Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קולנוע’

אני החוק פה

Posted in זכויות אדם, שונות, tagged , , , , , , , on 28 בדצמבר 2011| 3 Comments »

הסרט 'עדות' מביא עדויות מהכיבוש, של פלסטינים וחיילים, המועמדות באופן דרמטי על-ידי שחקנים ישראלים כולם ונמסרות בעברית. החומרים לא חדשים ולא מחדשים. הארועים שמשרטטות העדויות הללו מוכרים – אם לא אלה בדיוק אז אחרים, דומים להם – אפילו לקוראי עיתונים; ודאי למי שנחשפו פרסומים של ארגונים לזכויות אדם, שאצל חלקם מצטברות עדויות כאלה לאלפיהן. לא הסיפורים המזעזעים ביותר, אבל חלקם קשים דים. ובעיקר משרטטים תמונה יומיומית. שגרה של התעמרות.

המשך…

Read Full Post »

מיטראן האחרון

Posted in גלויות מלונדון, tagged , , on 4 באוגוסט 2005|

חודשים ספורים לפני שפרש מתפקידו, כשברקע מותו הממשמש ובא, החל נשיא צרפת פרנסואה מיטראן להיפגש עם עיתונאי צעיר, כדי לכתוב אִתו במשותף את זכרונותיו. התוצאה היתה הספר 'מיטראן האחרון', שעוּבּד לסרט שהגיע לאקרני בריטניה השבוע.

אין בסרט עלילה במובן הרגיל של המִלה. יש בו ניסיון של אדם קשיש, מאחרוני המנהיגים הסוציאליסטים, לעשות את חשבון חייו. בדיבור ולא פחות מכך בשתיקה. שכן מיטראן יודע היטב על מה צריך רק לרמוז, סביב מה צריך לדבר כדי לא לומר דבר, ועל מה להתעקש שלא יאמר דבר. ואנטואן הצעיר, למרות שהוא מבקש לגלות את האמת על מעורבותו של מיטראן במשטר וישי בזמן מלחמת העולם השנייה, נופל בקסמיו של המנהיג הקשיש שהוא רואה בו מעין דמות-אב, והולך שבי אחריו.
בסופו של דבר, נותרת השאלה הזאת פתוחה גם בסיומו של הסרט. מתי בדיוק הצטרף מיטראן לרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית? ב-42 כמו שהוא טוען או ב-43, כפי שטוענת אחת העדות המרכזיות, שאנטואן פוגש? זוהי שאלה קריטית, שכן בשנה הרת-הגורל הזאת גורשו רוב יהודי צרפת למחנות הריכוז בידי המשטרה הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים. מי שנושאת אִתה את המידע עד כמה מיטראן עצמו שיתף פעולה עם משטר וישי, מתכוונת לחשוף אותו רק לאחר מותו של מיטראן. אלא שכמו שקורה פעמים רבות, לחיים יש תכניות משלהם ולא פחות מכך למוות, ופיקאר נפטרת לפני מיטראן, נושאת אִתה את סודו לקברה, שזר ענק מטעם נשיא הרפובליקה מונח עליו בלווייתה.

מיטראן הודף כל ניסיון מצדו של אנטואן לברר את האמת. "לא שוב", הוא אומר. הוא הרי כתב את הטקסט על המצבה לזכרם של הנרצחים בצרפת במלחמת העולם השנייה, קורבנות האנטישמיות והפשעים נגד האנושות. "לעולם לא נשכח", חתם מיטראן את הטקסט ההוא. אבל שכחה ולא פחות מכך השכּחה היא תֵמה מרכזית בסרט. יותר משזכרונו של מיטראן מתעתע בו, הוא ככל הנראה סלקטיבי. למרות שלאחר חמישים שנה בפוליטיקה מיטראן רווי באירוניה, הוא מבקש מאד לזכור ולהנציח את עצמו לא רק כנשיא אלא כמעט כמלך, רם ונשגב, גם אם סוציאליסט; כמי שנמשח על-ידי דה-גול; כמי שהימין איננו יכול לסלוח לו, משום שלעולם איננו סולח למי שיצא ממנו ושינה את דרכיו; כמי שקובע כי מה שעשו האנשים ההם (וישי), "לא היתה צרפת". מיטראן נחוש בדעתו שהפרויקט האחרון שהוא מעורב בו ברצינות בעולם הזה – כתיבת הספר המשותף – יהיה פרויקט שייעשה על-פי דרכו. שהוא יאמר בו את המלה האחרונה; או נכון יותר, לא יאמר אותה.

זהו סרט של רעיונות, דיבורים ומחוות לא-מילוליות. ובעיקר – משחק; משחק נפלא, יוצא מן הכלל, של Michel Bouquet בתפקיד מיטראן. גם אם כל השאר לא מדבר אליכם, כדאי לראות את הסרט הזה ולו כדי לצפות בו.

Read Full Post »

Downfall

Posted in גלויות מלונדון, tagged , , , on 30 במאי 2005|

לפני שנסעתי לחו"ל עוד הספקתי לקבל ממועדון קולנוע לב הזמנה לצפייה בסרט Downfall, שבעקבותיה היו אמורים המנויים להצביע האם להקרין את הסרט בארץ. עוד לפני שצפיתי בסרט כאן, שמחתי לקרוא שההחלטה היתה חיובית, שכן אינני חושבת שהדרך הנכונה להתמודד עם מסרים אמנותיים בעייתיים (אם אמנם הם בעייתיים, ועל כך בהמשך) היא על-ידי חסימתם בזירה הציבורית (בבית כל אחת יכולה כיום לצפות).

כאן צפיתי בסרט במועדון הקולנוע Everyman, שהוא ייחודי בנוף הלונדוני בהיותו בית קולנוע עצמאי המשמש גם כחצי סימנטק. עם מבואת הסבה חביבה ובר שאת השתייה שקונים בו אפשר גם להכניס לקולנוע (קצת מזכיר את לב סמדר הירושלמי, אבל יותר fancy), ועם כרטיסים יקרים יותר לכורסאות ההסבה משני צידיו של האולם, שמהן ניתן לצפות בסרט לא רק ביתר נוחות אלא גם בזוגיות רומנטית לאורו של נר. והעיקר, בל נשכח, זהו הקולנוע השכונתי שלנו; מרחק הליכה קצרה.

ברונו גנץ כהיטלר

אורכו של הסרט שעתיים וחצי. כאן לא מקובל לחתוך את הסרט בברוטליות כדי שבעלי המזנון יעשו קופה. הצפייה נמשכת ברצף המתבקש ושעתיים וחצי עוברות בלי שנרגיש, מרותקים לסרט החזק הזה, המתאר את ימיו האחרונים של היטלר בבונקר שלו. האם היטלר מוצג כדמות חיובית? – לא. האם הוא מוצג כדמות אנושית? – כן. וזו עוצמתו של הסרט. המורכבות שלו יוצרת אצלנו כצופים מיודעים, היודעים את ההיסטוריה, דיסוננס. מצד אחד אנו יודעים בדיוק מה מעולל האיש הזה ומקורביו, ששבועת האמונים להיטלר עומדת לגביהם מעל כל ערך אחר. הסרט גם איננו משכיח את העובדות האלו, למרות שהן אינן עומדות במרכזו אלא נרמזות; בעיקר בעת התקפות הזעם של היטלר, המנותק במידה רבה מן המציאות בסוף ימיו. רק בסופו של הסרט מוזכרות העובדות במלואן. מצד שני, אנחנו רואים את הדמויות האלו על מורכבותן ואנושיותן. וזוהי תזכורת כואבת מאד לכולנו. שכן קל יותר להתמודד עם אימי השואה ומלחמת העולם השנייה על-ידי הוצאת מבצעיהן מכלל המין האנושי, כמטורפים או שטניים. קשה יותר לקבל שהזוועות הללו בוצעו על-ידי בני אדם שלפחות בחלקם היו כמוני כמוכם. חולקים בתכונות האנושיות שלנו: אוהבים את הכלבה בלונדי, או חומלים על גיס ש"בגד" בעיני היטלר, המותיר אחריו אחות הרה.

גבלס יורה באשתו מגדה

אינני סבורה שהסרט הוא חלק ממגמה בגרמניה המבקשת להפוך את היוצרות ולהראות את העם הגרמני כקורבן; זאת למרות שמה שעולל היטלר גם לעמו מובא בחריפות רבה בסרט. החל מבני 12 המגויסים וכלה באזרחים המוצאים להורג ממש בימיה האחרונים של המלחמה, שכן לא התפנו מברלין על-פי הוראות הצבא ונחשבים של כך למשתפי פעולה עם הרוסים העומדים בשערי העיר.
הסרט הוא הישג אמנותי גדול בעיני, מפני שהוא עושה מה שרק אמנות במיטבה יכולה לעשות: הוא נותן לנו נקודת מבט ההופכת במידה מסוימת את הבנתנו את המציאות ומאתגרת אותה על-ידי הצורך לבחון אותה מחדש. בכך הוא יוצר תמונת מציאות מורכבת ועשירה יותר. הדיסוננס הפנימי שנוצר אצל הצופים מחייב אותם לבחון מחדש לא רק את ההיסטוריה, אלא בעיקר את עצמם.

הדיסוננס הזה הוא מקור כוחו של הסרט, ההופך את הצופים בו לצופים שצריכים להיות לא רק מיודעים היטב אלא גם פעילים; מזכירים לעצמם את המתרחש מחוץ לבונקר בעודם צופים במתרחש בתוכו; בוחנים את עצמם בה בעת שהם בוחנים את הגיבורים וזוכרים ללא הרף את מה שהם עוללו; שואלים את עצמם האמנם זה יכול לקרות בכל מקום, לכל אדם?  באחת, צופים בסרט צפייה חתרנית.

יתכן שמה שמלמד אותנו הסרט באופן זה, על-ידי הטלטלה הזאת, הוא כי הדרך להימנע מחזרה כזו או אחרת על הזוועות האלו – עוד לפני עמידה על המשמר בפני מה שקורה מסביבנו – היא על-ידי התבוננות, קודם כל, בעצמנו פנימה.

Read Full Post »