Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘צה"ל’

בנים ובנות יחידים להוריהם (גם לאחד ההורים) לא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, אלא אם יחתמו ההורים על הסכמתם. את הנוהל הצה”לי הזה יש לשנות. אין להעמיד הורים לבן יחיד בפני הברירה האכזרית אם לחתום לו לקרבי. הצבא פשוט צריך לאסור את האפשרות הזאת.

אין באיסור זה כדי לרמז, חלילה, שמותו של מי שאינו בן יחיד כואב פחות! אך האפשרות השנייה – לבטל את האיסור כליל –  לא נראית לי נכונה. האיסור הקיים יוצר איזון נכון.

איסור כזה אכן מתערב באוטונומיה ובבחירה של הבן או הבת לממש את רצונם (לשרת בקרבי). אבל התערבות כזאת קיימת בכל מקרה, כי גם כיום הצבא לא משאיר את זה לרצונו  של הבגיר, אלא דורש חתימה של ההורים. לטעמי זה מטיל עליהם עול בלתי נסבל. אם הצבא מתערב ממילא ברצונו של המלש"ב, שיוריד מההורים את הנטל האכזרי הזה.

soldier free imageניתן לטעון שבנים אינם אחראים לכך שהם בנים יחידים ולא ראוי להטיל עליהם את ה”תשלום” על כך. התשובה לטיעון זה היא שילדים משלמים בדרכים רבות ושונות על בחירות של הוריהם. (גם בהנחה שזאת בחירה להביא ילד אחד לעולם, ולא כך תמיד). מקרה זה אינו יוצא דופן בכך.

לזכרו של עמית בן יגאל.

“ומכל ההרים שבארץ ההיא תעלה צעקה גדולה”

 

 

Read Full Post »

זמן הוא כסף, קובעת אמרה ידועה. וכדי לחסוך בשניהם, מבקשת המדינה “לפנות” ממגוריהם מאות רבות של תושבים בשטחים הכבושים.

בגלגול הקודם של תשובת המדינה לעתירות לבג”צ נגד פינוי התושבים בדרום הר חברון, נאמר כי מדובר בפינוי בשל מגורים לא חוקיים בתוך שטחי אש. בית המשפט העליון הורה אז בצו ביניים להחזיר את התושבים לבתיהם. כעת הגישה המדינה תשובה לעתירות המעודכנות, שהוגשו לבקשת בית המשפט בשל השינוי בעמדת המדינה, שהסירה כביכול את איום הגירוש מעל התושבים. על פי הדיווח, הדגש בתשובה המעודכנת הוא על החיסכון בזמן ובכסף:

המשך…

Read Full Post »

התנגדותם של חיילים דתיים להאזין לשירתן של נשים בטקסים צבאיים מבקשת הכרעה בסוגייה לא פשוטה. כיצד יש לנהוג בהתנגשות שכזאת בין זכויות? החלטתו של הרמטכ"ל שלא לפטור את אותם חיילים מטקסים אלה היא ההכרעה הנכונה, בעיני, בהתנגשות בין חופש הדת והמצפון של אותם חיילים מחד גיסא, וכבודן של נשים מאידך גיסא.

הזכות לחופש המצפון והדת איננה זכות מוחלטת. בעוד שיש לכבד אותה ככל האפשר (במסגרת צבאית כופה זה מתאפשר פחות מאשר בחברה הכללית, לרוב), השאלה היא תמיד במה הזכות מתנגשת.
בצבא, ובמוסדות ממלכתיים אחרים, שומרים על כשרות. זוהי החלטה נכונה. היא מגבילה את חירותם של אחרים באופן מסוים: הם אינם יכולים לאכול שם חזיר או שרימפס, או לערבב בשר וחלב. ניחא. אין לאנשים זכות אדם לאכול את המאכלים האלה. חיוב אדם דתי לאכול אוכל לא כשר יהיה פגיעה גדולה בהרבה, בחופש הדת והמצפון שלו. דומה לחיוב אדם צמחוני לאכול בשר.
שונה הדבר כאשר מנגד ניצבת זכות אדם אחרת, לא פחות כבדת משקל. במקרה זה, זכותן של נשים לכבוד (dignity).

