Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רפואה’

Atul Gawande, Being MortalIllness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.

בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".

את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".

המשך…

Read Full Post »

נגיעה של מלאך מאת גרי גרינשפן. אופיר ביכורים, 2012, 329 עמ'.

ידעתי שאכתוב על הספר הזה בעודי קוראת בו. קוראת ובוכה. ועם זאת הוא נשאר ימים רבים לצידי מבלי שאצליח לגשת למלאכת הכתיבה. וגם כשהתחלתי היא לא זרמה כרגיל. מה עיכב אותי, הקשה עלי? אולי משהו דומה לחששו של המחבר לפרסם את ספרו: "השחקן הראשי בו טהור כל כך, אציל כל כך, שפחדתי לפגוע, להרוס, לקלקל. ולו במשהו. לכתוב ברמה שאינה הולמת דיה. לומר מילה לא נכונה. לא רציתי לקחת על עצמי אחריות כה גדולה".

השחקן הראשי הוא ליעם בן גרי וליאורה גרינשפן, שחי על האדמה הזאת ארבע שנים וחודשיים בלבד. אך הפיץ בהן את אורו כפנינה נדירה. וחסד גדול עשה אתנו אביו, גרי גרינשפן, שפירסם את ספרו כדי להפיץ את אורה, יופיה וקסמה של הפנינה שזכו להביא לעולם, ובכאב אינסופי לקבור, גם לאלה שלא זכו להכיר את ליעם ומשפחתו באופן אישי. וכך לחוות גם הם, ולו בעקיפין, נגיעה של מלאך.

המשך…

Read Full Post »

מלכת כל המחלות מאת סידהרתא מוחרג'י. מאנגלית: יוסי מילוא. עם עובד/אופקים 2013, 573 עמ' כולל הערות ומפתח.

סידהרתא מוחרג'י – אונקולוג וחוקר סרטן – כתב "ביוגרפיה של מחלת הסרטן", ככותרת המשנה של הספר המרתק הזה. על אף נושאו העגום – והיה זה פלובר, כמדומני, שאמר ש"כל למרות הוא בגלל סמוי" – הוא נקרא בשקיקה לא פחות ואולי יותר מכל יצירת ספרות בדיונית. לא מפליא כי הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון ב-2011. כתיבתו של מוחרג'י קולחת ורהוטה. הוא הצליח לא רק להשתלט על גוף ידע ענק – הספר נסמך על מאות רבות של מקורות – אלא להעביר אותו באופן המובן לקורא המשכיל שאינו איש מקצוע בתחום, כשהוא כותב ביד אמן. מדובר בפרוייקט מעורר השתאות, הפורש את ההיסטוריה המדעית של מחלת הסרטן, חקרה והמערכה (הרפואית והפוליטית כאחת) שמנהלים נגדה. מערכה שמסופרות בה הדבקות במטרה, הנחישות, העבודה המתסכלת בדרך לגילוי, פריצות הדרך, האכזבות, התגליות, ההחמצות, התקוות והטרגדיות.

המשך…

Read Full Post »

למה נשים עצבניות 14 ימים בחודש? כדי לדעת את התשובה תצטרכו להיכנס למאמר המלומד של אריה ישעיה, מומחה לגינקולוגיה ומיילדות ומזכיר החברה הישראלית לאמצעי מניעה ובריאות מינית. תוכלו לשפוט בעצמכם אם למדתם דבר מה.

אני מניחה שהרופא המכובד איננו אחראי לכותרת המבזה. שכל כולה זועקת “כנסו כנסו!!1!” כאחרון הטוקבקים בטמקא. ובכלל כבר מזמן אי אפשר לצפות למשהו מהבמה הזאת. לפחות לא רופא שמפגין באופן מביך את בורותו המקצועית, כאותו נוירולוג שכתב שם לא מזמן על פיברומיאלגיה ותסמונת העייפות הכרונית (CFS) כאילו היו אותה מחלה.

המשך…

Read Full Post »

בטור אחד בניו-יורק טיימס הצליחה השחקנית והפעילה ההומניטרית אנג'לינה ג'ולי להעלות את המודעות לסרטן השד יותר מקמפיינים רבים (גם מעוותים) המוקדשים למטרה החשובה. למרות שקראתי בשנים האחרונות לא סיפור אחד ולא שניים של נשים שבחרו לעשות אותו דבר, אין כמו חשיפה של ידוענית כדי לקדם עניין. (אף אם מדובר בפרוצדורה רפואית שנויה במחלוקת, העיקר הוא הזרקור שהופנה כלפי המחלה, האפשרויות השונות שיש להתמודד עם הסיכון וכמובן המסר החשוב ששדיים אינן מגדירות לא את האשה ולא את נשיותה). ג'ולי לא היתה חייבת לחשוף בפני העולם כולו שעברה כריתת שדיים מניעתית. זוהי זכותה המלאה להשאיר זאת כבחירה פרטית שלה. בבחירתה האמיצה להיחשף נתנה אומץ והשראה לנשים רבות וקידמה את המודעות למחלה, ועל כך יש להודות לה בכל פה. בישראל כמו בישראל זה מוסגר ביותר מדי מקומות באופן צהוב, אך גם כאן כבר היו מספר פרסומים בעקבות זאת שהביאו מידע והעלו מודעות. כמו תמיד לא איחרה לבוא גם ביקורת רדיקלית עלק, כמה קל להיות "אמיצה" כשאת ג'ולי: יפה, נשואה, מצליחה ובעלת אמצעים להרשות לעצמך. את תשובתי לביקורת הזאת אביא בסוף הרשימה. כי את רובה אני רוצה להקדיש לביקורת על מה שלא נכתב ופורסם.

המשך…

Read Full Post »

יוזמת ה"פשיטה" של גינקולוגים על ברים תל-אביביים כדי "להסביר" ליושבותיהם את הסיכונים שהן נוטלות בהריון מאוחר – ראויה לביקורת שקיבלה. היא מריחה מאג'נדות זרות, של עידוד ילודה ואולי אף אינטרסים כלכליים, ומהווה פגיעה בפרטיות (כן, גם כשהיא מתרחשת במרחב הציבורי ואפילו במיוחד, משום שהיא נוגעת לעניינים שבצנעת הפרט). "צאו לי מהרחם!" קראו המתנגדות.

המשך…

Read Full Post »

לכל מי שחשבו שמדובר בפוליטיקאים – לא, זה לא. הם לא היחידים שמשקרים. ויש שקרים הרבה יותר כואבים.  כל הסיפורים – אמיתיים.

מחזה בחמש תמונות. או חמישה רופאים.

תמונה 1

רופא א': “לא, היום אנחנו יודעים למנוע מראש בחילות והקאות בכימותרפיה”.
ביום השלישי הקאות בלתי פוסקות. גם אחרי עירוי שכלל פראמין לווריד. הן נפסקות רק כשהרופאה רושמת סטרואידים. שבתל השומר, למשל, מקבלים בימים אחרי הטיפול כחלק מהפרוטוקול. לא יוצאים מבית החולים בלעדיהם. (רופא המשפחה: כן, אנחנו אלה שרואים את החולים במצב הזה אחרי הטיפולים, לא האונקולוגים).

המשך…

Read Full Post »

Older Posts »