Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צבא’

בהרצאה מעניינת מאוד שנשא מייקל איגנטייף באוניברסיטת ליידן שבהולנד, ‘אומץ אזרחי והדמיון המוסרי’ (PDF), הוא חוזר במקום מסוים על רעיון שכתב אודותיו כבר במאמר קודם, בהתבסס על אבחנתה של חנה ארנדט. כאן הוא אומר:

כאשר האזרחות שוב לא הוכחה כחזקה דיה כדי להגן על היהודים, האם האנושיות הפשוטה תפסה את מקומה? בכמה מקרים, רחמים, חמלה ואמפתיה הובילו לפעולות הצלה. לרוע המזל היה זה החריג, לא הכלל. כאשר היהודים הופשטו מאזרחות, גורשו מקהילות, כאשר נכפה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב, כאשר יכולים היו לפנות רק לחמלה מאחיהם בני האדם, היה זה מאוחר מדי. יהודים ברחבי אירופה גילו את האמת המרה שבמילותיה של חנה ארנדט, שנכתבו ב-1948: “נראה כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליו כאל אחיהם”.

המשך…

Read Full Post »

הוויכוחים על עסקת שליט יימשכו זמן רב לאחר שגלעד יחזור לביתו, לשמחת כולנו. השמחה משותפת, המחלוקת היא בעניין המחיר. ממש כמו בשנות שביו. אנשי ה"כל מחיר", שחשבו שיש לשלם כל מחיר תמורת החזרתו, יודעים היום לומר בביטחון שניתן היה לשחרר את גלעד שנים קודם לו רק היתה נכונות לשלם את אותו מחיר עצמו. עיתוי הבשלתה של הנכונות הזאת, הם רומזים או אומרים בגלוי, אינו יותר ממהלך ציני של ראש הממשלה שביקש לעצמו חבל הצלה מהמחאה החברתית ושיפור עמדות בסקרים. חשדנות כלפי פוליטיקאים לעולם אינה מיותרת, אך מכיוון שטבען של עסקאות כאלה שהן נרקמות מאחורי הקלעים, מדובר בספקולציות שאי אפשר לבסס.

המשך…

Read Full Post »

על-פי ידיעה המתפרסמת בהארץ, באמ”ן הוקם מדור חדש שתפקידו “לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים וארגונים הפועלים במערב נגד ישראל, שמטרתם ליצור דה-לגיטימציה של המדינה”.
אינני יודעת מכוח איזו סמכות פועל אמ”ן בעניין זה. אך חשוב יותר לבקר כאן את העניין המהותי.

האמת ניתנת להיאמר כי בכל המדינות עוקבים ארגוני ביון גם אחרי ארגונים פוליטיים. בעיקר כדי למפות קשרים בינם לבין איומי טרור נגד המדינה ואזרחיה. אך נדמה לי שלמעט האנומליה של טורקיה, הצבא עוסק בכגון אלה רק במשטרים לא-דמוקרטיים.

בנוסף, מדובר בעניין בעל היבטים פוליטיים מובהקים. מהי דה-לגיטימציה? במה היא מובחנת מביקורת לגיטימית על מדיניות שלטונית? פעילות בעלת פן פוליטי, יש לזכור, אסורה על לובשי מדים. כפי שמזכירים בידיעה גם הגורמים במשרד החוץ שמותחים ביקורת על היוזמה. כאן הצבא עצמו מכניס אותה בדלת הראשית.

בקיצור, אין מקום לכך שהצבא ישלח ידו בריגול כנגד ארגונים פוליטיים. היום בחו”ל ומחר בישראל. אבל למה, באמת, שזה יהיה מובן במדינה שחברי הפרלמנט שלה חושבים שיש להם סמכות לחקור אזרחים. בדמוקרטיה האזרחים הם מקור הסמכות של השלטון, לא להיפך. אולי כדאי להתחיל לכתוב אמ”ן בלי גרשיים, לאומרי אמן.

Read Full Post »

“אין בעולם מחיר לחיי ילדינו. אין לזה מחיר. אין. אתם שומעים?”
כך
כתבה לפני ימים אחדים ידידתי יולי כהן בבלוג שלה. 

אומר דבר אחד קצר על “ילדינו”, רק כדי שאוכל לשים את זה בצד ולהתרכז בדבר החשוב, הטענה כי אין מחיר לחייהם. ובכן, ילדים, מן הסתם, תמיד נשארים “ילדים” עבור הוריהם. אבל חיילים בצבא – אינם ילדים. חיילים בצבא נשלחים למשימות מסכנות חיים. הופה, הנה כבר הגענו למחיר.

“אין מחיר” – זה כמו “כל מחיר”. כלומר, צריך לשלם כל מחיר. כתבתי על זה בעבר, ש”כל מחיר” איננו מטבע מוסרי. מה פירוש אין מחיר? לחיי אדם יש מחיר, אם נרצה או לא. ומוטב להכיר בעובדה הזאת, גם אם היא מאד מצערת. הוויכוח הוא בדיוק על המחיר. אני מניחה, למשל, שאם המחיר תמורת החזרתו של שליט היה דרישת החמאס שיולי כהן תהרוג את בתה ותביא להם את גופתה (סליחה, יולי, זה רק לצורך הדוגמא) – היא לא היתה חושבת שזה מחיר קביל. “כל מחיר” – כתבתי אז ואני חוזרת על כך היום – משמעו שהמטרה מקדשת את האמצעים. וזה איננו טיעון מוסרי.

המשך…

Read Full Post »

תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.

גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים  – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.

בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות. 
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.

אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.

Read Full Post »