Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רופאים’

אין רופאים אחרים? כולם כאלה? שואלים אותי אחרי הרשימה האחרונה, כמו אחרי רשימות אחרות בנושא. ובכן, כמובן שלא (כולם כאלה). כמובן שיש רופאים אחרים, גם באותו בית-חולים עצמו. וכמו שכבר כתבתי, במחלקה אחרת מטפלים באנושיות, בכבוד ובחמלה.

אבל יש הרבה רופאים כאלה. יש הרבה יותר מדי רופאים כאלה. והעובדה שאנו מוצאים לנכון להעלות על נס את הרופאים החריגים, שהתנהגו אלינו באופן אנושי ומכבד, מצביעה בדיוק על העובדה שהם חריגים. מיעוט. כי מדוע, בעצם, שנשתאה ונצא מגדרנו כשאנו פוגשים ברופא אנושי, שקשוב לנו וגם שומע מה שאנחנו אומרים ומתחשב בכך, שזוכר שאנחנו בני אדם, שאמפתי לסבלנו, שנוהג ברגישות ושומר על פרטיותנו וכבודנו? מדוע זה צריך להיות היוצא מן הכלל ולא, בעצם, מה שמצופה מרופא? וכיצד זה שכשמשלמים לאותם רופאים מאות ואלפי שקלים דרך השב"ן או הביטוח הפרטי – הם פתאום (לפחות ברובם) נהפכים לכאלה, לפחות בחלק מהמדדים? למה, בקיצור, כשרופא מתייחס אלי כאל בנאדם זהו חריג הראוי לציון?

המשך…

Read Full Post »

א. למה את כאן
יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…

ב. למה את רוצה לדעת?
בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.
הוא: “למה את רוצה לדעת?”
אני: ….
(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”

המשך…

Read Full Post »

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

המשך…

Read Full Post »

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

נגיעה של מלאך מאת גרי גרינשפן. אופיר ביכורים, 2012, 329 עמ'.

ידעתי שאכתוב על הספר הזה בעודי קוראת בו. קוראת ובוכה. ועם זאת הוא נשאר ימים רבים לצידי מבלי שאצליח לגשת למלאכת הכתיבה. וגם כשהתחלתי היא לא זרמה כרגיל. מה עיכב אותי, הקשה עלי? אולי משהו דומה לחששו של המחבר לפרסם את ספרו: "השחקן הראשי בו טהור כל כך, אציל כל כך, שפחדתי לפגוע, להרוס, לקלקל. ולו במשהו. לכתוב ברמה שאינה הולמת דיה. לומר מילה לא נכונה. לא רציתי לקחת על עצמי אחריות כה גדולה".

השחקן הראשי הוא ליעם בן גרי וליאורה גרינשפן, שחי על האדמה הזאת ארבע שנים וחודשיים בלבד. אך הפיץ בהן את אורו כפנינה נדירה. וחסד גדול עשה אתנו אביו, גרי גרינשפן, שפירסם את ספרו כדי להפיץ את אורה, יופיה וקסמה של הפנינה שזכו להביא לעולם, ובכאב אינסופי לקבור, גם לאלה שלא זכו להכיר את ליעם ומשפחתו באופן אישי. וכך לחוות גם הם, ולו בעקיפין, נגיעה של מלאך.

המשך…

Read Full Post »

במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.

המשך…

Read Full Post »

ד”ר שפירא, רופא המשפחה שלי 24 שנים, מילדות עד בגרות, הלך לעולמו בבוקר שבת. קברנו אותו ביום ראשון אחה”צ. כשהובא למנוחת עולמים, הפציעה בינות ממטרים פזורים וקרני שמש אחרונות קשת יפהפיה. מזכירה לנו את הברית המיוחדת בין רופא לחוליו, שהוא היה בעיני הסמל לה. ראש וראשון לרופאים.

מילים קצרות שכתבתי לזכרו.

ד"ר שפירא. רופא ילדותי, נעורי ובחרותי. ה-רופא בה"א הידיעה. רופא כפרי במלוא מובנה הטוב של המלה. רוכב על אופניך לביקורי בית. מקבל אותנו בביתך בחדר העבודה הקטן. תמיד כשצריך. בלי חשבון ובלי שעה. מביא מרפא לאנשים ולקהילה. מסור עד בלי גבול; שואל בשביל לשלומנו ושלום בני המשפחה החולים; מבקר בבית החולים בכל אשפוז; עדין וקשוב; משרה ביטחון; תמיד מלה טובה בפיך; דיאגנוסטן בחסד ומעל הכול – אדם.

כל אדם נחרט בזיכרון ברגע. מתוך הרגעים הרבים זכור לי אחד באופן מיוחד. מילים שאמרת לי באחד האשפוזים של אבא שלי וביקשת למסור לו. המסר לא היה רפואי. הוא היה אנושי ובעיקר ביטא את הבנתך המיוחדת בנפש האדם.

ד"ר שפירא, הרופא שלי. מאז ומעולם שימשת לי אמת המידה לכל מה שרופא צריך להיות. גבוה גבוה מעל כולם, אך ניתנת להשגה. קשה למצוא כמותך בימינו. היום, כשרבים כל-כך השוכחים את שבועת הרופא, נדמה שהמשפט האחד המתמצת את דמותך, כרופא וכאדם, לקוח ממנה: "והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים". אשרינו שזכינו. ועל כך: תודה!

מי יתן ונחמת מעט לבני משפחתו תהיה הידיעה על האהבה וההערכה עד אין קץ שרחשנו לו, אנחנו שהיינו מטופליו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

yaakov 001

קשת אחרת. צילום: אבא שלי ז”ל

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »