Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פרס אורנג'’

אם אתם חושבים שהתשובה לשאלה שבכותרת היא "בוודאי, אלא מה" – מומלץ במיוחד שתקראו את חייבים לדבר על קווין. מומלץ שתקראו אותו גם אם אתם נמנים עם המעטים שיודעים בסתר לבם שהתשובה החיובית כלל איננה ברורה מאליה, ועם המעטים עוד יותר שמודים בכך בקול רם. מומלץ שתקראו אותו אם יש לכם ילדים. ומומלץ שתקראו אותו אם אין לכם ילדים. כיסיתי את כל האפשרויות, לא?

חייבים לדבר על קווין הוא ספר עוצר נשימה. השימוש בתואר הזה איננו מצביע, כהרגלו, דווקא על עלילה מרתקת שבשלה אי-אפשר להניח את הספר, אם כי גם את זה אפשר להגיד עליו. אלא יותר פשוטו כמשמעו. שוב נדרשת הבהרה. לא עוצר נשימה כפי שעוצר את נשימתנו נוף מרהיב. עוצר נשימה במובן של מקשה לנשום משום שהוא לופת את גרוננו ולא מרפה ימים רבים. מכיוון שהוא מבעית. בשל כך שהוא איננו עושה לעצמו ולנו הנחות כשהוא שם את האצבע על אחת הנקודות הרגישות והמושתקות ביותר בתרבות שלנו: המיתוס של אהבת האם לילדה.

ליונל שרייבר, שזכתה בפרס אורנג' על הספר הזה, הקצינה בו את חששותיה מהאמהות עד הסוף. שהרי למן ההתחלה אנו יודעים כי מדובר בילד שבסופו של דבר מבצע טבח בחבריו לבית-הספר, אה-לה קולומביין. במובן מסויים זוהי בחירה ספרותית נכונה ומובנת; במובן אחר היא עושה לעצמה ולנו הנחה, שכן קל יחסית לבחון את נושא האמהות והתחושות של גיבורתה כלפיה כאשר שמדובר בילד מפלצתי מכל בחינה כמעט. ההתוודות על קשייה לאהוב ילד שמתגלה במוקדם או במאוחר כפסיכופת היא מלאכה קלה יותר מאשר עיסוק "רק" בשאלות האם אני אוהבת את בני, האם התאהבתי בו ברגע שנולד או שלא הצלחתי לאהוב אותו לא אז ולא אחר-כך, מבלי שהסיפור יהיה כל-כך מפלצתי. זה היה יכול להיות מקרה מבחן הרבה יותר קשה ומורכב לשאלה העקרונית. גם אם היא לא עושה לעצמה שום הנחה בבירור הנוקב האם יש לה חלק במפלצתיות הזאת ואחריות לה. ייאמר כי הספר מציג שני מבטים אפשריים על קווין, אבל הוא נוטה ללא ספק לפרשנותה של המספרת.

מעבר להיותו ספר נפלא, חייבים לדבר על קווין הוא ספר חשוב בעיני. חשוב משום שמעבר לחששות בפני האמהות, מה שהיא נוטלת מאתנו ומה שהיא לא בהכרח מחזירה בתמורה, הוא שם על השולחן את השאלה המקדימה שלטעמי כלל לא עוסקים בה. זוהי השאלה מדוע לעשות ילדים. אווה חצ'טוריאן, אמו של קווין, מתחבטת בשאלה הזאת רבות. במובן זה הבחירה האמנותית שממש בפסקה הקודמת ביקרתי במידת-מה (הבה נכנה אותה "קווין כפסיכופת") היא נכונה לא רק כי אחרת הספר היה בנאלי הרבה יותר; היא נכונה משום שהיא ממקדת את הדיון בשאלת ההמשך לשאלה האם לעשות ילדים, בהנחה שניתנה לה תשובה חיובית. זוהי השאלה – שגם היא נדיר שנשאלת – האם אני מוכנה לאחריות לעשות ילדים גם בתסריט שהם לא יהיו בריאים. שהם יהיו חולים, נכים, לקויים בנפשם או יסבלו סבל קשה אחר. מדובר בשאלה של נכונות אך גם של אחריות מוסרית. נכון יותר, שתי שאלות: הראשונה היא האם נכונותי להפוך להורה לוקחת בחשבון את האפשרות הזאת. שאלה נוספת היא האם מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יסבלו (נניח בצד את הסבל שיגרום להם העולם גם אם יהיו בריאים).

ליונל שרייבר. שואלת את השאלות הנכונות.

הרוב המכריע של האנשים שאני מכירה מעולם לא ביצעו רפלקסיה לגבי השאלה מדוע הם רוצים ילדים. חלקם הגדול בשל כך שהם רואים בהבאת ילדים לעולם חלק מהמסלול הברור המחכה להם בחייהם, לאחר הצבא והאוניברסיטה. גם אם השניים האחרונים אינם נוכחים בחייהם, נישואים והקמת משפחה הם חלק מהמסלול המצופה. כך שרובם פשוט יבהו בכם בעינים עגולות אם תעלו את השאלה הזאת בפניהם. אנשים שבכל-זאת נענים לאתגר אומרים לא פעם כי בכלל לא ניתן לתת לכך תשובה מושכלת, שכן מדובר פשוט בדחף ביולוגי להתרבות. אבל מה יגידו לעצמם הצמאים לחיות מתוך מודעות, המבקשים לתת לעצמם דין-וחשבון לפחות לגבי הכרעות המכריעות של חייהם? האם מישהו יכול לומר ברצינות שההחלטה להביא ילדים לעולם איננה מין הכרעה מכרעת שכזאת? ילדינו לא ביקשו להיוולד. מפליא, לכן, לשמוע את טענת האגואיזם מופנית דווקא כלפי אנשים הבוחרים שלא להביא ילדים (אם מישהו בכלל מאמין להם שזו בחירה). שהרי ברור שהולדת ילדים נעשית ממניעים אגואיסטים במובהק. לא נראה לי שאפשר לקחת ברצינות את הטענה שמישהו עושה זאת על-מנת לדאוג לעתידו של המין האנושי. בשל כך טאבו חברתי שאין לשבור הוא בדיוק זה ששוברת שרייבר: של אהבה שופעת, שאינה תלויה בדבר. (אחרת צורה לנו ולאחריות שלנו. לא רק שהבאנו לעולם מישהו שלא ביקש זאת אלא גם איננו בהכרח אוהבים אותו).

גיבורתה של ליונל שרייבר לא רק מנתחת באיזמל חסר רחמים את אמהותה ומפרקת לגורמים את מושג האמהות באשר הוא. היא מתבוננת בכנות נדירה במוסד המשפחה ומציירת תמונה מבהילה של החברה האמריקנית בת זמננו (וגם זה, כמובן, מנמק את הבחירה ב"קווין כפסיכופת"). תשוקתה להבין היא מניע מרכזי בחייה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לומר כי ההכרה בכך שהיא איננה אוהבת את בנה מבהילה אותה פחות מאשר העובדה שהיא איננה מבינה אותו. דבר אחד עושה חיייבים לדבר על קווין מעל לכל ספק: מבהיר, למי שזה עדיין נחוץ, שאהבת אם איננה מולדת אלא נרכשת. או שלא.

ליונל שרייבר, חייבים לדבר על קווין. (מאנגלית: ענת וינשטיין). הוצאת סאגה, 2005.
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »