Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צד האהבה’

צד האהבה מאת נוגה טרבס. הוצאת הקיבוץ המאוחד. ‏107 עמ', ‏44.90 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 3.6.1998

אהבתי את ספרה הקודם של טרבס, "האיש במעיל הגשם הוורוד", שבו התגלה לנו קולה הייחודי. כמו תמיד, כשמפתחים ציפיות – מתאכזבים, ואני התאכזבתי מספרה החדש. במובן זה, קשה הרבה יותר לכתוב ספר שני, ולטרבס המשימה קשה אף יותר, מפני שספרה השני הוא ספר סיפורים.

הסיפור הקצר הוא ז'אנר שמחייב את אמנות הסיפר במיטבה; רק השירה עולה עליו בציפייה שהיא יוצרת בנו, לפגוש גביש מזוכך וזוהר. אל הסיפור הקצר אנו ניגשים עם ציפייה לפונקציונליזם שאולי הושרש בנו על-ידי הסיפור התנ"כי, הדגם האולטימטיווי כמעט לז'אנר הזה. גם אם כל שרוצה המחבר הוא לספר לנו סיפור, עדיין נבחן כל אובייקט סיפורי ונשאל: מה תפקידו כאן?

כל קורא מיומן של קובץ סיפורים יודע כי סדר הסיפורים קובע, וכי משמעותיים במיוחד הם הסיפור הראשון והאחרון בקובץ. הפגישה הראשונה תקבע את מערכת הציפיות של הקוראים מן הספר, תכונן את החוזה בינם לבין המחבר, ותאמר להם דבר או שניים על אמצעי הפרשנות שיהיה עליהם להפעיל. דרך הסיפור האחרון נפרדים מן הספר, ועל כן הוא חורת בזכרוננו את שיישאר ממנו.

"אני קוראת לך", הסיפור הפותח את הספר, הוא אולי הטוב שבו. היכולת להזדהות עם הגיבורה נובע קודם כל מהעובדה שהסיטואציה הסיפורית – ההמתנה הבלתי-נסבלת לטלפון מהאהוב – מוכרת כמעט לכל אשה.

המונולוג הפנימי שלה, שמרכיב את הסיפור כולו, עובר מתירוצים בדבר חוסר-יכולתו להתקשר, דרך השבועות להתחיל להאמין באלוהים אם השיחה בוא תבוא, עד להכרה שהיא לא. אבל הטלפון כאויב הוא רק מטונימיה לגבר כאויב. משום שמסקנתה של הגיבורה, בשלב מוקדם למדי של ציפייתה היא

אולי לא הייתי צריכה לומר לו מה שאמרתי לו בפגישה האחרונה. אסור להגיד להם שאוהביםואותם, הם מתחילים להתקפל, להתקמט, להתכרכם, להסתמרר, להתכדרר, להתכווץ, להיסגר, להתחמש, להרתע, לבצע נסיגה טקטית, להתרחק להיזהר, להתחלות, לנסוע מחוץ לעיר, להיות פתאום עסוקים נורא בעבודה, או מה שהכי גרוע להתגייס למילואים לכמה שבועות כי הם מפקדים בצבא.

ולמרות שזה כבר לא בזמנים ההם, ולמה, בעצם, שהאשה העצמאית לא תרים טלפון בעצמה, תוצאת הבדיקה של מלחמת המינים, שמתבצעת כאן, היא שדבר לא השתנה. אולי משום כך הספר "הכללים", שמסביר לנשים בנות ימינו את כל הטקטיקות איך סוף סוף לתפוס אותו אחת ולתמיד, היה להיט היסטרי באמריקה. לא, גם האשה המודרנית תחכה. גם אם הציפייה הזאת תביא אותה לסף התמוטטות עצבים, גם אם ההכרה בכך שהיחסים הסתיימו שלא ברצונה, מושווית כאן באופן מטונימי ומטאפורי כאחת, למוות.

הגיבורה של "צ'רלסטון", הסיפור המסיים של הקובץ, שונה מאד. רקע ההתרחשות מצדיק, לכאורה, את קבלת הדין שיש בו. מדובר בתקופה אחרת, ומי בכלל אמר שצריך לאהוב כדי להתחתן. אלא שמתברר שדווקא הבחור הזה, שהגיבורה נישאת לו בלי שום צידוק פנימי, נותן לה את החופש היקר מכל: החופש להיות היא עצמה.

זהו החופש שהגיבורה של "אני קוראת לך" איננה מסוגלת להעניק אפילו לעצמה. ואולי מהמקום הזה באה התובענות, ובא השיגעון. החופש הזה שאנו מסוגלים להעניק לעצמנו הוא תנאי לאהבה האמיתית, שהיא קודם כל, כמו שהיטיבה כל כך דליה רביקוביץ לומר, האהבה לעצמנו.

הסיפורים שונים מאוד זה מזה. חלקם ריאליסטים, חלקם אלגוריים למחצה. הסיפור "פורנוגרפיה" הוא ממש שיר שנכתב בשורות ארוכות: פיוט לירי על כל המקומות וכל הדרכים לעשות אהבה, שהמחברת במין לגלוג אירוני הדביקה לו כותרת בלתי הולמת.

הסיפור "מסע לילה" מזכיר בסגנונו את המינימליזם של סופרים אמריקאים, בתארו את האפשרות של התרחקות מהמוכר לאו דווקא על ידי התרחקות פיסית מהמקום שבו המוכר מתרחש. ברובד המטא-ספרותי מתנהל תהליך הפוך: המספרת מרחיקה עדותה עד אמריקה כדי לומר משהו על הנואשות והאובדן של יוצאי וייטנאם. כאילו אצלנו לא התרחשו מלחמות כאלה, מיותרות ומתוך ברירה ובחירה, שאנשים איבדו בהן את אמונם לא רק במערכת, אלא גם בעצמם. קל יותר לדבר על וייטנאם מאשר על לבנון, כמו שליוצרי "מאש" היה קל יותר לדבר על קוריאה מאשר על וייטנאם.

על מנת שסיפור יאמר לנו משהו בעל משמעות על עצמנו, כמו שאנו מצפים (בצדק, אני סבורה) מכל סיפור, עליו לבנות את עצמו כבעל תוקף אוניוורסלי, בלי קשר לרקע הקונקרטי שהוא ממוקם בו. את זה אנו שוכחים לפעמים כשאנחנו קוראים ספרות ישראלית, ומצפים, בציפייה שניזונה וטופחה במשך עשרות שנים על-ידי אותה ספרות עצמה, שהיא תתרחש כאן, במקום הזה, עם שמות ישראלים. והרי הדבר שהסיפור בא לומר לנו הוא החשוב בסופו של עניין, לא רק האופן והצורה שבהם הוא אומר אותו, כמו שמטעות אותנו לחשוב מגמות חדישות בפרשנות.

לקובץ סיפורים לא חייב להיות מכנה משותף, אם כי כזה דווקא מוצהר כאן: האהבה; בעיקר זו הרומנטית, אך גם סוגים אחרים של אהבה, לאלוהים, למשל. טרבס מגישה לנו בליל סיפורים, חלקם טובים יותר וחלקם סתמיים ואפילו מיותרים. לא רק שרמתם לא שווה, דומה כי היא התרשלה במלאכת הניכוש בתוך הסיפורים עצמם. הסגנון לעתים מכביד ולעתים שובה, אך הסגנון הוא רק חלק מהסיפור. את אחדות התוכן והצורה אנו מבקשים ביצירת האמנות, וכאן לא רק שזו אינה נמצאת, אלא לעתים גם קשה למצוא, מתחת למניירות של ,הסגנון, את התוכן. אינני יודעת אם אי-שם בדרך מספרה הראשון לזה הנוכחי אבד קולה הייחודי של טרבס; אני לפחות, התקשיתי למצוא אותו כאן.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »