Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רופאים’

When Breath Becomes Air by Paul Kalanithi. Forward by Abraham Berghese. Random House 2016, 256 pp.

kalanithi'כאשר הנשימה נהפכת לאוויר' הוא ממואר שכתב פול קלניתי, רופא שבעיצומה של ההתמחות בנוירוכירורגיה, והוא בן 36, התגלה אצלו סרטן ריאות קטלני. בפרולוג מספר קלניתי על האבחנה ששינתה את חייו. חלקו הראשון של הספר מתאר את הפיכתו לרופא, ואילו חלקו השני – את הפיכתו לפציינט. החלק הראשון את התמודדותו עם שאלות של חיים ומוות דרך המקצוע שבחר לו, החלק השני – את התמודדותו עם השאלות הללו דרך מותו הקרב.

המשך…

Read Full Post »

במסגרת הזעם של עיתונאים על התקפה מטעם ערוץ 20 על ערוץ 2, כך אני לומדת, התבטא חיים הר-זהב, עיתונאי, בהאי לישנא:

מכל המעשים הבזויים והנקלים שעיתונאים יכולים לעשות (או אנשים המתיימרים להיות עיתונאים, כמו עובדי הדבר הזה שמתקרא 'ערוץ מורשת'), הסתה כנגד קולגות היא הדבר המנוול ביותר.

המנוול ביותר. לא רמיסת כבודו ושמו הטוב של כל אדם, אף שאינו עיתונאי (אולי אפשר אפילו להמליץ להר זהב לקרוא, נניח, את ‘הכבוד האבוד של קתרינה בלום’? או שזה מיושן?); לא עיוות דבריו של מרואיין עד לבלי הכר (זאת לא התנוולות, זאת נורמה עיתונאית..); לא הסתערות על אנשים שאיבדו את יקירם טרם יודעו על כך כשדרך ההתנפלות העיתונאית הם לומדים על אובדנם; לא הטרדת אנשים באבלם כדי למצוץ עוד זווית צהובה לידיעה; לא הונאה כדי לקבל מידע; לא הסגרת מקור; לא פרסומים מיזוגניים; לא הטרדות מיניות במערכת (על זה הקולגות שותקים או מנפקים טורים אפולוגטיים, הם כנראה יודעים למה); ואם אנחנו במחלקה של ההסתה, ללא ספק מעשה חמור, לא הסתה כנגד כל קבוצה אחרת של בני אדם זוכה לתואר. צאו ולמדו: המעשה הבזוי, הנקלה והמנוול ביותר שיכולים עיתונאים לעשות הוא הסתה כנגד קולגות.

המשך…

Read Full Post »

או שמא מעשה ברופאה רשלנית.

במוצאי שבת נאלצתי להגיע לחדר מיון עם בעיה לא קשה אבל דחופה. הרופאה בדקה, נתנה מרשם לשלוש תרופות ואמרה “אין לי כאן חותמת, אני רושמת את מס’ הטלפון ואם יש בעיה שיתקשרו מבית המרקחת”. בנוסף היא מנחה אותי לגשת עוד יומיים שלושה לרופא מומחה בקופ”ח לביקורת.

המשך…

Read Full Post »

אין רופאים אחרים? כולם כאלה? שואלים אותי אחרי הרשימה האחרונה, כמו אחרי רשימות אחרות בנושא. ובכן, כמובן שלא (כולם כאלה). כמובן שיש רופאים אחרים, גם באותו בית-חולים עצמו. וכמו שכבר כתבתי, במחלקה אחרת מטפלים באנושיות, בכבוד ובחמלה.

אבל יש הרבה רופאים כאלה. יש הרבה יותר מדי רופאים כאלה. והעובדה שאנו מוצאים לנכון להעלות על נס את הרופאים החריגים, שהתנהגו אלינו באופן אנושי ומכבד, מצביעה בדיוק על העובדה שהם חריגים. מיעוט. כי מדוע, בעצם, שנשתאה ונצא מגדרנו כשאנו פוגשים ברופא אנושי, שקשוב לנו וגם שומע מה שאנחנו אומרים ומתחשב בכך, שזוכר שאנחנו בני אדם, שאמפתי לסבלנו, שנוהג ברגישות ושומר על פרטיותנו וכבודנו? מדוע זה צריך להיות היוצא מן הכלל ולא, בעצם, מה שמצופה מרופא? וכיצד זה שכשמשלמים לאותם רופאים מאות ואלפי שקלים דרך השב"ן או הביטוח הפרטי – הם פתאום (לפחות ברובם) נהפכים לכאלה, לפחות בחלק מהמדדים? למה, בקיצור, כשרופא מתייחס אלי כאל בנאדם זהו חריג הראוי לציון?

המשך…

Read Full Post »

א. למה את כאן
יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…

ב. למה את רוצה לדעת?
בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.
הוא: “למה את רוצה לדעת?”
אני: ….
(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”

המשך…

Read Full Post »

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

המשך…

Read Full Post »

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »