Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רופאים’

מדי פעם מתפרסם מאמר של רופא הגורם לשפשף את העיניים ולתמוה האם הרופאים חיים באותו בית חולים שבו הם מטפלים בחוליהם או שמא ביקום מקביל.

לא כולם כמובן. אבל בהחלט מספיק כדי להתייחס לזה כתופעה. להכיר בה ואז גם לתקן אותה.

כך היה כאשר ד”ר יהודה ברוך אמר על הזנה מלאכותית בזונדה שכשהיא מתבצעת בהסכמה “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב”, ציטוט שבעקבותיו כתבתי את הרשימה ”לא נעים”: הלשון הנקייה של הכאבים.

המשך…

Read Full Post »

David Rieff, Swimming in a Sea of Death, A Son’s Memoire. Granta, 2008, 179 pp.

הממואר שכתב דיוויד רייף על מותה של אמו, המסאית והסופרת סוזן סונטאג, ממחיש יותר מכול כי אדם מת כפי שהוא חי. לא פחות מכך, שאין “דרך נכונה” למות או דפוס אחד היוצר “מוות טוב” (אם יש כזה בכלל). סוזן סונטאג מתה ללא השלמה עם היותנו בני תמותה, עם עובדת המוות ועם מותה האישי. היא מתה לא מפויסת. היא מתה במאבק. כסטודנטית בת 16באוניברסיטת שיקגו, כתבה באחד מיומניה המוקדמים: “אינני יכולה אפילו לדמיין שיום אחד לא אהיה יותר בחיים”. הכיליון, כליונה האישי, היה עבורה תמיד בלתי נתפס. סונטאג דבקה בחיים ורצתה לחיות בכל מאודה. על אף שלא היתה מאושרת רצתה לחיות, לא מאושרת, זמן רב ככל שהיא יכולה.

המשך…

Read Full Post »

נגיעה של מלאך מאת גרי גרינשפן. אופיר ביכורים, 2012, 329 עמ'.

ידעתי שאכתוב על הספר הזה בעודי קוראת בו. קוראת ובוכה. ועם זאת הוא נשאר ימים רבים לצידי מבלי שאצליח לגשת למלאכת הכתיבה. וגם כשהתחלתי היא לא זרמה כרגיל. מה עיכב אותי, הקשה עלי? אולי משהו דומה לחששו של המחבר לפרסם את ספרו: "השחקן הראשי בו טהור כל כך, אציל כל כך, שפחדתי לפגוע, להרוס, לקלקל. ולו במשהו. לכתוב ברמה שאינה הולמת דיה. לומר מילה לא נכונה. לא רציתי לקחת על עצמי אחריות כה גדולה".

השחקן הראשי הוא ליעם בן גרי וליאורה גרינשפן, שחי על האדמה הזאת ארבע שנים וחודשיים בלבד. אך הפיץ בהן את אורו כפנינה נדירה. וחסד גדול עשה אתנו אביו, גרי גרינשפן, שפירסם את ספרו כדי להפיץ את אורה, יופיה וקסמה של הפנינה שזכו להביא לעולם, ובכאב אינסופי לקבור, גם לאלה שלא זכו להכיר את ליעם ומשפחתו באופן אישי. וכך לחוות גם הם, ולו בעקיפין, נגיעה של מלאך.

המשך…

Read Full Post »

במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.

המשך…

Read Full Post »

ד”ר שפירא, רופא המשפחה שלי 24 שנים, מילדות עד בגרות, הלך לעולמו בבוקר שבת. קברנו אותו ביום ראשון אחה”צ. כשהובא למנוחת עולמים, הפציעה בינות ממטרים פזורים וקרני שמש אחרונות קשת יפהפיה. מזכירה לנו את הברית המיוחדת בין רופא לחוליו, שהוא היה בעיני הסמל לה. ראש וראשון לרופאים.

מילים קצרות שכתבתי לזכרו.

ד"ר שפירא. רופא ילדותי, נעורי ובחרותי. ה-רופא בה"א הידיעה. רופא כפרי במלוא מובנה הטוב של המלה. רוכב על אופניך לביקורי בית. מקבל אותנו בביתך בחדר העבודה הקטן. תמיד כשצריך. בלי חשבון ובלי שעה. מביא מרפא לאנשים ולקהילה. מסור עד בלי גבול; שואל בשביל לשלומנו ושלום בני המשפחה החולים; מבקר בבית החולים בכל אשפוז; עדין וקשוב; משרה ביטחון; תמיד מלה טובה בפיך; דיאגנוסטן בחסד ומעל הכול – אדם.

כל אדם נחרט בזיכרון ברגע. מתוך הרגעים הרבים זכור לי אחד באופן מיוחד. מילים שאמרת לי באחד האשפוזים של אבא שלי וביקשת למסור לו. המסר לא היה רפואי. הוא היה אנושי ובעיקר ביטא את הבנתך המיוחדת בנפש האדם.

ד"ר שפירא, הרופא שלי. מאז ומעולם שימשת לי אמת המידה לכל מה שרופא צריך להיות. גבוה גבוה מעל כולם, אך ניתנת להשגה. קשה למצוא כמותך בימינו. היום, כשרבים כל-כך השוכחים את שבועת הרופא, נדמה שהמשפט האחד המתמצת את דמותך, כרופא וכאדם, לקוח ממנה: "והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים". אשרינו שזכינו. ועל כך: תודה!

מי יתן ונחמת מעט לבני משפחתו תהיה הידיעה על האהבה וההערכה עד אין קץ שרחשנו לו, אנחנו שהיינו מטופליו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

yaakov 001

קשת אחרת. צילום: אבא שלי ז”ל

Read Full Post »

בשולי הדיון בנושא ההזנה בכפייה, צדה את עיני התבטאות של ד”ר יהודה ברוך, מנהל ביה”ח הפסיכיאטרי אברבנאל.
אני מתנגדת להצעת החוק: את גילוי הדעת של מרצים העוסקים בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה מדינית או אתיקה מקצועית נגד הצעת החוק להזנה בכפייה, שגם אני חתומה עליו, ניתן לקרוא כאן (FB). כאן זאת תהיה מעין הערת שוליים, בעניין אחר.
ובכן, בדיווח על ההתנגדות שעוררה הצעת החוק, צוטט גם ד”ר ברוך, שהדגיש את ההבדל בין הזנה מלאכותית בהסכמה לבין הזנה בכפייה, אשר משנה לחלוטין את התמונה הרפואית והאתית (אכן!). לדברי ברוך (על הראשונה), “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב והרבה חולים מבצעים את זה בהסכמה".

המשך…

Read Full Post »

אדם קורא את הראיון שנתן מנהל איכילוב גבי ברבש ועלול להזדקק לרופאת השיניים. שמא לא יצליח לאסוף את לסתו שנשמטה מהרצפה.
לא שיש הרבה חדש בדברים. זה הריכוז שלהם שמעלה את הצחנה השמימה. שואלת את עצמה הקוראת למה היא נדהמת כל פעם מחדש. וטוב שכך, כי אלמלא היינו נדהמים, סימן היה שהכול באמת הרוס כאן עד בלי תקנה. כשהתגובה נרעשת ומתקוממת, יש תקווה. עד כדי כך בכל זאת מדהימה הקריאה, שלרגע עולה המחשבה שמא ברבש צריך בכלל לקבל ח”ח על הכנות; על כך שאינו מסתתר ומציג את הדברים כפי שהם. מדמנה. ומיד להתעשת ולהבין שהנורא מכול כאן הוא בדיוק זה: חוסר הבושה. בושה היא רגש מוסרי המצביע על מצפון ועל אפשרות תיקון. כשזו נעלמת אנו נזקקים לעיתים למכשירים חיצוניים שאוכפים על אנשים את מה שנעלם ממצפונם. אינני יודעת אם יש בחלק מהדברים עילה לחקירה שמא מדובר בעבירות על החוק. למען האמת, זה פחות מעניין אותי: מדובר בעיוורון מוסרי. כשהדברים מוצגים כ“זוהי דרך העולם, ככה זה, אין מה לעשות” – חוסמים כל אפשרות לשינוי, שתמיד קיימת. תמיד יש מה לעשות! אם משתמע גם ש”ככה זה וזה בסדר” – נותנים לזה גם גושפנקא מוסרית. תוך התעלמות בוטה מכך שצדק משמעו, בין השאר, ארגון של חברה באופן שיפצה על אי-השוויון הטבעי, ולא יקבל אותו כמצוי ורצוי גם יחד.

המשך…

Read Full Post »

תחקיר 'עובדה' – שתיעד כיצד רופאים בכירים באיכילוב דורשים כסף לעצמם ("כולל המסביבים") תמורת ניתוח של תיירים בביה"ח, בנוסף למה שאלה משלמים לשר"פ בביה”ח המכובס בשם "תיירות מרפא" – עורר את ההדים הציבוריים הראויים לו. אמר לי מישהו שהוא לא צפה אבל קרא על זה. אין ספק שהוא קרא על הדברים העיקריים והחשובים שעלו מהתחקיר הזה. מה שמי שלא ראה החמיץ הן ה"זוטות": הניואנסים הקטנים של ההתנהגות, שפת הגוף, המימיקה והלשון הגסה.

המשך…

Read Full Post »

עונש קולקטיווי הוא עניין לא מוסרי. בהקשרים מסוימים גם לא חוקי. מדובר בהפרה של האוטונומיה האנושית; של העיקרון היסודי שאדם אחראי למעשיו הוא ולא למעשי אחרים. והענשתו בגינם ולא בגין דבר שהוא עצמו עשה – פסולה.

נוח שאפשר להביא הפעם את הדוגמא של הגננות, שבעקבות ההצתה של גן ילדים ושל מכונית הגננת במושב חלץ, מעכבות מחר את פתיחת הגנים הציבוריים בכל הארץ על-פי החלטת הסתדרות המורים. נוח, כי בדרך כלל אנחנו מכירים את הפרקטיקה הזאת מבתי חולים המושבתים על ידי רופאים בגלל תקיפה של רופא/ה. ואוי אם נכתוב על זה, כי רופאים הרי אסור לבקר (וגם מאוד לא כדאי, אם לעבור למישור תועלתני). צריך בכלל להחמיר את הענישה באופן מיוחד על תוקפים כאלה, כפי שקבעה הכנסת. כיווּן שיש כאלה דווקא מלב הממסד הרפואי שחולקים עליו. ויש גם מחקרים מעניינים אודות הסיבות לאלימות.
אבל לא זה הדיון כרגע, אלא התופעה שבה רבים ממגיני זכויות האדם, שיקימו קול צעקה מוצדקת בכל מקרה של ענישה קולקטיווית של אוכלוסייה אחרת, פתאום סובלנים מאוד, ממלאים פיהם מים, כשמדובר בענישה הקולקטיווית המסוימת הזאת: השבתות הפוגעות בציבור כולו, בתגובה למעשה נפשע של אדם אחד.

אז הפעם, כאמור, הגננות. אבל הפתעה הפתעה (או לא), הפעם יש גם ביקורת. דנה מצוטטת בידיעה כאומרת "אין ספק שמדובר באירוע חמור ואין מקום להתנהגות כזו של הורים, אך אני באמת לא חושבת שההשבתה היא הפתרון. היא פוגעת בהורים". ויערה ישורון, בצדק, “הביעה תמיהה על ‘העונש הקולקטיבי. למה לכלול את זה על כל גני הילדים בארץ? שרפו את הגן, זה חמור מאוד, בושה וחרפה להורים כאלה ואני מקווה שיעצרו אותם, זה פלילי. אבל למה שוב אנחנו משלמים את המחיר?’”. שהרי כאן מדובר במי שתצטרך מחר “לבטל פגישות עבודה כדי לשים את הילדים ב-9:00 בגן. אני לא אביא הרי ביביסיטר בשביל זה”. עמותת ‘הורים לשינוי’ גם הגישה בקשה לצו מניעה בבית הדין לעבודה. כאן, בכל זאת, מדובר בהורים עובדים ובייביסיטר; לא בחולה שלא יקבל טיפול.

גם כאן וגם כאן, מדובר בענישה קולקטיווית פסולה. אף כאשר היא נעשית בתגובה למעשה חמור מאוד. המעשה הוא של יחידים מסוימים והם שצריכים לשאת באחריות בגינו. הענשת ציבור שלם בעטיים איננה מוסרית. הגיע הזמן שהסובלנות כלפיה – על כל צורותיה ונסיבותיה – תסתיים.

 

Read Full Post »

הרופא כאל: על הסכנה שבהאללת רופאינו / הדרך שהלכו בה פחות: לזכרה של עדנה אולמן-מרגלית / פייס 2 פייס: את מי לאשר בפייסבוק / תגובה של ד”ר צבי צמרת / והודעה מינהלתית

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »