Posted in ספרים, tagged איסמעיל קאדרה, אלבניה, אפריל שבור, ביקורות ספרים, נקמת דם, קנון, רמי סערי on 22 בדצמבר 2010| 1 Comment »
אפריל שבור מאת איסמעיל קאדרה. תרגם מאלבנית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי. כתר 2010, 219 עמ'
ג'וֹרְג' בֵּרִישָׁה יורה למוות בזֵף קְרִיאֵצִ'יצֶ'ה. אשר על כן הוא גַ'קְס: בן-מוות. מי שהאחריות לשפיכת דמו של המת מוטלת עליו על-פי כללי גאולת הדם שמגדירים חוקי הקנוּן. הקנוּן הוא קודקס חוקים ביניימי ששלט בין השאר בצפון אלבניה למן המאה ה-15 ועד לאמצע המאה ה-20. שנות השלושים של אותה מאה הם זמן התרחשותו של הרומן רב-העוצמה שלפנינו, פרי עטו של הסופר האלבני הפורה איסמעיל קאדרה.
Posted in ספרים, tagged ביקורות ספרים, היונה והפרג, טימו מוקה, רמי סערי on 3 ביולי 2003|
היונה והפרג מאת טימו ק. מוקה (תרגום: רמי סערי)
פורסם במעריב, 9.8.2002
'היונה והפרג' היא נובלה פיוטית קצרה, המבוססת על בלדה צפונית, על אהבתם של פייטי קולסטרום בן ה-37 ודריה פאוקו בת ה-17. הנסיבות הופכות את האהבה לחסרת סיכוי, בעירה קצרת ימים, שחדלונה ממיט כיליון גם על הגיבורים עצמם. מפגשם המחודש, לאחר שנתיים של פרידה, מתקיים על רקע מות אביו של פייטי, מוות שמולו ניצבים החיים החדשים שעומדת להביא דריה לעולם, חיים מגבר אחר. גם המפגש המיני הראשון ביניהם עומד בסימן מוות, מות אביה של דריה, אשר תופס אותם בשעת מעשה וההלם משתק וממית אותו.
מתחילתה, אם כן, עומדת האהבה הזו בסימן של אובדן ואשם. קודם לכן חזר פייטי הבודד לבית אביו כשהוא שרוי במשבר עמוק, לאחר שאיבד כל מה שהיה לו, והוא נטול אחיזה בחיים. המפגש עם דריה הצעירה, שלאחותה היה מאורס שנים קודם לכן, מטלטל אותו אל מערבולת של רגשות ויצרים. עזיבתה של דריה, מיד לאחר מות אביה, מביאה לשיא את תסכולו, יאושו וזעמו כלפי העולם. "כשיגיע תורי", הוא כותב, "אקח אתי את כל מי שקשור לאסון הזה". ואכן, איחודם המחודש של השניים, באביב, מוביל אותם למסע משותף בנהר ובשלג. פייטי סוחב את דריה אל מסעו האובדני בזמן.
כפי שמסביר המספר בפרולוג הקצר, שמו של הסיפור מבוסס על משל ישן, שבו מסמלת היונה את האשה והפרג את הגבר. פייטי הוא, לדבריו, "פרג שחור של רוע משכר, אשר נוטל עימו כליל את דריה שלו". לובן היונה מסמל את טוהר האהבה, אודם הפרג את הדם והאהבה, ההופכים לשחור הלילה והמוות. מימושה המוחלט של האהבה הוא, עבור פייטי, הרס עצמי ומוות, תוצאתה הבלתי נמנעת של חרדת-נטישה הנבללת בשנאה ובאכזריות בלתי מוסברות.
רמי סערי מגיש, כהרגלו, תרגום קשוב ורגיש, והוא הוסיף אחרית-דבר השופכת אור על מוקה ויצירתו. לדבריו, הבליח מוקה ככוכב שביט זוהר, שאורו מוסיף לנגוה גם כשמקורו כבר כבה. רק 29 שנים בילה מוקה על פני האדמה, ובמשך שש שנים כתב תשעה ספרים. הבעירה והכליון מאפיינים את חיי יוצרו של 'היונה והפרג' לא פחות מאת אלו של גיבוריו: "מאבק עיקש ועגום של אדם, אשר לא ידע לבעור על אש קטנה, נגד זמנו ההולך וכלה". מוקה משתייך לזרם בספרות הפינית המכונה 'סיפורת וידויית ספונטנית', שהושפע מאד מכתיבתו של הנרי מילר. הוא בולט כיוצר מקורי ועקבי בז'אנר הזה, וכתיבתו מציירת את נופי פינלנד החשוכים כרקע תואם לגיבוריו הנואשים והעזובה המשתלטת על עולמם. כאן משמשים חומרי הבלדה כיסודות לאלגוריה המקבילה בין נופי הטבע לצפונות הנפש האנושית.
ערכו התרבותי של מפעל התרגום מפינית, שהגיש לנו סערי בשנים האחרונות, לא יסולא בפז. הוא מבליט שוב את הקשת הספרותית הרחבה שמובאת לפני הקורא העברי דווקא על שום נידחותה של השפה שהוא דובר. אשרינו שדוברי עברית הננו, ועל-כן כל יופיה של ספרות העולם פרוש לפנינו.
Posted in ספרים, tagged אווה טיקה, ביקורות ספרים, רמי סערי, שיבת הבן on 25 ביוני 2003|
שיבת הבן מאת אווה טיקה. תרגם מפינית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, כרמל, 165 עמ'
פורסם במעריב, 10.3.2000
כשנודע לה שבנה בדרכו הביתה, לחופשה, מציידת האם היטב את מרתף ביתה ומסתגרת בו מפחד בנה. לא בדיוק תגובתה הרגילה של אם שבנה בדרכו אליה; אך לא כל בן שב לאמו מהכלא, שם הוא מרצה את עונשו על רצח, לאחר שהפך את חייהם של הקרובים לו לגיהנום. אווה טיקה מספרת בפשטות, בצניעות, אך ברגישות חודרת לב, את סיפורה של אם שבנה נהפך לנגד עיניה למפלצת, עד שהיא מתקשה להבין כיצד יצא מתוכה.
האם חסרת שם, שכן היא האמהות בתמציתה, הארכיטיפ של כל האמהות כולן, נקרעת בין חובתה האמהית לבין רגשותיה האנושיים, ומאפשרת לטיקה לבחון דרך סיפורה את המיתוס של אהבת-אם. גם אם נבקעו בו בקיעים – שהרי כבר הובאו ראיות לכך שהאהבה האמהית אינה מולדת אלא נרכשת, וככזו לעתים היא לא נרכשת – דומה כי זהו עדיין אחד המיתוסים המושרשים ביותר, בעיקר משום שאין ברצוננו לוותר עליו.
לאם יש זמן רב להעלות זכרונות, ולנסות לברר לעצמה כיצד קרה כדבר הזה, בזמן שהיא כלואה, מרצונה, במרתף ביתה. היא נזכרת, ביבושת המסתירה כאב אין קץ, בניצני הרוע הראשונים, שהתגבשו לכלל רשע צרוף כלפי כל הסובב את הבן. עיני הדובי העקורות; החתלתול שהוטבע; המכות לאביו ולאמו; סחיטת הכספים המתמדת; ולבסוף, הנפת הסכין שהכחידה חייו של אחר. זה הסכין שהיא חוטאת במחשבה שמא טוב יותר היה לו הניפו אותו על בנה, כדי לשים קץ לרוע הזה: "הייתי רוצה בסוף לכל הרוע, לאו דווקא במותו. אם אינה מאחלת מוות לבנה, היא אינה יכולה".
במקום מוות, גוזרת עליו האם גירוש. את הגירוש הקשה מכל: מלבה. "גירשתי את הילד מלבי. את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי וגדל ונהיה כזה". אלא שבכך, ביוצאה כנגד המיתוס הגדול מכולם, היא הנענשת האמיתית. "במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה. היא הכבידה על פעימות הלב והכהתה את הדם" (עמ' 104). לאחר מות הבעל, שתש כוחו מול בנו, מבינה האם שהיא החלה לחשוש לשלומה, שקדושת האמהות שוב אינה משמשת לה מגן מפני בנה. רק כאשר תפסיק לפחד מן המוות, ייפסק גם פחדה מבנה. שהרי "את הטוב שנותן המוות, איש לא יוכל לקחת" (עמ' 112).
מה קורה כאשר רצוננו העז, הנואש, שילדינו יהיו דומים לנו, או טובים מאתנו, מתנפץ אל מול המציאות? כיצד אפשר להתמודד עם הבושה והאשמה על שהבאנו ילד כזה לעולם? האם מוצאת עצמה מייחלת שבנה היה ילד מאומץ; בכך תסיר מעצמה את האחריות לרשע שבו. מכיוון שאינו מאומץ, היא מתנערת ממנו, בהבינה שזוהי הדרך היחידה לנתק את הקשר שמאיים לסחוף אף אותה למצולות. "אבל אני אקום. וכשאקום אחדל להיות אמו. כל עוד אני אמו, אני שוקעת אתו. אני מצליחה לצוף רק כאשר שום חלק ממנו אינו נאחז בי. עכשיו אשתחרר מאחיזת אצבעותיו. הן כבר אינן אצבעות של ילד. הוא גוף מגופי, אך לא נשמה מנשמתי" (עמ' 107).
קשה להעלות על הדעת כאב גדול יותר מאובדן בן. ואובדן הבן זמן רב לפני שמת הוא הציר המרכזי ב'שיבת הבן', כותב רמי סערי באחרית-הדבר שצירף לספר. לא סיפורם של הורים וילדים באשר הם, שבשחררם את ילדיהם לדרכם הם מאבדים את אחיזתם בהם, אלא סיפורו של אובדן כה עמוק ונואש, עד שהאם לעולם לא תפסיק לנסות לברר לעצמה שמא לא אהבה אותו די. שהרי מהי האמהות אם לא התגלמות האשמה עצמית תמידית. דומה כי בדרכו המיוחדת והפיוטית, בוחן הספר מה קורה כאשר הנאמנות לכל מה שחשוב לנו מתנגשת עם נאמנותנו לילדינו, דילמה שאנו חווים לא מעט בחיינו, בגירסה המוחלשת של נאמנות לעקרונות מול נאמנות לחברים שסרחו. אבל התבוננות קפדנית באופן שבו מטפל הספר במיתוס האמהות, מעלה את ההרהור, האמנם יש כאן קריאת תיגר על המיתוס, או בעצם רק חיזוקו; שהרי רק כאשר נולדת לה מפלצת מותר לאם להפנות לה את גבה. וגם אז, האמנם היא מפסיקה לאהוב? לא את הילד הקטן שעיניו טהורות, שהיה פעם.
טיקה כותבת פרוזה מדויקת וצלולה, מלוטשת כגביש. סגנונה המאופק רק מדגיש את תהומות הכאב והיאוש השקט, שבהם מוצאת את עצמה הגיבורה שלה. מובן שלא יכולתי להשוות למקור, אך הקריאה ב'שיבת הבן' קולחת וזורמת ללא הפרעות, כך שברור שרמי סערי תרגם בכישרון רב. "באופי, בצורה, בסגנון – בכל דבר – הפשטות היא שיא ההצטיינות", אמר המשורר האמריקני הנרי וודסורת' לונגפלו. 'שיבת הבן' מספקת, לאלו שזקוקים לכך, הוכחה נוספת לאמיתות דבריו.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 