהות בת כמה חודשים בבוסטון, סמוך לחזרתנו ארצה, הוזמנו לארוחת ערב אצל ידידים ישראלים ששהו שם אף הם בשבתון, יחד עם כמה ישראלים נוספים. זה היה טיפול בהלם. כל-כך התרגלנו לסגנון שיחה אחר, שהאוזן פשוט התקשתה לספוג את הצעקות, הרמות הקול, הכניסה לדברי הזולת בלי לאפשר לו להשלים את דבריו. ערב ישראלי.

בישראל מתייחסים לשטח הציבורי כאל שטח הפקר.
ביטוי קולע להיעדר תפיסה של מרחב ציבורי, שיש בו שימוש משותף של פרטים רבים, נתנה גברת אחת, שהעזתי להעיר לה על כך שהיא משוחחת בקולי קולות בחדר ההמתנה של הרופא. "אבל זה מקום ציבורי!", התרעמה.

Read Full Post »

להלן מובא תרגום של עיקרי פרשנות לפסיקה האירופית שקבעה כי ניטור שיחות טלפון, תכתובת אי-מייל וגלישה באינטרנט בידי מעביד היא הפרה של הזכות לפרטיות של המועסקת. הפרשנות נכתבה בידי פרופ' פרד קייט מאוניברסיטת אינדיאנה, עבור האגודה האמריקנית למשפט בינ"ל.  הדברים מתפרסמים כאן באישורו של פרופ' קייט. תודה לד' על העברת המסמך.

פסק דין חדש יחסית של בית המשפט האירופי לזכויות אדם, Copland v. United Kingdom, מרחיב את ההגנה על פרטיות וקובע כי בנסיבות מסוימות היא חלה גם במקום העבודה.
לינט קופלנד, עוזרת אישית של מנהל קולג', טענה כי סגן המנהל ניטר את תכתובת האי-מייל ואת שיחות הטלפון שלה כדי לבדוק אם היא עושה שימוש לא יאה במשאבי הקולג' לשימושה האישי.
לצורך הכרעתו אימץ בית המשפט את תיאורה של ממשלת בריטניה לגבי משך הניטור ומידת הפולשנות שהיתה מעורבת בו: חשבון טלפון שכלל פירוט של מספרי הטלפון, תאריך ושעה, משך השיחות ועלותן; וניתוח של אתרי האינטרנט שנצפו, תאריכים ושעות ומשך הגלישה בהם.

בית המשפט קבע כי יש בכך הפרה של סעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם, המגן על הזכות לפרטיות וקובע כי "לכל אדם הזכות כי חייו הפרטיים וחיי משפחתו, ביתו והתכתובת שלו יכובדו".  הפסיקה כללה שש מסקנות משמעותיות לצורך הבנת היקפו של דין הגנת הנתונים באירופה.

  1. שיחות טלפון ממקום העבודה מכוסות לכאורה ע"י המושגים "חיים פרטיים" ו"תכתובת". אותה ציפייה צריכה לחול במקרה של תכתובת אי-מייל ושימוש באינטרנט. ע"פ הפסיקה, אלו עשויים להכיל "מידע אישי" המוגן ע"י זכויות אדם ודיני הגנת הנתונים.
  2. גם אם ניטור הטלפון היה מוגבל למידע בדבר תאריך, המספרים שחויגו ואורך השיחות, עדיין ניתן לטעון להפרת פרטיות ע"פ סעיף 8 לאמנה. אין הכרח שתוכן השיחות ינוטר, גם אם תהיה לכך משמעות לגבי קביעת הנזק שנגרם.
  3. טענתו של הקולג' כי השיג באופן לגיטימי את המידע איננה רלוונטית לקביעה כי היתה הפרה של סעיף 8 לאמנה.
  4. אין זה רלוונטי כי לא נעשה גילוי של המידע או שימוש בו נגד המתלוננת בהליכים משמעתיים או אחרים.
  5. בהיעדר אזהרה כי שיחות הטלפון והשימוש באינטרנט מנוטרים, לקופלנד היתה "ציפייה סבירה" שהם לא ינוטרו. גם בלי חוק ההגנה על נתונים שחל במקרה זה (החוק הפנימי), סעיף 8 לאמנה מניח כי תקשורת במקום העבודה לא תנוטר.
  6. סעיף 8 לאמנה מחייב כי ניטור ייעשה בהתאם לחוק. במקרה של רשויות ציבוריות, סעיף 8.2 מחייב הן כי הניטור ייעשה "בהתאם לחוק" והן "על פי הנדרש בחברה דמוקרטית". על-פי בית-המשפט, סעיף זה מחייב כי התנאים שבהם מותר לבצע ניטור יפורטו במפורש בחוק וכי הם יתיישבו עם "שלטון החוק". משמע, "החוק צריך להיות בהיר דיו במונחיו על-מנת לתת ליחידים אינדיקציה הולמת לנסיבות ולתנאים שבהם רשויות מוסמכות לנקוט באמצעים כאלו".

ההחלטה בעניין קופלנד היא רק האחרונה בסדרת דירקטיבות, חוקים, חוות-דעת משפטיות וניירות עבודה אירופיים, המסמנים קווי-מתאר רחבים מאד לפרטיות במקום העבודה.
איסוף, שימוש, אחסון והעברה של נתונים אישיים נתונים באירופה להגנה המשפטית הרחבה ביותר הקיימת. בתי המשפט האירופים תומכים בעמדה כי למעשה כל נתונים לגבי מועסקים הם בגדר "מידע אישי" ולכן נתונים להגנת הדירקטיבות האירופית והחוקים הפנימיים של הגנת נתונים.  לא די בכך שניתנת "הסכמה חד-משמעית" של המועסק לעיבוד הנתונים, החברה חייבת להבטיח כי ההסכמה ניתנה "מרצונו החופשי" וכי היא ניתנת לביטול. אם הסכמה איננה פועלת או זמינה, עליה להסתמך על צורך, שנועד: א. לאפשר למעסיק לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות כלפי המועסק; ב. להבטיח אינטרסים חיוניים של המועסק; ג. לציית לחובות חוקיות.

למרות שבפרשת קופלנד נפתח הפתח כי ניטור יהיה חוקי אם יש לכך הסמכה מפורשת בחוק וניתנה התראה (ראו מסקנות מס' 5 ו-6 לעיל – נ"כ), חוקים פנימיים וחוות דעת אחרות מציעים כי אפשרות כזאת לא קיימת למעשה, ובתי-המשפט האירופיים מסכימים לכך.

מסקנתו של הכותב היא כי הפסיקה היא הרחבה משמעותית, אך שולית, של הדין האירופי בדבר פרטיות במקום העבודה. באופן רחב יותר, מהווה הפסיקה תזכורת כיצד הדין האירופי נע לכיוון של יתר פרטיות במקום העבודה ולאתגר הגדול שזה מציב בפני חברות אמריקניות ורב-לאומיות. פרקטיקות של ניטור עובדים הן נפוצות מאד בחברות אמריקניות אך יותר ויותר נהפכות ללא-חוקיות על-פי הדין האירופי.

Read Full Post »

ממש במקרה יצא לי לשמוע חלק ממסיבת העיתונאים של אולמרט ברדיו, בדרכים. רק קצת לפני כן, כשפתחתי את אותו רדיו, נודע לי על הרחש-בחש שאחז את המערכת מוקדם יותר, חרושת השמועות והירידה בבורסה; כך שלא הספקתי אפילו להיכנס למתח. יוסי גורביץ כתב בבלוג החברים של ג'ורג' (מומלץ מומלץ) שלא קל לו, אבל הוא חייב מִלה טובה לאולמרט על החשיפה המלאה ואי-ההסתרה של מצבו הרפואי. בסוף תגובתי כתבתי שבמחשבה שנייה אכתוב על זה פוסט. ובכן:

לאולמרט לא היתה הרבה ברירה. זה לא העידן של הסרטן של גולדה או אשכול ואפילו הדיכאון של בגין. הסיפור של שרון הוא כמובן עניין אחר, ורלוונטי ישירות לענייננו ביותר ממובן אחד, כפי שנראה מיד. היום לא ניתן להסתיר את עצם קיומו של מצב רפואי (להבדיל מגילוי אמיתי של חומרתו). בעידן התקשורת החזותית הפולשת לכל פינה והאינטרנט שמסדרת לכל בעלת גישה תחנת שידור – זה פשוט בלתי אפשרי. קשה לנו היום להעלות על הדעת איך רוב אזרחי ארה"ב כלל לא ידעו בזמנו שנשיאם רוזוולט יושב על כסא גלגלים. אולמרט ידע היטב שבכל מקרה מצבו היה מתגלה. ושאם זה ייצא לא ישירות ממנו כמו שעשה אלא דרך שמועות ו”גילויים” עיתונאיות – מצבו יהיה הרבה יותר גרוע. לא רפואית, כמובן, אלא ציבורית. הוא גם לא יוכל לשלוט במידע שייצא, וגם יצטייר כמי שמבקש להונות את הציבור כחלק מניסיונו להוסיף ולהיאחז בתפקידו. לכן לא הייתי מתפעלת יתר על המידה מכנותו וחושפנותו. כן הייתי נותנת לו ציון טוב בהבנת הכוחות הפועלים בזירה, בעיקר התקשורתית, אבל הוא ממש לא זקוק לציון כזה ממני.

אלא שמנין לנו לדעת שאולמרט אכן חשף "הכול"? ההנחה הזאת יכולה להיות תוצאה של מניפולציה מכוונת. אולי זה בדיוק מה שאולמרט רוצה שנחשוב. אולמרט, או יועציו, יודעים היטב שכאשר מציגים חשיפה כביכול, יניחו השומעים והצופים כי הם אכן מקבלים חשיפה. דווקא "חשיפה" מאפשרת להסתיר את מה שרוצים להסתיר באופן מתוחכם, ובטוח, הרבה יותר מאשר ניסיון הסתרה. זה נימוק נוסף לטובת הצעד שעשה אולמרט מבחינת האינטרסים הצרים שלו, אבל במקרה הזה אנו זקוקים דווקא לביקורת, לא לתשבחות. ובכן, לכאורה אכן חשיפה מרשימה. אבל כבר בשמיעה ראשונית ניתן להעריך כי מדובר בהמעטה מאד אופיינית. שגרסה שמדובר רק ב"סימנים ראשונים לגידול" (סימנים או גידול?), “גידול מיקרוסוקופי”, “אהיה כשיר למלא את תפקידי באופן מלא” וכן הלאה. אולי הכול נכון, אבל – וזאת השאלה שעלינו לשאול כצופים ומאזינים לא תמימים – איך אפשר לדעת?

הבטחתי את שרון. יש לנו כבר ניסיון מאד גרוע עם המקרה שלו, שבו רופאיו שיתפו פעולה עִמו ועם יועציו כדי ליצור מצג-שווא של ארוע קל וחולף. כלומר, הם העדיפו את האינטרסים הפוליטיים שלו על פני האינטרסים הרפואיים שלו כפציינט. זה חמור מבחינת התנהלותם כרופאים, שאמורים לשים את האחרונים בראש מעייניהם, לא להיות שותפים לספינים פוליטיים של יועצי תקשורת. את המחיר הוא שילם אח”כ בגדול. לא פלא שהעיתונאים חשדנים עכשיו גם כלפי הסיפור של אולמרט, מעבר לחשדנות הרגילה שעליהם להפגין בכלל וכלפי פוליטיקאים בפרט.  גם אם יכול להיות, ויכול להיות, שכל מה שאולמרט ורופאיו אמרו היתה אמת לאמיתה. (שימו לב שאחד מהרופאים היה מעורב גם בסיפור שרון; הוא יכול להלין רק על עצמו אם עכשיו קצת פחות מאמינים לו). בסופו של דבר, יותר משהרופאים יודעים בעניינים האלה – הם לא יודעים. אבל דווקא זה מחייב קצת ענווה (בכלל, לא רק לגבי פציינטים שהם ראשי-ממשלה). לכן דווקא הביטחון העצמי והנחרצות  – מחייבים ספקנות מצדנו.

אחת מהשאלות שהופנו לרופאיו של ראש הממשלה היתה השאלה העקרונית האם לדעתם מחויב ראש ממשלה בדיווח שגרתי אודות מצב בריאותו לציבור. כיום אין חובה שבדין לעשות זאת (אולי זה מקור המִלה הטובה שקיבל). לא ברור מדוע הופנתה השאלה לרופאים. זאת איננה שאלה רפואית, זוהי שאלה של אתיקה ציבורית. מובן שעל רופאיו חל איסור לדווח לציבור, או למאן דהוא, על מצבו הרפואי ללא אישורו, כלומר ויתור על סודיות מצִדו. אלא שחובה זאת חלה כלפי כל פציינט, לא רק אם הוא מתגורר כרגע ברח' בלפור בירושלים. יותר מדי רופאים לא מקיימים את החובה הזאת. אין כמעט יום שאנחנו לא רואים בטלוויזיה רופאים המדווחים לצופים על מצבו של פצוע מתאונת דרכים, ארוע פלילי או פיגוע. משום מה אז הם שוכחים את חובתם לשמור על חיסיון רפואי. אבל השאלה כאן נוגעת לפציינט עצמו, ולהתנגשות בין שתי זכויות: זכותו לפרטיות וזכות הציבור לדעת את מצבו הבריאותי של מי שמקבל עבורו החלטות, גם הרות גורל. לא מדובר כאן ב'עניין לציבור', שיכול להתפרש ככל מה שמעניין את הציבור, אלא ב'עניין ציבורי' פר אקסלנס. לעומת מצבם של נפגעים בתאונות או פיגועים, שזכותם לפרטיות צריכה להישמר, האזרחים רשאים – וחייבים – לקבל מידע בדוק על מצבו הרפואי של ראש הממשלה. זאת כדי שהם יוכלו לשקול האם הוא פנוי לעסוק בעניינים שעבורם נבחר והאם שיקול דעתו לא עלול להיפגע, ולסכן אותם. האזרחים, בואו לא נשכח, הם הריבון. ראש הממשלה מכהן מתוקף הסמכות שהם נתנו לו. יתכן מאד שהגיע הזמן לעגן את חובת הדיווח הזאת בדין.
ואיחולי רפואה שלמה לאהוד אולמרט.

עוד בנושא:
ואם זה לא היה ראש הממשלה

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

שופטות לעתיד

שופטת היא כבר לא תוכל להיות

שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס נשאלה במסיבת העיתונאים בישראל, על-ידי עיתונאית אמריקנית דווקא, אם היא סבורה שהעובדה שאין לה ילדים פוגעת ביכולתה להבין את משפחות הקורבנות. שרת החוץ הישראלית ציפי לבני השתנקה. קונדי השיבה לעניין. השאלה המקורית, אגב, הופנתה לשתי הנשים בהנחה המוטעית ששתיהן רווקות נטולות ילדים, וקונדליזה נזעקה לתקן שללבני יש ילדים ולכן היא כשירה לקבל החלטות…

מישהו סיפר לי פעם שבגמרא נאמר שמי שאין לו ילדים לא יכול להיות שופט כי אין לו רחמים. נו, שופטת קונדי כבר לא תוכל להיות. המלה רחמים, כידוע, באה מרחם. מי שלא השתמשה ברחם שלה – כנראה לא יכולה לחוש רחמים, זאת ההנחה שמאחורי השאלה המטומטמת, הבוטה והמביכה שהופנתה אליה.

מיותר כמעט לומר שרוב הסיכויים הם ששאלה כזאת לא היתה מופנית לגברים. אבל רחמן של נשים כבר פסק מלהיות עניין פרטי. הוא עניין ציבורי וודאי פוליטי. בכל מקרה עניין לכל מי שפוגשים אותך בקופת חולים או בארוע חברתי ומתעניינים בדמוגרפיה הפרטית שלך.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם שואלים אשה: "כמה ילדים יש לך?" והיא תיאלץ להשיב: "אין לי ילדים". (מדוע מעניינכם כמה ילדים יש לה, אגב?).

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »