Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קץ החינוך’

קץ החינוך מאת ניל פוסטמן. מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספריית פועלים, סדרת "מחשבות על חינוך", ‏1998, 173 עמ', 71 שקלים

פורסם בהארץ ספרים, 26.5.1999

אם לא תהיה לחינוך מטרה, יבוא קצו. משחק המלים החינני בין end כקץ לבין end כמטרה אובד כמובן בעברית. אך הטענה נשארת אותה טענה: על בית-הספר למצוא את טעם קיומו אם רצונו לשרוד. אין זו שאלה של שיטות הוראה או של טכנולוגיה שרותמים ליעדים חינוכיים. השאלה היא מהו היעד הזה עצמו. הדבר שלו נזקק החינוך יותר מכל הוא נראטיב, נראטיב-על למעשה, שיוצק משמעויות בעולם, מספק לאנשים זהות אישית, תחושת חיי קהילה, בסיס להתנהגות מוסרית והסבר למה שאינו ניתן לידיעה.
נראטיב זה, או משהו מקורב אליו, כונה בפי קמפבל ומאי "מיתוס", בפי פרויד "אשליה" ובפי מרקס "אידיאולוגיה". כוחו של החינוך, ושל התרבות כולה, נעוץ ביכולתו להציע לנו נראטיבים רבי עוצמה. יעילות כלכלית, צרכנות, קִדמה טכנולוגית ורב-תרבותיות הם נראטיבים שהכזיבו. היעילות הכלכלית, אם אפשר לכנותה נראטיב, היא נראטיב משולל כל השראה. הוא מתגלמת בדמותה של אמנה שמציעים לתלמידים, המבטיחה להם כי התנהגות בית-ספרית נאותה תתגמל אותם במשרה משתלמת.

האמת המוסרית של הצרכנות מתמצה, לפי פוסטמן, בסיסמה: "מי שמת עם הכי הרבה צעצועים – מנצח". בעוד היעילות הכלכלית מניחה שהננו מה שאנו עושים לפרנסתנו, מניחה הצרכנות שהננו מה שאנו צוברים. קל לצרכנות לשמש נראטיב יסודי, מאחר והיא מוקנית עוד טרום בית-הספר, מייד עם החשיפה רבת העוצמה של הילדים לאמצעי הפרסום.

יש שתי סיבות לכך שאין לזלזל בנראטיב הזה, שהמסר העיקרי שלו הוא שהחיים מקבלים ערך באמצעות קניית מוצרים. ראשית, הוא מועבר על-ידי חיבור לנראטיב נוסף, הטכנולוגי. שנית, הוא ניתן במתכונת של משלים דתיים. לאל הצרכנות, טוען פוסטמן, יש תיאולוגיה קוהרנטית שאי אפשר להקל בה ראש: החטא, או שורש הרע הוא תמימות טכנולוגית, שמהווה את המקור העיקרי לאומללות, לעליבות ולתלאות החיים. הדרך לגאולה דורשת להאמין לעצה הניתנת בפרסומת ולפעול לפיה.

באשר לנראטיב השלישי, מציע פוסטמן לערטל את הטכנולוגיה החדישה ממקסמי השווא שלה, ולהתבונן בה נכוחה. למרות שהטכנולוגיה יכולה להיות תחליף למקור מידע, היא ודאי איננה יכולה לחנך. יותר משיש בכוחה לשנות הרגלים נפשיים של דור העתיד, אומר פוסטמן, יש בכוחה (כפי שיודעים כל גולשי האינטרנט) לשנות את הרגלי השינה שלו. עולם שטכנולוגיית המחשבים תשמש בו מקור להנעה, לסמכות ולמזון רוחני יהיה, ככל הנראה, דל מאוד.

