Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שבת’

אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.

המשך…

Read Full Post »

לאחרונה אני מהרהרת בקשר העמוק שאני מוצאת בין יוגה לשבת.

זמן מזרון, אימון היוגה, הוא מפלט. מקום להתנתקות מן המירוץ (“להספיק, להספיק!”), מן ההמולה, מן ההתניות. (אי של שקט בתוך האי-שקט, כפי שיש האוהבים לקרוא לה, במסגרת הקלישאות שבהן מקדמים מורי יוגה מסוימים את מרכולתם. שהסטודיו שלהם תמיד “קסום”).
גם השבת היא אי כזה בתוך השבוע. מובדל. ומאפשר להתנתק מכל המשעבד אותנו. עצירה, פסק זמן.

2015-11-10 08.24.06רגע, אבל יוגה משמעה איחוד; חיבור; רתמה. אז איך זה שאנחנו מדברים כאן על התנתקות? כי זה הסוד: כדי להתחבר צריך להתנתק ממה שמפריע לעשות זאת. מהמירוץ, מההמולה, מההתניות. כדי שאפשר יהיה למצוא חיבור פנימה. ואז גם החוצה.

והשבת? אותו דבר ממש. התנתקות לצורך חיבור. חיבור לא לרעש החיצוני, לזמזום המתמיד, אלא למה שחשוב באמת. להיות ולא לעשות. טעינת מצברים פנימית שמאפשרת לנו אחר כך לחזור לזרם של השבוע, בכוחות מחודשים.

כפי שאימון היוגה הוא זמן שבו אנו מתנתקים לכאורה על-מנת להתאחד באמת, מתרחקים על-מנת להתכנס, כך גם השבת. אימון היוגה הוא פסק הזמן היומי; המאפשר לנו לעצור ולהרפות, ואז להיכנס או לחזור אל היום אחרי ששבנו ומצאנו את המרכז הפנימי שלנו והתייצבנו בו. והשבת היא פסק הזמן השבועי שבו עוצרים (לא אחר-כך, לא תכף: עכשיו!), מרפים, מתנתקים מההמולה; רק כדי להתחבר שוב לשקט הפנימי, ומתוכו לפעול.

Read Full Post »

לפני כשנה, במרץ כמדומני, הצטרפתי ליוזמה של מניפסט השבת (Sabbath Manifesto) ליום התנתקות מהטכנולוגיה (National Day of Unplagging). מניפסט השבת הוא פרוייקט הפועל ברוח התנועה האיטית, כשהרעיון הוא להאיט את הקצב. ברוח השבת כיום מנוחה שבועי. יוזמי המניפסט יצרו 10 עקרונות ליבה המתפרסמים באתר, כהצעה, אבל מעודדים כל אחד ואחת לתת לעקרונות פרשנות משלהם או לאמץ דרכים אחרות ונוספות המתאימות להם, כדי לקחת פסק זמן מהמירוץ השבועי. להירגע. למצוא איזון. להיטען מחדש.

בשנה שעברה יום ההתנתקות נפל על הפרשה של עגל הזהב. לא היה מתאים מכך, לטעמי. ותהיתי אם זה מכוון. מכיוון שפרשת כי תשא תיקרא בשבת הקרובה, בדקתי ומצאתי כי זה לא, כנראה: גם השנה חל היום במרץ. ב-7-8 בו. השנה העברית מעוברת אמנם, אבל היוזמים ככל הנראה מקיימים את היום כל שנה באותו תאריך לועזי. אך מבחינתי עגל הזהב ממשיך להיות הרעיון שעל פיו אני בוחנת ממה אני רוצה להתנתק: למה אני משועבדת? את מה אני עובדת?
הטכנולוגיה המודרנית, שגורמת לרובנו
להיות כל הזמן מחוברים, כל הזמן זמינים, כל הזמן ב-alert לקריאה הבאה לתשומת לבנו, מנותקים מהאנשים שאתנו ומולנו – משעבדת אותנו, בעיני. בהתחלה ההתנתקות הזאת קצת קשה, כמו כל גמילה. אבל השבת ההיא היתה כל כך מוצלחת עד שהמשכתי ליישם את הרעיון בכל שבת בשנה האחרונה (מלבד חריג אחד מטעמי בריאות). עם הפרשנות שלי. כך, אני סוגרת את המחשב ואת הטלפון הנייד (בעיקר כדי לא להיות מחוברת לאינטרנט), אבל מדברת בטלפון בבית, שומעת מוזיקה ברדיו ואף צופה בטלוויזיה פה ושם.

מה שחשוב לי ובעיני איננו העניין הדתי אלא הרעיון הפילוסופי העמוק שביסוד השבת היהודית. כפי שכתבתי בהקשר אחר: “השבת נועדה כדי לא להיות לעבדים. עבדים לאחרים (…) עבדים לתקתוק הבלתי פוסק של החולין, ללא עצירה (‘הפסקה’). עבדים לעצמנו.”. הרעיון של הפסקה. מנוחה. הינפשות. מכל מה שאנו רצים אחריו במשך ימות השבוע. יום בשבוע של עשיית דברים אחרת. ושל פחות “עשייה” בכלל. ויותר הוויה. להיות זה דבר נפלא.

עוד בנושא: פתוח-סגור: וביום השביעי שבת ויינפש

Read Full Post »

הדיון המהותי שהתפתח בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בדבר פתיחת סופרמרקטים בתל אביב בשבת הוא מעניין מבחינה זאת שדי לראשונה, נדמה לי, נשמעים קולות מגוונים ב"שמאל" החילוני התומכים ברעיון של יום מנוחה שבועי מטעמים של זכויות סוציאליות. רעיון שברוב העולם השמאל תמיד נאבק למענו. ואילו כאן השתלט – בשם המאבק בכפייה הדתית או במסווה שלו – הרעיון הלקוח דווקא מבית המדרש הליברטריאני, של חופש מוחלט לעשות כרצוננו בכל רגע ואיסור על הרשויות להתערב בו; ולא חשוב איזה מחיר משלם על כך הזולת. של קדושת הקניות המחייבת שהכול יהיה פתוח כל הזמן, לפחות בק"ק תל אביב, המדינה העצמאית.

המשך…

Read Full Post »