Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קופי אנאן’

כתבתו של דוד ויצטום על קפריסין, ששודרה הערב ב’רואים עולם’ בערוץ הראשון, תפסה אותי זמן לא רב אחרי שצפיתי בסרט הנשים של קפריסין, בהקרנה שלוּותה בשיחה עם הבמאיות. כפי שנכתב עליו בהזמנות, הסרט חושף את

סיפורו של הסכסוך הלאומי-אתני בקפריסין. סכסוך שונה, אך גם דומה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט עוקב אחר מריה, קפריסאית יוונייה, וזהרה, קפריסאית טורקית שחוצות את הגבול המחלק את קפריסין כדי לבקר בבתי ילדותן מעבר לגבול, בית אותו לא ראו 30 שנה. מסען האישי של הנשים רדופות הכאב והמלחמה הוא מסע מרגש אל עבר הפיוס. הסרט מתמקד באתגר המשותף של תושבי קפריסין: לחלוק ביניהם את פחדיהם ואת תקוותם ולאחות את הפצעים שהותירו המלחמות.

הסרט, לטעמי, עושה דה-פוליטיזציה של הסכסוך בקפריסין. בכך כוחו, אך גם חולשתו. מעניין ואף מרגש לעקוב אחר קולן של הנשים שאותו מבקש הסרט לחשוף; אחר האמפתיה ואפילו החמלה שרוחשות נשים משני צדי הסכסוך לסיפורה של מי שנמצאת בצד השני; אחר מי שפותחים את ביתם למי שמתדפקת על דלתותיו ואומרת בפשטות: “זה היה הבית שלי”. אחר הנשים היושבות ומשוחחות זו עם זו בקשב וברגישות. גם ההיסטוריה העצובה והקשה של האי הזה מובאת בסרט. אבל על אף שהוא מבקש לעשות כל זאת בזמן הרה גורל לעתידו של האי – לקראת משאל-העם על תכניתו של מזכ”ל האו”ם דאז, קופי אנאן, לאיחוד האי – הוא א-פוליטי. דומה כי הוא מזדהה עם אחת הנשים שאומרת בסרט שלדעתה לו היו מפקיעים את עניין ההסדר מהמנהיגים הפוליטיים, האנשים היו מסתדרים והאיחוד הנכסף היה מגיע. רק מה, שהאיחוד, מסתבר, לא כל-כך נכסף. וצופים שהולכים שבי אחרי הקונספציה הא-פוליטית של הסרט, ולא מכירים את ההיבט הפוליטי המכריע בסכסוך, כמו גם את תכניתו של אנאן – לא מבינים, מופתעים (ומדוכדכים) כאשר רוב משמעותי (76%) בצד היווני אומר לה לא; בעוד רוב, אף כי קטן (64%), תומך בה בצד הטורקי. פיוס ואיחוי לא הושגו בינתיים והאי נותר מחולק.

יש הבדלים רבים, חלקם משמעותים, בין הסכסוך בקפריסין לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך בסרט מתבטאת רומנטיזציה מסוימת של המציאות, שניתן לזהות בשולי כל סכסוך שיש לו היבט פוליטי מרכזי. על-פיה, לו רק הדבר היה בידי האנשים “הפשוטים” וביוזמות מהשטח (grassroots), להבדיל מהפוליטיקאים המקצועיים – היה הפתרון מושג מזמן. אבל פוליטיקה היא לא עניין רק לפוליטיקאים מקצועיים או למנהיגים, על אף שיש להם חלק מרכזי בהשחתתה. האנשים הפשוטים הם גם אלה שהשתתפו במשאל-העם הזה. ובסופו של דבר, לא היו מוכנים לוותר על מה שנראה בעיניהם כאינטרסים פוליטיים וקיומיים מרכזיים, כאשר היה עליהם להתפשר על חלקם כדי להשיג פתרון מוסכם.
אפשר ורצוי להמשיך לחלום. אך כדאי לזכור גם את הפן המפוכח הזה, עצוב ככל שיהיה, של המציאות. הלקח הוא שהמבקשים לעקר את המציאות מכל פוליטיקה לא רק שלא יוכלו להגיע לפתרון שהיבטים פוליטיים מכוננים חלק מכריע שלו. אלא לא יוכלו לספק הסבר מלא ומשביע רצון של המציאות שהם מבקשים לשנות. הסבר שכל שינוי נשען עליו.

עוד בנושא: “חלפו שלושים וחמש שנים…”

Read Full Post »

הוא חוזר (מה זאת אומרת מי?) / מסע צלב והקושי להרפות / טדי מלך ירושלים / קופי, ולא לטובה

הוא חוזר

ברק חוזר. זהו. אפשר לשחרר את הנשימה שהיתה עצורה כל-כך הרבה זמן. זה עושה טוב, לא? להשתחרר מהמתח הזה. האוויר העיקרי שיוצא, האמת, הוא מהבלון. אבל למה לא, אם נתניהו יכול גם הוא יכול. יש הרבה משותף בין השניים האלה. כל-כך הרבה, שלעיתים את מהרהרת אם זה משהו שמלמדים שם ב"יחידה"; או אולי ההיפך, שמי שיש לו את זה מגיע לשם. שניהם, בכל אופן, השחיתו כל חלקה טובה במדינה ומיד כשנודע הפסדם הודיעו על הסתלקותם, משאירים לאחרים את עבודת הניקיון: לאסוף את השברים של המדינה שריסקו ולשקם את המפלגה שפוררו. לא חלילה כביטוי לנטילת אחריות על ההפסד ופינוי המקום לאדם ראוי יותר. רק בינתיים. כדי שיוכלו קצת "לעשות לביתם" בזכות השם שעשו לעצמם על-חשבוננו. אחר-כך, כשיתאים להם, הם יחזרו. כך הודיעו מראש. נו, גם קיום הבטחות זה משהו. שניהם גם הבטיחו כי למדו משגיאותיהם. בהבטחה הזאת אני נוטה יותר לפקפק, אם יורשה לי.
אבל אולי יותר מכול אני לא סולחת לברק על שקילקל לי את ברכת המזון. מאז הבליץ שלו בפוליטיקה אני לא יכולה להגיע ל"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" בלי שאזכר בנאום הקיסרות שלו בכיכר מלכי ישראל, כשמלכיאור דחף לו את השורות האלו לדקלום.

מסע צלב

אני רוחשת הערכה רבה לאנשים העומדים על שלהם ונאבקים מאבקים עקרוניים. עוד יותר כך כשמדובר במאבקים מול בעלי סמכות. עוד יותר כך במאבקים מול רופאים המנצלים את מעמדם לרעה או מפירים את האתיקה הרפואית שהם מחויבים לה. משום שכולנו ניזקק לרופאים, ולא קל לעמוד על שלנו מול הסמכות המקצועית שלהם ומול החשש שמא האסרטיביות שלנו כלפיהם תזיק לנו או לאהובינו. אבל הכתבה הארכנית במוסף הארץ על מאבקם של האחים פוקס בפרופ' קרמר הריחה לי רע. הריחה לי ממסע צלב שנועד יותר להשפיל את הרופא מאשר לתרום במשהו למודעות של רופאים לזכויות החולים. הריחה לי מעו"ד אמריקני שמנסה ללמד את הנייטיבס כאן את העקרונות של התנהלות הפרקטיקה הרפואית במחוז החפץ ארה"ב, שהיתה כבר מזמן למשפטית: העו"ד שלי יהיה בקשר עם העו"ד שלך.

זכותה של החולה לחוות-דעת נוספת צריכה להיות בלתי-מעורערת. זהו ביטוי לאוטונומיה שלה לבחור בטיפול הטוב ביותר עבורה, שצריך להיות האינטרס המרכזי של כל המעורבים. הדרת-כבודו של הרופא או האגו שלו לא יכולים בשום פנים להאפיל על חובתו לאפשר זאת ללא התניות, סחטנות או נקמנות. אם זה מה שעשה פרופ' קרמר – יש להוקיע זאת ולטפל בכך. וקיימים לשם כך המנגנונים המתאימים. אני תוהה, עם זאת, היכן היו בני משפחת פוקס בזמן אמת, כאשר אמם נזקקה לתמיכה. כנראה בחו"ל. שניים מהם מתגוררים שם והשלישי מדלג לשם הרבה במסגרת עיסוקו. קשה מאד להשלים עם מותו ממחלה של אדם קרוב. לפעמים קל לנתב את רגשות הכאב והזעם, וגם אולי את יסורי-המצפון על-כך שלא ליווינו אותו בתקופתו הקשה, כלפי גורמים אחרים, לעיתים קרובות הגורמים המטפלים. הקושי להרפות מן השאלות המציקות, מן התחושה המטרידה כל-כך אולי החמצנו משהו, שמא יכול היה להיות אחרת – מוכר לכל מי שליווה אדם אהוב למותו. אבל לפעמים צריך לדעת פשוט להרפות. to let go. מי שלא מצליח בכך נידון לסבל איום נוסף על סבל הפרידה לנצח. נדמה לי שגם בפרספקטיבה האפשרית הזאת צריך לקרוא את ה"סיפור" הזה. סיפור שאולי את השאלה העיקרית שצריכה להישאל לגביו יש להפנות לעורך שאישר את הכתבה המגובבת הזאת, והיא מה מצא בה שראוי לפרסום?
והערת סוגריים לאחים פוקס: קשרים עם אולמרט מעולם לא היו דבר להתגאות בו. פחות מכול עכשיו. לכתב את אולמרט על התכתובת שלכם עם הרופא משמע לומר לו "דע לך שיש לנו חבר פוליטיקאי בעל קשרים". וזה כבר לא מריח, זה כבר מסריח.

טדי מלך ירושלים

לא נעים, אבל הפגישה היחידה שלי עם טדי קולק ארעה לפני כמה שנים, כשסעדנו באותו זמן (לא על אותו שולחן, let me make it clear) במשכנות שאננים בירושלים. טדי שלף סיגר והתחיל לעשן. ביקשתי מהמלצר לבקש ממנו להפסיק או לצאת עם הסיגר החוצה. במסעדה הזאת הקפידו על החוק ומי שרצה לעשן יצא החוצה, למרות הקור הירושלמי. לטדי אי-אפשר להעיר – זאת היה רוח תשובתו של המלצר. אי-אפשר? טוב, ניגשתי לעשות זאת בעצמי. טדי התווכח אִתי שאין שום חוק שאוסר על עישון במסעדות. אפשר לייחס זאת לגיל. לי נראה שזה קשור הרבה יותר לאישיות, ולצפצוף הארוך שמצפצפים עלינו מי שחושבים שהמלכנו אותם עלינו, ולתמיד.

קופי, ולא לטובה

קופי אנאן סיים את תפקידו. זה היה "ההספד העתידי" שכתב עליו בספטמבר 2004 ניקולס קריסטוף בניו-יורק טיימס: "כפי שהדברים נראים היום, כאשר ימות [אנאן], יתחילו דברי ההספד כך: 'קופי אנאן, מזכ"ל האו"ם לשעבר, שבנקודות שונות בקריירה שלו היה אחראי לכישלון לעצור רצח-עם, קודם ברואנדה ואחר-כך בסודאן, מת היום'".

עינוגי גמילה

שבוע בלי עיתון. אני מרגישה מצוין, תודה. רק מודעות האבל חסרות באינטרנט.

על חלקו הראשון של השבוע שאלתי ארבע קושיות

Read Full Post »

צל כבד

התיתכן תזוזה חיובית באו"ם, בכל הנוגע לפעילותו בתחום של זכויות האדם? קופי אנאן קורא לרפורמה מקיפה בגוף המרכזי שלו בזירה, הנציבות לזכויות אדם, גוף חסר כל אמינות המוּנע מאינטרסים פוליטיים. עכשיו אומר זאת גם מזכ"ל האו"ם בכבודו ובעצמו. בנאום שנשא בפני נציגי המדינות בנציבות אמר אנאן: "הגענו לנקודה שבה אמינותה המתדרדרת של הנציבות מטילה צל כבד על המוניטין של האו"ם כולו". רפורמות הדרגתיות כבר לא יספיקו, הוסיף אנאן. הוא מציע להחליף את הנציבות במועצה לזכויות אדם, שחבריה ייבחרו על-ידי שני-שליש מהמדינות החברות באו"ם, כדי להגביר את הנשיאה באחריות (accountability) והייצוגיות ולאפשר גישה אובייקטיבית יותר. כיום מבקשות המדינות להיות חברות בנציבות לא מתוך דאגתן לזכויות האדם אלא כדי למנוע את גינוי מדינתן על-ידה. כך נמנעה הנציבות במשך שנים לגנות את רוסיה על מעשיה בצ'צ'ניה וכך היו חברות בה מדינות בעלות רקורד מרשים בזכויות אדם כלוב וכסודאן…

אנאן נשא את דבריו לציון אחת-עשרה שנים לרצח-העם ברואנדה, לפני אותו גוף עצמו שהוא מבקש להחליף. הוא הדגיש את כשלונו של האו"ם להגן על מאות אלפי אנשים חסרי הגנה אז, תסריט החוזר על עצמו היום בדרפור שבסודאן (שנבחרה לא מכבר שוב כחברה בנציבות, תודה ששאלתם).
ואם כבר מדברים על נשיאה באחריות, אנאן בחר לדבר על "הכישלון הקולקטיבי שלנו". הוא לא חזר והזכיר, חלילה, את אחריותו האישית לכשלון האו"ם ברואנדה; אחריות שבה נשא גם על-פי דו"ח רשמי של האו"ם, כמי שכיהן אז כראש המחלקה לפעולות של השכנת שלום באו"ם. אנאן קיבל פניות לפעול מראש כוחות האו"ם במקום, רומיאו דלייר, פניות שהשיב ריקם.

Read Full Post »

בעל הטור ניקולס קריסטוף לא מרפה, באופן מעורר הערכה, מרצח-העם בסודאן והזוועות הנלוות אליו, שלחלקים מהן היה עד. ב-11.9 הוא פירסם מאמר שבו הזכיר לנו שאותו מספר של אנשים שנספו במרכז הסחר העולמי נספים מדי שבוע בסודאן. על-פי אחראי המבצעים של רופאים ללא גבולות (MSF), מתקיים שם שלטון של טרור וזוועות מתבצעות אפילו במחנות שבהם נוכחים נציגי הארגון.

מקור: MSF

לקריסטוף כמה שאלות נוקבות –
לנשיא בוש: מדוע אינך מחמם את גזרת היחסים עם סודאן?
לצרפת וגרמניה, שקריסטוף מזדהה עם התנגדותן למלחמה בעירק: מדוע אינכן מצטרפות לחזית של בוש כנגד הטבח, או לפחות מנסות להפחית את הסבל? האם ממשל שיראק להוט להפגין אותו עיוורון מוסרי לג'נוסייד בסודאן כפי שנקט ממשל וישי כלפי היטלר?
לעולם הערבי: אתם צודקים לחלוטין בגינוי ישראל על יחסה הברוטאלי לפלסטינים, אך מדוע לא אכפת לכם מהסודאנים המתים? על-פי נתונים של אחד מארגוני זכויות-האדם, באוגוסט הרגה ישראל 42 פלסטינים, ביניהם לוחמים. באותה תקופה, על-פי ארגון הבריאות העולמי, יותר מ-10,000 בני-אדם מתו בסודאן, רובם ככולם מוסלמים. ארגוני רווחה מוסלמים עושים עבודה יפה, אבל הקורבנות המוסלמים בדארפור מקבלים יותר סיוע מארגונים יהודים ונוצרים.
לאו"ם: נעשים מאמצים אדירים להחזיק את הקורבנות בחיים על-ידי תכניות הסיוע במזון. אבל האו"ם ככלל נכשל בתגובתו לזוועות סודאן. חלק גדול מהאחריות נופל על המדינות החברות, אך חלק לא פּחוּת על אדם שקריסטוף דווקא מסמפט: קופי אנאן. בלי חמדה הוא כותב: "כפי שהדברים נראים היום, כאשר ימות [אנאן], יתחילו דברי ההספד כך: 'קופי אנאן, מזכ"ל האו"ם לשעבר, שבנקודות שונות בקריירה שלו היה אחראי לכישלון לעצור רצח-עם, קודם ברואנדה ואחר-כך בסודאן, מת היום'".

עוד בנושא: חרפת סודאן

Read Full Post »