Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘קפה’

והרבה חלב זה בשביל נשים. משקה למחשבה.

בשנות נעורי הרחוקים רווחה אמרה סקסיסטית שגרסה שגבר טוב הוא (או צ”ל) כמו קפה: חזק, חם וחריף. או משהו דומה לזה.
נזכרתי בזה, ובמבחן הקפה שלי, כי יוסי גורביץ שלח לי לינק למסיבות קפה, בעקבות ציוץ שלי שתמיד העדפתי קפה. אפרופו מסיבת התה שעושה עלייה, כמובן. (ותומר רזניק השיב לי בשדרוג נאה: tea party? not my cup of coffee).

אבל כנראה שלא רק שגבר צריך להיות כמו קפה, ההנחה היא שהוא אוהב קפה ושותה אותו. ומה שיותר חזק ושחור – יותר טוב (ויותר “גברי”?). לפני שנים, ביקורת בתי-הקפה של עכבר העיר כללה באופן קבוע את מה שכונה “מבחן החשבון”: למי בשולחן מגישים את החשבון? לגבר? למי שמבקש? מניחים באמצע השולחן בדיפלומטיות? באופן דומה, סיגלתי לעצמי את מבחן הקפה. פשוט על סמך ניסיון. לפני שנים נסעתי הרבה במערב אירופה. מדינות נאורות, כידוע. אני שתיתי קפה ובן זוגי למסע – תה. כמעט תמיד כשהוגשו המשקאות שהוזמנו לשולחן הוא קיבל את הקפה ואני את התה. בלי לשאול מה למי. נשים הן חלשלושיות כאלה, מתאים להן התה. הגבר החסון יקבל את המשקה המתאים לו.

באירופה כבר די מזמן לא ביקרתי, אבל התוצאות שרירות וקיימות גם בישראל. אני שותה מקיאטו. כפול או ארוך, תלוי כמה כבר שתיתי באותו יום. י”קירי שותה הפוך קטן. הדירוג מתקיים גם בין משקאות הקפה. כשאנו יושבים יחד בבית קפה והקפה מוגש לשולחן, באופן כמעט קבוע מגישים לו אוטומטית את המקיאטו (המרוכז ולכן החזק יותר) ולי – את ההפוך. למרות שההזמנה היתה הפוכה. משקה למחשבה.

ואל תגזימו, אבל עד שלוש כוסות קפה ליום זה בהחלט בריא. כך אומרים המחקרים. אלה שאני אימצתי, לפחות.

 

Read Full Post »

קפה נייד

אחרי שאלון קלמנט סיפק לנו ניתוח מעניין על ההבדל בין ת"א לניו-יורק בכל הקשור לשימוש במחשב נייד בבתי הקפה והשפעתו על התפוסה בהם, היה כיף לקרוא את הכתבה בדה-מרקר על הגישה של בעלי בתי קפה בארץ אלינו, העובדים אצלם. ממש אמריקה. כלומר לא. מזל.

אני מודה, אמנם, שלי היה ניסיון אחר בארומה עמק רפאים בירושלים; שם מנהלת המשמרת העירה לבן לווייתי שפתח מחשב נייד, שבשעת הלחץ שבה שהינו שם הם לא מרשים זאת. מה שהרגיז לא היה עצם ההערה, אלא העובדה שהיא הגיעה דקה אחרי שקיבלנו את הקפה, שעוד היה בכוסות. אם היינו מעיינים בעיתון בזמן השתייה זה היה בסדר מבחינתם. הרי לפעמים רק רוצים לבדוק משהו במחשב. לא לדאוג, אמרתי, לא נתפוס יותר מקום בבית הקפה שלה. חוויה מתקנת נכונה לי אתמול בסניף 'מול זכרון' של ארומה, שם חזיתי במו עיני בשני מינִי-מחשבים (netbooks) על הדלפק, המיועדים לשימוש הלקוחות במקום. אחרית הימים.

מה שהצחיק אותי בדיווחים מניו-יורק היו לא הטענות הכלכליות, לגבי תפיסת המקום הממושכת על קפה אחד, אלא אלה שאמרו שזה מפריע לאווירה בבית הקפה, שכל אחד לנפשו מול מחשבו. באמת, אם אנשים קוראים עיתון או עוברים על דוחות מודפסים זה פחות מנוכר? ומה, כולם מגיעים לבית קפה להתיידד עם זרים?  אבל הדבר הדחוף ביותר שהייתי משנה בבתי הקפה בניו-יורק הוא הכוסות. עוד לא הבנתם שלקפה בכוס נייר אין טעם של קפה? מילא כשלוקחים לדרך, אבל המחזה הזה של אנשים שיושבים שעות בית קפה ולוגמים מהכוס של ה-take away אף פעם לא היה מובן לי.

בין שלל הדברים הטובים שמביא אִתו האחד בספטמבר, זה שאפשר לשוב לבתי הקפה וליהנות בהם, עם מחשב או בלעדיו, מזמן איכותי בלי המולה צרחנית מסביב. (הי, אתם שם בטראטין, תיקנתם כבר את המזגן?…). שנת לימודים טובה לכולם.

Read Full Post »

ניצול עובדים – לא כוס הקפה שלי

אני מאד אוהבת קפה. כן, אני מודה שאני מהפיינשמקרים שבשבילם שתיית נס קפה היא כמעט בבחינת פשע נגד האנושות. בבית אני מכינה בדרך-כלל את הקפה שלי או במקיינטה, או במכונת אספרסו ביתית פשוטה. אחד היתרונות הנוספים של שתיית קפה של ממש (לעומת התחליף שלא אחזור על שמו, מספיק פעם אחת ברשימה),  הוא שהכמות היומית של ספלי הקפה שלי ירדה פלאים. כשהקפה חזק וראוי לשמו, אני מסתפקת בשתים עד שלוש כוסות ליום.

אבל אני גם מאד אוהבת לשתות קפה בבתי קפה. לו יכולתי, הייתי עושה זאת כל יום. אני אוהבת את החוויה כולה. החל מהקפה, על ההקצפה המשובחת של כתם החלב במקיאטו הכפול שלי; וכלה באווירה, בסביבה ובשירות. אני פשוט יושבת קרנות באופיי. אני גם עובדת מצוין בבתי קפה. בימים אלה, עיצומה של עונת העבודות הסמינריוניות, אני מבלה בהם הרבה יחסית, שם אני בודקת את העבודות הרבה יותר ביעילות מאשר בבית, שבו תמיד יש משהו שמסיח את דעתי. בסביבתי הקרובה אני נוהגת לשבת בבתי קפה קבועים, שכונתיים באופיים, שאני בוחרת על-פי השילוב בין איכות הקפה לאיכות השירות ונעימות הישיבה בהם.  כשאני מגיעה לעיר הגדולה, לעומת זאת, יוצא לי לא אחת לשבת בסניף של אחת מן הרשתות המוכרות. גם כאן יש לי העדפות, רשת אהובה עלי וכאלה שפחות, אבל לפעמים יושבים בזאת שבסביבה. ובכל מקרה, לא בקידום מכירות עסקינן.

לעומת זאת, אחרי הכתבה הזאת, כנראה שרשת שכן אנקוב בשמה – קפה-קפה, לא כל-כך תזכה לביקורי. כפי שמוסבר בכתבה, זוהי רשת שמתנהלת בשיטת הזכיונות, ואני אכן יכולה להעיד על הבדלים גדולים ברמה בין סניפים שונים. כך גם חלקם כשרים וחלקם לא, תלוי היכן הם ממוקמים. אבל ניצול עובדים איננו כוס הקפה שלי בשום מקום. על-פי המתפרסם, חלק גדול מהניצול הזה כוון נגד מהגרי עבודה ומבקשי מקלט, שחברות כוח-האדם שהעסיקו אותם עבור סניפי הרשת השונים לא שילמו את משכורתם, הלינו את שכרם, והפרו בדרכים שונות את דיני העבודה.

דרך מצוינת להכניס את תנאי ההעסקה של העובדים אל בין הקריטריונים שעל-פיהם נבחר היכן לשתות את הקפה שלנו, היא התו החברתי של עמותת במעגלי צדק. החל מ-2004, מונפק התו הזה בחינם לכל בית עסק העומד בקריטריונים של גישה לאנשים עם מוגבלות וכיבוד זכויות עובדים: תשלום ביטוח לאומי, רישום שעות עבודה ע"י המעסיק, מתן יום מנוחה חלופי אם העסק פתוח בשבת, תשלום המשכורת עד ל-10 בחודש שלאחריו, שכר ותגמולים על-פי חוק, החזר הוצאות נסיעה, ועוד. אפשר למצוא רשימה של בתי-עסק בעלי תו באתר העמותה, אבל קל ביותר לראות את המדבקה של התו ליד דלת הכניסה של בית הקפה או המסעדה. אז קפה כן, אבל פעמיים (קפה קפה) – לא. שהקפה יהיה שחור, לא המצפון.

וזאת פעם ראשונה שאני משלבת וידאו בבלוג. כבוד!

Read Full Post »

"שלושה מיליון סודאנים" / בקשה אישית משופטי בג"צ / ייל, ולא להתפעל / חשבון / משאת נפש בוסטונית

"שלושה מיליון סודאנים"

פרופ' ארנון סופר רואיין השבוע ברדיו, אם אינני טועה בהקשר של פסיקת בג"צ בנושא חוק האזרחות. הוא הזכיר, בין היתר, את הפליטים מסודאן שישראל – רחמנית בת רחמנית – מחזיקה בכלא. "טובי הלב רוצים לשחרר אותם", אמר. "הם לא מבינים שיש שלושה מיליון סודאנים בדרך לישראל", הוסיף. (אני אפילו לא בטוחה אם הוא אמר "שלושה" או "שישה", הייתי קצת המומה).
הפליטים הסודאנים הגיעו לישראל בדרך לא דרך לאחר שנמלטו ממוראות דארפור, היכן שמאות אלפי אנשים נרצחו, נאנסו, נבזזו והיו לפליטים. זה כנראה הלקח שמבקש סופר שמדינת היהודים תלמד ממלחמת העולם השנייה: לסגור את השערים.

בקשה אישית משופטי בג"צ

אנא, פסקי-דין קצת יותר קצרים. אני לא יודעת כמה מהסטודנטים קוראים (זה היה ניסוח זהיר), אבל רחמנות על המרצים והחוקרים, לפחות.
על פסק הדין עצמו בעניין חוק האזרחות (263 עמ') אני לא כותבת כאן, כרגע, פשוט כי אין לי מה להוסיף מעֵבר למה שנאמר ופוּרשן. אבל התבקשתי לכתוב מאמר על הפסיקה, אז אולי בהמשך.

ייל, ולא להתפעל

עוד מִלה אחת צריך לומר על מכתבו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לחברו עלום השם באוניברסיטת ייל. מכתב "אישי" שהגיע בדרכים "נסתרות" לכותרת הראשית של הארץ אתמול, ועל כך לא נומר מלה נוספת, ולא מפני שאין. מה שעולה מכתיבת המכתב הוא שלנשיא בית המשפט העליון של ישראל חשוב יותר מה חושבים עליו בייל מאשר מה חושבים עליו בישראל. זה מתאים לנו, לא? כלומר, מי יודע אם בית-המשפט היה פוסק נגד עינויים לולא קבוצת ההתייחסות הליברלית בייל. כבר שנים רבות שאנשי זכויות האדם יודעים שכדאי להשקיע מאמצים ולחצים בחו"ל, בדיוק מהסיבה הזאת. אבל כרגיל, זאת חרב פיפיות ואי-אפשר לנסות ולאחוז בה רק כשהלהב מופנה מאתנו והלאה. למשל, מה היינו אומרים לו סקאליה, השופט השמרן מבית המשפט העליון בארה"ב, היה כותב מכתב כזה לאפיפיור, ובו היה מסביר את פסק-דינו על-מנת לרַצות את הקהילה הקתולית? המממ.
פסקי-הדין של בתי-משפט פנימיים מחייבים את הקהילה שבסמכות שיפוטה של המדינה שבה הם פועלים. לכן, עיניו של בית משפט צריכות להיות מכוּונות לקהילה שעבורה הוא פוסק; לא לשום קבוצת התייחסות מחוץ למדינה, נאה ככל שתהיה.

חשבון

חייהם של כמה מהחולים בסרטן המעי הגס, השובתים רעב, יכולים להינצל בזכות הכנסת התרופה שהם זקוקים לה לסל הבריאות, לו היו מקצצים במספר שרי הממשלה בחצי, נניח?

משאת נפש בוסטונית

השבוע ישבתי בבית קפה. אמיתי. כזה שהמלצרית באה לקחת הזמנה, ולא צריך להדגיש חזור והדגש שאני רוצה את המקיאטו בכוס "לא חד פעמית"; בלי להזמין בדלפק ואחר-כך לחכות ולהביא את הקפה לשולחן (אם יש מקום פנוי, בשלושה וחצי שולחנות שבהם אפשר לשבת); מקבלים את המאפה על צלחת ולא בתוך שקית כמו ל-take away, למרות שלא הולכים לשום מקום. ישבתי בחוץ, מתחת למטפס, שלג לרגלי קיבלה את עוגיית הכלבים שלה. היה אחלה.  אמריקה – יש לך עוד הרבה מה ללמוד.

Read Full Post »