המשך…

Read Full Post »

תגלית בעיתון הארץ: יש אנטישמיות!

הידיעה הזאת – אם היא מדויקת – הזכירה לי את מדיניות ההגירה של קנדה בתקופת שלטון הנאצים. פקיד הגירה בכיר שנשאל אז כמה יהודים תיאות ארצו לקבל, השיב: None is too many.

נו, אז ברוח זאת כמה יהודים על הסיפון אפשר לשאת? כנראה שאף אחד זה יותר מדי. שניים מהם – הרבה מעבר למה שניתן לסבול.

לא פחות מפליאה היא העובדה שעיתון הארץ מפרסם באופן בלתי-ביקורתי את הידיעה הזאת. מה, יש אנטישמיות? והיא לא נובעת ממדיניותה של ישראל? אני מצפה לתיקון נאות.

נוה האבטחה זה לא

ואם כבר התיישבתי לכתוב בסוף היום הלא משהו הזה: אפשר להעלות כמה שאלות אפרופו חזרתו של אלוף במיל’ יאיר נוה לשירות פעיל, בתפקיד סגן הרמטכ”ל. בין השאר, זה אולי הזמן לשאול מה מידת אחריותו כאלוף פיקוד המרכז לנורמות של ביטחון שדה ששררו בלשכתו דאז. ככל שרוצים להחמיר יותר עם המדליפה, שאכן עשתה שימוש שלא כדין במסמכים סודיים, כך מתגברת התחושה שמנסים לכסת”ח את הבכירים האחראים לנורמות שאיפשרו לעשות זאת בכזאת קלות. מצד שני, לפחות מבחינת נורמות האבטחה נראה שהוא הגיע למקום הנכון.

Read Full Post »

או: איך התרשל צה"ל בתחקיר הביטחוני שלי

שמחתי לקרוא שגורמים בכירים בצה"ל אמרו (נחשו אפרופו איזו פרשה) שהצבא מנוע על-פי חוק מבדיקת דעותיהם הפוליטיות של חייליו.  למי שהתקשה: השאלה עלתה לנוכח הסיווג הביטחוני הגבוה שהיה לענת קם, על אף היותה "שמאלנית" ר"ל (הסנגורים מכחישים. את השמאלנות, זאת אומרת).

שמחתי לקרוא, כי בזמני זה היה אחרת. כשאני עברתי תחקיר ביטחוני לסיווג “סודי ביותר”, לצורך תפקיד דומה לשל קם (לא, לא צילמתי ולא הדלפתי, אפשר להרגיע) – דיווחו לי חברים שהיו רשומים בטופס התחקיר שלי, שהגיעה אליהם משלחת שבדקה וחקרה באילו חוגים פוליטיים הסתובבתי, מה היו דעותי וכן הלאה. ונתנו להם להבין שדברים ידועים להם.

מכיוון שאכן הסתובבתי לפני הגיוס בחוגים שלא נחשבו בעיני הצבא וכוחות הביטחון כידידותיים,  אני מודה שקצת נלחצתי. למזלי, תוצאות התחקיר הביטחוני שלי לא הגיעו עד לסיום שירותי, כ-10 חודשים לאחר מכן.

כן כן. 10 חודשים הייתי חשופה לאינספור מסמכים בסיווג הגבוה ביותר, סודי ביותר, שאותם הוצאתי מהכספת בלשכה בבוקר והחזרתי אליה בסוף היום, שנחו על שולחני והועברו לטיפולם של גורמים בפיקוד. וכל זאת ללא שום סיווג ביטחוני whatsoever. למזלם של אנשי ביטחון שדה בצה”ל, בטח כבר יש התיישנות על הרשלנות הזאת.

אני מקווה, זאת אומרת. לא הייתי רוצה על מצפוני שמישהו יוּצא להורג.

Read Full Post »

תחזיקו אותי. 350

מחלוקת מעניינת מסתמנת בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו. בראיון לוושינגטון פוסט אמר נתניהו שהוא שוקל להקים ועדת בדיקה שתחקור את התנהגותו של צה"ל בעזה במבצע עופרת יצוקה. שר הביטחון (סליחה, מקורביו) הזדרז לפרסם שהוא מתנגד לכך. יכול להיות שכל ה"מחלוקת" הזאת איננה אלא ריקוד מתוכנן, שבו נתניהו בתפקיד ה"תחזיקו אותי", וברק, גבר גבר, ממהר להחזיק. על העליבות שבטענת נתניהו שאם יקים ועדת בדיקה זה לא קשור לדוח גולדסטון כבר צייצתי היום שכן, והירח עשוי מגבינה.

מניעיו של ברק לא ברורים לי לחלוטין. כלומר, לא שזה מפליא שמי שדקלם ללא הרף שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם "סומך על צה"ל", כדבריו. אבל אם הוא חושב שבהתנגדותו לחקירה חיצונית הוא מגן על הצבא ובעיקר על עצמו – הוא טועה מאוד. למעשה, זה בדיוק ההיפך. ההגנה הטובה ביותר על קציני צה"ל הבכירים – ועל ברק עצמו – היא לקיים חקירה רצינית ובלתי-תלויה. חקירה כזאת יכולה להוות מחסום בפני שיפוט פלילי בינלאומי, שכמו שהסברתי בפוסט קודם, מופעל רק כאשר המדינה עצמה כושלת מלחקור ולמצות את הדין אם צריך. בינתיים הווטו הצפוי במועצת הביטחון יאפשר לברק להמשיך לטוס ללונדון (בסמכות שיפוט אוניוורסלית, שלא כמו בשיפוט בינ"ל, עומדת לו חסינות דיפלומטית); אבל בכל-זאת כדאי לו לשקול שוב את עמדתו.
לא "תחקירים" פנימיים כמו שמספר לנו ברק ולא פרקליטות צבאית שקודם אישרה ועכשיו תחקור. שום גוף לא יכול לחקור את עצמו, וצה"ל בכללו. ולא היה צריך את גולדסטון בשביל זה.

350 ומה הקשר

היום הוא יום הפעולה הבינלאומי למען מודעות למשבר האקלים. בסימן 350, שהוא, כפי שמסבירים לנו, "ריכוז חלקיקי הפחמן הדו-חמצני שהמדענים סבורים שהוא הבטוח ביותר עבור כדור הארץ". הריכוז עומד היום על 387 וצפוי לעלות אם נמשיך להתנהג כאילו אין מחר. אצלנו זה נופל בדיוק בפרשת נח, המתקשרת היטב לסכנות הצפויות לסביבה, אף כי במקור לא ישירות מידי אדם אלא כעונש על שעשה רע. כאן הקשר בין איכות הסביבה למוסר. גם בשבע מצוות בני נח הנגזרות מהפרשה הזאת, שכל באי עולם חייבים בהן. ניסיתי למצוא 350 אישי משלי ולא כל-כך הצלחתי. אבל באתר הזה תמצאו תמונות מוצלחות והרבה מידע.

לברק מהאייטם הקודם אפשר לומר שני דברים: האחד, לא קלו המים. והם לא יֵרדו לבד ולא כל-כך מהר. אפילו אם הפעם זה יקרה, בוא תבוא הפעם הבאה. השני, יש הקושרים בין כפרה ובקשתה לבין "כופר", שמקורו בחומר שבו ציפה נח את התיבה כדי לאוטמה מפני חדירת מים. במילים אחרות, קל מאוד להפוך בקשת כפרה אמיתית, למה שבלשוננו נקרא טיוח. ובזה אתה כל-כך טוב. תחקירים מבצעיים, אה?

Read Full Post »

תדהמה בצה"ל. על מה? על העונש "הלא מידתי" שנגזר על תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, במסגרת עסקת טיעון במשפטו: הורדה לדרגת אל"מ, שלושה חודשי מאסר על תנאי, שלילת רישיון לשלוש שנים ועצירת קידום. תמיר נתן לבנו לנהוג ללא רישיון על טרקטורון צבאי, וכשזה ביצע תאונה ניסה לטייח ולדווח דיווח שקר על התאונה כאילו אחר נהג, ולסגור פיצויים באופן פרטי עם הנהג הנפגע. מה חשבו ה"חוגים" בצה"ל שראוי לגזור על עבירה חמורה כזאת? עיכוב בקידום היה מספיק, לדעתם. ככה זה בתרבות שהתרגלה לקבל נזיפות בתיק ולעבור הלאה.

בלי להכיר את תמיר אני מוכנה לקבל את העדויות הקובעות שהוא קצין מצטיין, וכי עזיבתו את הצבא (שלא הוטלה כעונש, אגב, אבל כנראה מניחים שזה מה שיעשה בעקבותיו) תהיה אבדה. ככלות הכול מדובר במי שדיברו בו כרמטכ"ל לעתיד. אבל אבדה הרבה יותר גדולה לצבא תהיה מסר שתרבות של שקר וטיוח היא משהו שעוברים עליו לסדר היום, עם נזיפה בתיק ועיכוב קל בקריירה.

חמור לא פחות, אולי יותר, הוא החשד שהטיוח לא הסתיים כאן. שהמשטרה הצבאית חקרה שלא כהלכה, שכן היא קיבלה רמז עב כפיל ממישהו להחליק את החקירה. שצ'יקו שלנו ייצא נקי. מרמיזותיהם של השופטים ניתן להבין שהחשדות מגיעים עד למעלה, לרמטכ"ל אשכנזי. הפרקליט הצבאי הראשי הורה לפתוח בחקירה. טוב.

אירוני במיוחד להיווכח מה מעורר זעקות של "לא מידתי" אצל קצינים בכירים בצבא (תמיר עצמו כינה את המעשה שלו "טעות בשיקול דעת" – ר' במסגרת). לא עוצמת הכוח שהופעלה במבצע 'עופרת יצוקה', נניח.  לא ירי על בית חאנון ב-2006, שהביא להרג של 22 בני-אדם ולפציעתם של 40. מפקד אוגדת עזה אז היה משה תמיר.  לא הריגתם של 80 פלסטינים, מהם לפחות 40 אזרחים תמימים, בימים שלפני ההפגזה הנ"ל, במבצע "ענני סתו".  לא ירי של חיילי גולני ב-2002 לעבר שוק הירקות בג'נין והריגת רוכל ושלושת ילדיו הקטנים. מח"ט גולני דאז, אחד משה תמיר, זוּכּה מכל אשם במשפט המשמעתי שהועמד אליו.  על כל אלה סיפר גדעון לוי והוסיף שמדובר ב"מי שהתרברב שהחטיבה שלו דומה לכלב רוטוויילר, שחשב שהכוח שמופעל נגד הפלשתינאים אינו אלים וברוטלי דיו, שאמר שהחורבן שזרעו חייליו במחנה ג'נין, 530 בתים הרוסים, 'לא מעורר אצלי שום התחבטויות מוסריות'."

ובכן, עונש לא מידתי? כל אחד זכאי לדעתו. מה שנהיר הוא שהמושג של חוסר מידתיות בצבא לוקה בחוסר מידתיות ברור.

ולא רק השקר והטיוח חמורים. בזמנו כתבתי על פרשת תמיר:

השקר והטיוח הם אכן חמורים, אבל במקרה זה הבה לא נזלזל גם בעבירה המטויחת עצמה. תמיר בחר להגדיר את ה"מעידה" שלו כ"טעות בשיקול דעת". סליחה? איזה שיקול דעת מפעיל אב הנותן לבנו בן ה-14 לנהוג בטרקטורון? האם נרצה שאיש זה יוביל חיילים למשימות מסכנות חיים? החְלקה של תקרית כזאת מעבירה מסר בלתי-נסבל. בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. מה שהרבה יותר קשה למצוא לו תחליף היא תרבות ארגונית של כללים ברורים, מוטמעים, ונאכפים באופן שווה. אלה מבטיחים לא רק משמעת אלא גם התנהלות תקינה, ולא פחות מכך את השגת המטרות. ויתור עליהם הוא עוד שלב בהסתאבות, בשחיתות, ב"סמוך", בהתפוררות שתהיה בסופו של דבר לא רק מוסרית אלא גם התפוררות  של יכולתנו הצבאית להגן על עצמנו.

Read Full Post »

בתזמון מעניין אנחנו קוראים כי עוד במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', חייל גבעתי נשפט והודח על שירה על אשה פלסטינית בניגוד להוראות הירי ופצע אותה. מעניין שלא שמענו על כך קודם, אלא רק לאחר שהתעורר השיח הציבורי לגבי חשדות לעבירות על הדין הבינלאומי שביצעו כוחות צה"ל בעזה, שחלקן עלול להיכנס לגדר פשעי מלחמה. חשדות שהועלו כבר בעת המבצע הביאו לפניות לגורמים המוסמכים לחקור את שארע שם, שלא הניבו דבר. כך למשל, פנייה של כמה פרופסורים למשפט בינלאומי וחוקתי ליועץ המשפטי לממשלה לא זכתה אפילו לתגובה מצדו. טוב, אבל אז זה הסתמך על עדויות של פלסטינים. נו באמת. עכשיו אנחנו מדברים על עדויות של חיילינו.

אוֹם...

אז עכשיו, כצפוי, מצאו את הש"ג. והיה מחננו טהור. ומה עם מח"ט גבעתי, השופט והמדיח? מה עם אחריותו למה שארע בעזה, בכוחות שהיו תחת פיקודו? מה עם המפקדים הבכירים האחרים, הרמטכ"ל, שר הביטחון? ששש… אל תפריעו: הם עסוקים בלִמְדוט על המנטרה הבלה מרוב שימוש, "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם".

ועוד: החובה לחקור ולשאת באחריות

Read Full Post »

'מה כאן לא מוסרי' היא הכותרת של הראיון שערך מירון רפופורט בהארץ עם אל"מ א', מפקד בסיס חצור, זה שכל מי שרוצה להיות מפקד חיל האוויר עבר בתפקיד שלו, כפי שמרמזים בלשכתו. טוב, לרצות אפשר. למקרא התוכן, לעומת זאת, כדאי רק לקוות שזה לא יקרה. זאת על אף הסכריניות המתקתקה שבה הוא מודיע לנו שעל כל ילד שנהרג בלבנון הוא חושב מיד על הילדים שלו. אותו לא יתפסו ב"אני מרגיש רק רעד בכנף" החלוצי. אבל השטויות, תסלחו לי, שיוצאות מפיו, גורמות לפקפק ברמתם של מפקדים בכירים בצה"ל; אפילו אם הטובים לטיס וכל זה. וכשהם מתאמצים להיות מורי מוסר ומשפט, התוצאה רק יותר פאתטית.

שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב / בַּתַּחֲרוּיּוֹת הַנוֹרָאוֹת  (יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

ניקח שתי דוגמאות. "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם ההצהרה הפומפוזית והמגוחכת הזאת? לא נמאס להם, לקצינים, לפוליטיקאים ולעדר מרעיתם הטוקבקיסטי לשחרר אותה? הם באמת חושבים שאם חוזרים על מנטרה מספיק פעמים היא נהפכת לאמיתית? נעזוב לשנייה את שאלת ה"מוסריות", ממילא נדמה שהחלק היותר חשוב במשפט הוא ה"הכי", כי הרי צבא צריך לנצח. אז תהיה תחרות מוסר. מה זה בדיוק ה"הכי" הזה, ואיך מודדים אותו? יש צבאות יותר גרועים, פחות מרוסנים, שנהנים ממה שהם רואים כ-might is right? – ללא ספק. סו פקינג וּוט? לא רק שהדוברים הנלהבים האלו אינם טורחים לספק קריטריון שעל-פיו הם מדרגים את סולם המוסריות שלהם, הקריטריון גם לא מעניין אותם והם מעוותים קריטריונים קיימים כראות עיניהם, כפי שנראה מיד. לפני זה כדאי להעיר שתפקידו של המוסר איננו לשמש סטופר בתחרויות ריצה, אלא להנחות התנהגות ושיפוטים על התנהגות.

מעניין לקרוא, בהמשך, מה קורה כשאל"מ א' נשאל לגבי קריטריון מקובל אחד כזה. ש': איך קרה שיש בלבנון 400 אזרחים הרוגים? ת': "יש 400 הרוגים". ש': אתה לא מקבל את ההגדרה שהם אזרחים? ת': "גם החיילים שלנו שנהרגים בבינת-ג'בייל הם אזרחים". הממ… לא נעים. לא נעים, ובכל זאת נאמר: שטות מביכה כזאת  מזמן כבר לא שמעתי. על זה נֶאֱמַר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אבל בהתחשב בנסיבות – אזרחים הרוגים (סליחה, "נותני חסות" על-פי המילון הצה"לי החדש) – הכף נוטה לבכי. אל"מ א' התבלבל, כך נראה, בין אזרחים של מדינה (citizens או nationals) לבין אזרחים (civilians) במשמעותם בדיני המלחמה, המובחנים מלוחמים ומוגדרים באופן שיורי כמי שאינם לוחמים. חיילי צה"ל הם אזרחי מדינת ישראל, אבל הם אינם בשום פנים ואופן אזרחים מבחינת דיני המלחמה, הקובעים את האיסורים שביחס אליהם מתיימר אל"מ א' להיות חלק מ"הצבא המוסרי ביותר בעולם". בואו נסתפק בשלב ראשון בכך שהצבא יפעל על-פי דיני המלחמה. אלא מה, לצורך כך צריך להבין מה הם אומרים. לא נותנים להם שם תדריכים, בצה"ל?

מצד שני, מה לנו כי נלין על אל"מ א', אם שר המשפטים תובע לכתוש את הכפרים בלבנון, ושר התיירות הוא זה שצריך להזהיר מפני פגיעה באזרחים? מצד שלישי, אולי בקרוב שר המשפטפטים ממילא יצטרך להתחלף עם שר התיירות בתפקידו.

Read Full Post »

נזק משני

כך, כנראה, רואים גורמי ביטחון את מותם של שני נערים ואזרחים נוספים בתקיפת מטוסי צה"ל אתמול בעזה. ואלו הן "פעולות פינצטה", על פי הז'רגון נקי הלשון.
נזק משני (collateral damage) הוא המינוח הצבאי המקובל לפגיעות שאינן מכוונות הנגרמות כתוצאה מפעולה נגד מטרות צבאיות. עד מתי יוסיפו לפמפם אותנו שצה"ל עושה הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים, כשהוא נוקט בפעולות שפגיעה כזאת צפויה בהן מראש? במשפט הבינ"ל הן נחשבות לפעולות ללא הבחנה (indiscriminate) בין אזרחים ללוחמים; הבחנה שהיא יסוד מוסד של דיני המלחמה.
שר הביטחון שאול (אל תיסע ללונדון) מופז הכריז כי גם הניה איננו חסין. את כולם את כולם הוא ישים על הכוונת במסגרת מערכת הבחירות, סליחה, המאבק בחמאס. והנערים שנהרגו, שעוד ייהרגו? זה נזק משני. משני ביותר לקריירה הפוליטית של מופז. גם האזרחים הישראלים שישלמו את המחיר על מדיניותו, כנראה.

עוד בנושא: טירוף מערכות

Read Full Post »

Older Posts »