Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צביעות’

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

המשך…

Read Full Post »

עשרות אלפי בני אדם באירופה יצאו להפגין בשנים האחרונות נגד ההרג המאסיבי של אזרחים בסוריה. הם קראו למדינותיהם להפעיל נגדה סנקציות דיפלומטיות וחבר פרלמנט בריטי הכריז על עירו כ”עיר חופשית מסוריה”. השבוע התקיימה בבריטניה הפגנת מחאה בסדר גודל שלא זכור כמותו, בעקבות הטבח ומעשי הזוועה הרצחניים שמבצע דאע”ש בעירק. 

אה, לא.

המשך…

Read Full Post »

מקרה האחים עמיר הוא סוג של מבחן רורשאך לאנשי שמאל וזכויות אדם. למרבית הצער, חלק לא קטן מהם נכשלים בו. (אי אפשר “להיכשל” במבחן רורשאך, כמובן, אבל זה רק משל).

יגאל עמיר זכה לחוק פרסונלי המונע ממנו כל חנינה אפשרית, פרי יוזמתו של ח”כ מהשמאל (נניח). חגי עמיר, ששוחרר לאחר קרוב ל-17 שנות מאסר על סיוע לרצח, שאותן ריצה באופן מלא – לקבלת פנים שקראה לרדוף אותו עד יום אחרון, פחות או יותר.

איפה השוויון בפני החוק? להיכן נעלם הרעיון שהעיקרון של גמול ועונש ממוצה כאשר אדם ריצה את עונשו? ולמה זה לא מפתיע אותי?
כי זאת ממש לא הפעם הראשונה שבה מתחוור שלא מדובר בשאלה מהו העיקרון, אלא בשאלה במי מדובר. בזכויותיו של איזה צד, או באינטרסים של מי מבקשים לקדם.

כשאהוד ברק כראש ממשלת מעבר ניהל מו”מ מדיני – זה היה תקין בעיניהם, כי זה נעשה “מהצד הנכון”.
כשמתנחל משוחרר למעצר בית – הזעקה גדולה. מדוע הוא לא נשאר במעצר? כמו שכתבתי פעם, “
החלופה של מעצר בית תמיד צריכה להיות מועדפת כשהיא אפשרית. סייגים לה הם סכנה לציבור, חשש מבריחת החשוד או משיבוש הליכי משפט, או הליכי חקירה שניתן לקיים רק במעצר. אלו הן עילות המעצר כפי שנקבעו בחוק המעצרים. אני שותפה מלאה לביקורת על האיפה ואיפה שנוקטים כלפי מתנחלים בתחום אכיפת החוק, אבל יישור הקו צריך להיות עם הנורמה הראויה של זכויות האדם, לא עם הנורמה הפסולה.”  ובישראל מרבים מדי במעצר, לעיתים עד תום ההליכים, גם כשאין זה נחוץ.
כ
שמדובר בהפרת זכויות ההליך ההוגן, יש מי שתמיד מזכירים, בצדק, כשמדובר בעצירים ערבים איש לא מתרגש אם מפירים את זכותם להיפגש עם עורך-דינם או זכויות אחרות. אבל חשובה ככל שתהיה ההצבעה על האפליה, התיקון חייב להיות להתיישר לדרך הנכונה: של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות הכול באופן שווה.

בלהט התשוקה לאסור על נישואיו של יגאל עמיר, בזמנו, נקראה לדגל “הדמוקרטיה המתגוננת”, לא פחות. כי כשמדובר בעמיר, המוחזק בבידוד שנים רבות, יש הסבורים שצריך ומותר להפעיל נשק לא קונבנציונלי. ולעזאזל זכויות אדם.

נו טוב, אנחנו יודעים ממי עלינו להתיירא.

עוד בנושא:
הדמוקרטיה המתגוננת נגד הנישואים

Read Full Post »

אתמול פירסם אליעזר יערי מאמר בהארץ על השתיקה נוכח המתחולל בסוריה. אמנם, בתור מי שהיה מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, יערי יכול היה להשפיע הרבה יותר על מה שעושים ולא עושים ארגוני זכויות האדם. קצת חבל שהוא מתעורר מאוחר וכשכבר אינו בעמדת השפעה. ואולי זה לא מקרי.

אני רוצה להתמקד כאן בהאשמות שהוא העלה נגד ארגוני זכויות אדם, שניסה לשווא לגייס כדי שישמיעו את קולם. ולעזוב בצד את עניין הח"כים הערבים שלא היססו לחלות את פני הרודנים הללו ולבקר ממקום מושבם אצלם את זוועות המשטר הציוני הרצחני. הכול בשם ההזדהות עם בני העם (או האומה הערבית, זה מתחלף על פי הנוחיות), שפתאום נשכחת כאשר מי שטובח בהם הם אותם בני אומה עצמה והם ממלאים פיהם מים. באמת אי אפשר לדרוש מטיבי לגנות את אסד. יש סדר עדיפויות: הוא עסוק בחיבור גסויות רוח הרוויות שנאת נשים עתיקת יומין על חברת כנסת ש"נדפקה לה האינסטלציה". (הוא גינקולוג, אף כי לא מומחה, הוא יודע). ומסביר בהיתממות שה"כוס אמוק" היה בחולם. טוב שאנחנו לפחות יודעים עכשיו, בזכות לשון הביבים והקישור ההיסטורי בין אנטומיה נשית לטירוף, מה מסתתר באמת מתחת לתארים המכובדים של ח"כ וד"ר. תודה למאיר שלו על התובנות מאירות העיניים שלו בעניין זה. (טיבי טען שכל הביקורת עליו היתה רק משום שהוא ערבי. כמובן. הוא אמור לקבל פטור מסטנדרטים ראויים בשל מוצאו, כנראה).

אבל אני, כאמור, אתמקד בעניין השני. של ארגוני זכויות אדם. כדברי יערי: “חודשים שאני כותב על זה ומנסה לדבר על לבם של ארגוני זכויות האדם. את מיטב שנותי ומרצי הקדשתי לביסוסם, מתוך אמונה שאי אפשר לפצל זכויות אדם (…) מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם. התשובות שקיבלתי היו מגומגמות: זה תפקידו של ארגון אמנסטי. או: הנה העולם מגיב, אנחנו חלק ממנו. אנחנו צריכים להקפיד על מה שקורה כאן, זה תפקידנו.”

המשך…

Read Full Post »

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יעסוק ביורם זק ובשערורייה שנוצרה סביב התבטאותו, המכונה משום מה “פליטת פה” אף כי היא רחוקה מלהיות כזאת. אלא, באחת הסוגיות שעולה מהדיון שהתפתח סביב העניין. והוא הצורך והראויות של ההפרדה בין הפומבי לפרטי ובין הדברים שנאמרים בכל אחת מהזירות. יש המלינים על כך שכבר אי-אפשר לדבר בחופשיות אפילו בשיחות פרטיות. שזה מעקר את השיח. (אמירתו של זק איננה דוגמא לשיחה פרטית, כמובן). יש הקובלים על צביעותה של ההבחנה בין הפרטי לפומבי בהקשר זה; הבחנה הגורמת לנו להימנע מלומר את שעל לבנו אם זה אינו עומד בכללי הנימוס או התקינות הפוליטית.

המשך…

Read Full Post »