Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘רפואה’

בטור אחד בניו-יורק טיימס הצליחה השחקנית והפעילה ההומניטרית אנג'לינה ג'ולי להעלות את המודעות לסרטן השד יותר מקמפיינים רבים (גם מעוותים) המוקדשים למטרה החשובה. למרות שקראתי בשנים האחרונות לא סיפור אחד ולא שניים של נשים שבחרו לעשות אותו דבר, אין כמו חשיפה של ידוענית כדי לקדם עניין. (אף אם מדובר בפרוצדורה רפואית שנויה במחלוקת, העיקר הוא הזרקור שהופנה כלפי המחלה, האפשרויות השונות שיש להתמודד עם הסיכון וכמובן המסר החשוב ששדיים אינן מגדירות לא את האשה ולא את נשיותה). ג'ולי לא היתה חייבת לחשוף בפני העולם כולו שעברה כריתת שדיים מניעתית. זוהי זכותה המלאה להשאיר זאת כבחירה פרטית שלה. בבחירתה האמיצה להיחשף נתנה אומץ והשראה לנשים רבות וקידמה את המודעות למחלה, ועל כך יש להודות לה בכל פה. בישראל כמו בישראל זה מוסגר ביותר מדי מקומות באופן צהוב, אך גם כאן כבר היו מספר פרסומים בעקבות זאת שהביאו מידע והעלו מודעות. כמו תמיד לא איחרה לבוא גם ביקורת רדיקלית עלק, כמה קל להיות "אמיצה" כשאת ג'ולי: יפה, נשואה, מצליחה ובעלת אמצעים להרשות לעצמך. את תשובתי לביקורת הזאת אביא בסוף הרשימה. כי את רובה אני רוצה להקדיש לביקורת על מה שלא נכתב ופורסם.

המשך…

Read Full Post »

יוזמת ה"פשיטה" של גינקולוגים על ברים תל-אביביים כדי "להסביר" ליושבותיהם את הסיכונים שהן נוטלות בהריון מאוחר – ראויה לביקורת שקיבלה. היא מריחה מאג'נדות זרות, של עידוד ילודה ואולי אף אינטרסים כלכליים, ומהווה פגיעה בפרטיות (כן, גם כשהיא מתרחשת במרחב הציבורי ואפילו במיוחד, משום שהיא נוגעת לעניינים שבצנעת הפרט). "צאו לי מהרחם!" קראו המתנגדות.

המשך…

Read Full Post »

לכל מי שחשבו שמדובר בפוליטיקאים – לא, זה לא. הם לא היחידים שמשקרים. ויש שקרים הרבה יותר כואבים.  כל הסיפורים – אמיתיים.

מחזה בחמש תמונות. או חמישה רופאים.

תמונה 1

רופא א': “לא, היום אנחנו יודעים למנוע מראש בחילות והקאות בכימותרפיה”.
ביום השלישי הקאות בלתי פוסקות. גם אחרי עירוי שכלל פראמין לווריד. הן נפסקות רק כשהרופאה רושמת סטרואידים. שבתל השומר, למשל, מקבלים בימים אחרי הטיפול כחלק מהפרוטוקול. לא יוצאים מבית החולים בלעדיהם. (רופא המשפחה: כן, אנחנו אלה שרואים את החולים במצב הזה אחרי הטיפולים, לא האונקולוגים).

המשך…

Read Full Post »

במשרד הבריאות שוקלים להפסיק מימון טיפולי פוריות לנשים מבוגרות ולהפנות את הכסף למימון טיפולים להבאת ילד שלישי לעולם של נשים צעירות יותר. כך על פי ידיעה של דן אבן אתמול. כיום ממומנים טיפולים לשני ילדים לנשים עד גיל 45, ללא הגבלה של מחזורי הטיפול. המשרד בוחן את האפשרות להוריד את גיל הנשים ל-43 ובכסף שייחסך להגדיל את זכאות המימון לשלושה ילדים.

בעוד שחלקה הראשון של ההצעה סביר, הרי חלקה השני הוא לא פחות משערורייתי.

המשך…

Read Full Post »

במסגרת כתבה על מבחן התוצאה, כתב יעקב בורק: “רוב הגילויים החשובים בהיסטוריה הרפואית התגלו במקרה – קרני הרנטגן, פניצילין, חיידק השחפת, אינסולין, ואליום והוויאגרה”. התייחסותי הלגלגנית-מה הניבה קישור ששלחו לי לרשימה המקובלת, שבענייני רפואה נמנים שם אספירין, הגלולה, אינסולין, ויאגרה, פניצילין, אנטי-היסטמינים וחיסון לאבעבועות.

נעיר מתודית שיש הבדל בין רשימה של דברים חשובים שהתגלו במקרה, לבין הטענה שרוב הגילויים החשובים התגלו במקרה והם… ואז הוויכוח הוא: מה חשוב? אבל לא פחות: מי קובע? מה חשוב, זאת אומרת. ולא סתם השאלה מנוסחת בלשון זכר.

המשך…

Read Full Post »

על פי ידיעה של דן אבן, כשליש מהצוות הרפואי בהדסה הודו כי התנהגותם תרמה לארוע אלים בין כתלי בית החולים. כמחצית מאנשי הצוות הרפואי אף העריכו כי התנהגותם תורמת להתפרצות האירועים האלימים. על פי המחקר, הם הודו כי יחס מזלזל למטופלים והתנשאות תרמו להתפרצות כלפיהם.

כדאי לומר על זה משהו דווקא מהכיוון החיובי. במיוחד כי המחקר מצא, באופן לא מפתיע, שהנטייה לאלימות בבית החולים גבוהה במיוחד בחדרי המיון. לפני כ-10 ימים ביקרתי במיון של בית החולים כרמל. חדר המיון המשופץ הוא דוגמא ומופת לארכיטקטורה והנדסת אנוש המשרים אווירת רגיעה, משפרים את תחושת החולים ומאפשרים תנאי עבודה הולמים לרופאים ולכלל הצוות. קיבלתי שם אישוש למה שידוע מאלף מקומות אחרים: שכאשר מכניסים אנשים לאווירה רגועה ומכבדת, המבטיחה להם שההגינות נשמרת בתור והם מקבלים את היחס הראוי – רוב רובם של האנשים יתנהגו כשורה. כן, יהיה המיעוט שכנראה יהיה אלים בכל אופן. אבל כך מצמצמים אותו באמת למיעוט קטן ביותר. היעדר הדוחק; הקבלה היעילה (גם הפקידותית וגם הרפואית); ההמתנה באולם מרווח; היידוע שהחולים מתקבלים על פי סדר עדיפות רפואי; המסכים שמדווחים איזה מספר (שאותו מקבלים עם סיום קבלת האח/ות) מטופל/ת אצל איזה רופא/ה כעת; הקריאה ברמקול למספר הבא להיכנס; ובעיקר – העובדה שהבדיקה והטיפול מתבצעים בחדר סגור, כשהחולה נכנס/ת אל הרופא ומקבל/ת ממנו טיפול ותשומת לב בפרטיות – עושים את כל ההבדל. זאת להבדיל מאולם אחד שבו מכונסים כל החולים עם וילון דקיק ביניהם, עמוס צעקות ורעש, ולא ברור מתי הרופא/ה יגיע. המיון בכרמל מחולק לשניים – מיון הולכים ומיון שוכבים. מהתרשמותי מבחוץ גם במיון שוכבים לא שררו המולה וצעקות. אם זה לא היה מיון שאליו מגיעים בכאב ובחולי של שעת חירום – כמעט אפשר היה לומר שזה מקום נעים. ואפילו להתעלם מהאחות שרטנה “מה זה היום כל בנות ה… מגיעות”… אז אם מיון, ואתם בצפון – רק לכרמל.

תודה מיוחדת לד”ר ערן זיתן המקסים.

Read Full Post »

א. “מרפאה” בקופת חולים. בחדר הכניסה לבדיקה אחות כעסנית עושה טובה וקבלה. אני מסתכלת סביבי ונדהמת לראות שמשמאל שלוש מיטות, כשעל אחת מהן מצונף חולה ישן בחלוק, מתאושש מההרדמה לאחר הבדיקה, בלי שום הפרדה. בחדר תחנת רכבת של אנשים שנכנסים ויוצאים, אני נשאלת (בעמידה) שאלות על עניינים רפואיים רגישים, כולל היסטוריה רפואית ומשפחתית, וחולה שכבודו ופרטיותו מופקרים. אני נותנת ביטוי לתדהמתי.
תוצאה 1 – האחות: “אבל גם את באת לבדיקה”.

תוצאה 2 – הווילון מוסט. מתברר שאפשר.
תוצאה 3 (אחרי שאני מבקשת מהרופאה שכשיוציאו אותי מההרדמה יסגרו את הווילון ב”חדר ההתאוששות” שכזכור הוא גם חדר הכניסה והקבלה) – הרופאה: “טוב, הוא לא ערום”. אני: “הוא לא ערום, אבל לחולים יש זכות לפרטיות ולכבוד”.
התוצאה האולטימטיווית: אני מוכרזת לא רשמית לטראבל מייקר, נהפכת לאויבת המערכת ומקבלת יחס בהתאם.

ב. מתברר שהחדר השני, שאליו עברתי עם חלוק מהחדר (“אבל הוא לא ערום”) ההומה ובו אני יושבת לרגע עם הרופאה כדי לחתום על טופס ההסכמה, הוא הוא החדר שבו מתבצעת הבדיקה הפולשנית. אין דלת בינו לבין חדר הקבלה שבו כל ההמולה שתוארה לעיל. מציבים פרגוד בד קליל ש”יחצוץ”. הפרטיות חוגגת כבר אמרנו. עכשיו גם ההיגיינה.

לא תקציבים ולא עבודה קשה. רק הסטת וילון. לשמור על פרטיות וכבוד. לזכור שהחולה הוא אדם.

ג. אני בוכה כל הדרך הביתה. אבל זה כי הבדיקה לא הצליחה וצריך לחזור עליה.

מה צריך להיות השיעור הראשון בבי”ס לרפואה

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

עם תחילת שביתת הרופאים פרסמתי כאן רשימה שביקרה אותה די בחריפות. בחילופי הדברים בתגובות שאל אותי ד”ר אסי סיקורל, “האם לדעתך זה בסדר לדחות ניתוחים לא דחופים או בדיקות מתוכננות, ולהמשיך לטפל במטופלים הזקוקים לטיפול?”. הוא המשיך והצדיק את השביתה כך: “מעולם, מעולם לא היתה שביתת רופאים ממש. רוב רובם של הרופאים ממשיכים לעבוד כרגיל וזו החולשה והחוזק של המאבק שלנו. אני חושב שמותר להיות כאן סלקטיביים, שביתה בהחלט יכולה להיות על חשבון דברים שאינם דחופים, ועדיין להיות אתית”. 

בתשובה כתבתי:

בשביתה שנמשכת נניח חודשיים, כפי שכבר קרה, כמה בדיקות וניתוחים שנדחים כי הם לא דחופים גורמים בטווח הארוך לנזק בריאותי, גם רציני, לפציינטים?
ללא קשר לשביתה, למערכת הציבורית יש הגדרות משלה ל"דחיפות". אני מכירה מקרים שבהם הניתוח לא הוגדר דחוף ולכן האדם חיכה בתור חודשיים-שלושה, רק כדי לגלות שהגוש שהיה ידוע שיש לו הוא סרטני ולו הניתוח היה מבוצע חודשיים שלושה קודם היו תופסים אותו בשלב מוקדם יותר.

המשך…

Read Full Post »

אבא שלי מת בערב יום העצמאות לפני 20 שנה. צלצול הטלפון קרע את שנתי הטרופה, אליה שקעתי מוקדם באותו ערב, אחרי שחזרתי מבית החולים. אבא שלך במצב קשה, אמרה האחות. כל הדרך – מרחק שעת הנסיעה התקצר מעט בשל השעה המאוחרת – קיוויתי שאגיע לראות אותו חי. לא ידעתי שכבר בשעת הטלפון שלה הוא לא היה בין החיים. כשנכנסתי למחלקה קפאתי למראה החלל הריק שבו עמדה מיטתו. לא לא, פשוט העבירו אותו לחדר אחר, הרגיעה אותי האחות. בואי, הרופא רוצה לדבר אִתך. גם אחרי שהרופא התורן שהכניס אותי לחדרו אמר לי שיש לו בשורה קשה עבורי לא הבנתי עד הסוף ולא עשיתי את מלאכתו קלה. “אבא שלך מת”, נאלץ להפטיר לבסוף.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »