אתמול הרציתי במסגרת פורום קנדה-ישראל על הגירה, זכויות וזהויות בקנדה ובישראל, שמארח המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין. כינוס הפורום השנה (זו הפעם השנייה שאני משתתפת בו), פתח כנס בינלאומי על הגירה ברופין. הנושא של המושב הפותח שבו השתתפתי היה התפתחות ההגדרה של מהגרים כסטטוס משפטי ופוליטי. המושב שלאחר מכן עסק באתגרים של הגנה על זכויות מהגרים הניצבים בפני ארגונים לא ממשלתיים (NGOs). בין השאר הרצתה בו שבי קורזן, מנכ”לית מוקד סיוע לעובדים זרים. ועל הזווית שהיא הציגה רציתי לכתוב משהו.
שבי סיפרה שכשהוקם המוקד, ב-1999, הם חשבו בתמימותם שיוכלו להיאבק למען מימוש זכויות למהגרי העבודה, אשר מוקנות להם בעצם על-פי חוק ויש לדאוג ליישומן. (חוקי המגן הישראלים חלים על כל עובד ועובדת בישראל, ללא קשר לשאלה אם הם אזרחים או זרים. גם מתוקף התחייבויותיה של ישראל באמנות של ארגון העבודה העולמי – נ”כ). בעיקר חשבו שיצטרכו לדאוג לזכויות בעבודה ולהרחיב את השיח לזכויות אדם נוספות כמו הזכות לבריאות. מדוע בתמימותם? כי כפי שהסבירה קורזן, עד מהרה הם עמדו על כך כי בפועל, זכויות אלה בישראל קשורות לבלי התר בשאלת האזרחות או למצער במעמד קבע בארץ.
קרוא וכתוב 