את הרב-תרבותיות, מן הסתם, יהיה קשה ביותר לבקר לנוכח האחיזה שהיא זוכה לה והתדמית המתקדמת שהודבקה לה. אך פוסטמן טוען שהיא לא רק מסלפת את רעיון החינוך הציבורי או מממעיטה בערכו, היא מוליכה אותו לסופו. כדי להבין את ביקורתו של פוסטמן יש להבין כי מקור הטעות בהתייחסות אל הרב-תרבותיות או השבטיות (או הספאראטיזם), הוא בזיהוי שעושים בינה לבין פלורליזם תרבותי. אבל בעוד זה האחרון הוא ערך רצוי, כשם שקבלה של הבדלים תרבותיים היא רצויה, מה שעושה ה"רב-תרבותיות" היא עיסוק בלעדי ואובססיבי בשונות הזו, כמו גם רדוקציה ערכית מבהילה למושגי הטוב והרע, הנקשרים למוצאם של בני-האדם. הצגה תיאולוגית של הסיפור שהם מספרים בגרסתו הקיצונית, תראה כי החטא הקדמון, מקור הרוע, הוא האירופיזם הלבן; אך שלא כמו בסיפור הנוצרי, כאן אין שום גאולה. גם מי שמאמץ גרסה מתונה יותר דורש את סילוקם של כל הנראטיבים של הגברים הלבנים המתים, כפי שמכנים אותם לפעמים, שאינם אלא אמצעי תעמולה להסוואתו של הרוע הזה או להצגתו כמוסרי. כדי להשלים את התמונה, יש להוכיח כי החלקים האנושיים יותר של הנראטיבים נעוצים בתרבויות לא-לבנות.

במקום כל זאת מציע פוסטמן לספר כל סיפור, של כל קבוצה,

בדרך מעוררת השראה, בלא העלמה של פגמים אולם תוך שימת דגש על המאבקים השונים לקניית האנושיות, או, אם לשאול שוב מלינקולן, על המאבקים לגילוי הפינות הטובות יותר בטבע האדם.

דרישותיהם של הרב-תרבותיים, כפי שהן מתבטאות בתכניות הלימודים, הוא מתריע, יביאו להפרטה לא רק של החינוך אלא של התודעה. החינוך הבית-ספרי יעסוק בהכרח בשונה ובמפריד, במקום בדומה ובמשותף, ובאורח בלתי-נמנע יעורר שנאה.
יש לשער כי יבקרו את פוסטמן על יומרתו ליצור משהו "משותף". אלא שאין מדובר בקונצפציה הכושלת של כור היתוך או בהאחדת השונה. הנקודה החשובה שפוסטמן מצביע עליה בביקורתו על הרב-תרבותיות היא שתחת המסווה של אנושיות מתקדמת יותר מבעבעת קרתנות סקטוריאליות גזענית וחדורת שנאה. הנראטיב שהוא מבקש, לעומת זאת, מדבר על המשמעות של היות בן-אנוש, היות אזרח, היות אדם חושב, שהוא תשתית משותפת לזהויות פרטיקולריות שונות.

פוסטמן לא רק מתאר ומבקר נראטיווים כושלים. הוא גם מציע חמישה אחרים: נראטיווים שצריכים לספק הנחיה מוסרית ותחושת המשכיות, להסביר את העבר, להבהיר את ההווה ולנטוע תקווה לעתיד. התלות ההדדית בין בני האדם והצורך שלהם בסולידריות אנושית עומד בבסיס הנראטיב שהמטאפורה המרכזית שלו מציירת את כוכב הלכת שלנו כחללית ואותנו כחברי הצוות שלה, שצריכים לנטור משהו יקר ערך בתנאים קשים. היכולת האנושית לטעות עומד תבמוקד הנראטיב השני. מעצם טבענו אנו מועדים לטעויות, ואנו טועים כל הזמן. הצד האופטימי של העניין הוא יכולת התיקון. תנאי להתקדמות הזאת, באמצעות התיקונים, הוא קבלת העובדה שאנו מועדים לטעות, כלומר, היפטרות ממה שהיוונים כינו "היבריס", הנוצרים "גאווה" והמדענים "דוגמטיות". הפרקטיקה המדעית היא התוצר המיידי באמצעותו משפר נראטיב זה את המצב האנושי, בתנאי שנפסיק להסתכל עליו כמקור לאמת מוחלטת. אדרבה, המסקנה של נקודת המבט שמציע פוסטמן היא שמדע אינו הדיסציפלינות המוכרות לנו, אלא ציווי מוסרי המלמד אותנו פרספקטיווה, איזון וענווה.
נראטיב נוסף שמציע פוסטמן מכונה על-ידו "הניסוי האמריקאי הגדול", אך אני סבורה שניתן לכנותו באותה מידה של דיוק "הנראטיב הדמוקרטי". אפשר להציגו כהתדיינות מתמדת בשאלות הבסיסיות, הקשות והמסוכנות לעתים, שעומדות בבסיס קיומה של אומה דמוקרטית: האם מן האפשר שתהיה ממשלה של העם בשם העם ולמען העם? כיצד נגן על יחידים מפני כוחו של הרוב ומדוע בכלל עלינו לעשות זאת? והשאלה הבסיסית שנשאלת אודות הדיון עצמו: האם אומה יכולה להיווצר, להתבסס ולהתקיים תוך שמירה על עיקרון של התדיינות מתמדת? קרוב לוודאי שזוהי הדרך היחידה, מאחר שהפסקת ההתדיינות תוצאתה היא, על-פי רוב, שפיכות דמים.

שאלות כמו מהי חירות, מהן מגבלותיה, מהו האדם ומהן חובות האזרח, יחד עם היותן שאלות נצחיות שנשאלות מאות ואלפי שנים, גם קיבלו אי אלו תשובות במהלך ההיסטוריה, תשובות שיכולות לשמש מקורות בנראטיב הזה. פוסטמן מציע, למשל, את קונפוציוס, עשרת הדיברות, הדיאלוגים של אפלטון, משלי ישו, הלכות הקוראן, נאומי מילטון, מחזות שקספיר, המסות של וולטייר, הנבואות של הגל, המניפסטים של מרקס, הדרשות של מרטין לותר קינג ועוד. אין ספק כי דיון בפני עצמו יתקיים בשאלה מה יכלול הקורפוס הזה, וכי גבולותיו יהיו גמישים ויאפשרו שינוי.

יצירת תרבות משותפת, תשתית לשיח ולדיון, היא מטרה מרכזית של חינוך בית-ספרי ראוי. לוז משותף של ידע שיש הרואים בו תנאי הכרחי לתרבות כזו, הוא בעייתי לתיאור. אבל היבט מרכזי שלו הוא השונות והגיוון של מקורותיו, שונות שלא מתפקדת כתכנית לימודים נקמנית כמו במקרה של הרב-תרבותיות, אלא שוני וגיוון שהם תנאי הכרחי לצמיחה.

אני מודה כי הנראטיב האחרון שמציע פוסטמן קרוב במיוחד ללבי, מאחר שהוא עוסק במלים ובמשמעותן. במרכז הנראטיב שהוא מכנה "אורגי המלים/יוצרי העולם" עומד הרעיון שפוסטמן מקונן בצדק על שמערכת החינוך איננה עוסקת בו מפורשות – שהשפה, היכולת לדבר, היא מה שעושה אותנו לאנושיים. אנחנו משתמשים בשפה לא רק כדי להבין את העולם אלא קודם כל כדי ליצור אותו. השפה היא זו שמאפשרת לנו לתת שמות לדברים, ולהתכוון לרגשות שמתבטאים באותם דברים שאנו מכנים בשם. היא קובעת אילו דברים ייקראו בשם ולמה עלינו לתת את דעתנו. היא קובעת אפילו אילו דברים הם דברים. ומעל הכל, השפה מארגנת את התחושה המוסרית שלנו.

כל זה מן הראוי שיעמוד במוקד החינוך דווקא בעידן התקינות הפוליטית, המתאמץ לכפות עלינו דיבור כזה ולא אחר, מאחר שאחת השאלות שצריכה להישאל היא עד כמה אנו אכן נעשים שונים כאשר אנו משנים את שמותיהם של הדברים. השפה היא מרכזית לחינוך, אומר פוסטמן, מאחר שבאמצעותה אנו משנים את העולם ואז משתנים בעצמנו. על-ידי מלים אנו הופכים לנבונים וסתומים, למוסריים ובלתי-מוסריים, לסובלניים וצרי-אופקים. בקצרה, לבני אנוש. פוסטמן לא רק נאה דורש. ספרו מתווה דרך, מלא מעוף, בהיר למרות מורכבותו, מרגש ורב עוצמה. הוא אינו מעלים בעיות או מתחמק מהן, אך הוא נאמן לדרכו. בקצרה, הוא נוהג כמחנך אמיתי. אמיר צוקרמן עושה מלאכתו נאמנה בהביאו תרגום מצוין לספר מרומם רוח.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »