קרוא וכתוב

רשימת האימהות מאת גלי מיר-תיבון. עם עובד 2017, 263 עמ'

פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון.
את הפרוטוקולים שוזרים קולותיהן וסיפוריהן של נשים ושל ילדה, שעבורן לא היה זה נראטיב היסטורי-משפטי, אלא החיים עצמם. והיכחדותם של החיים.

המשך…

Read Full Post »

השתיקות מאת יובל ירח. זמורה-ביתן 2016, 560 עמ'.

על הספר הזה צריך להגיד תודה. כי יכולתו של ישראלי צעיר לברוא עולם ספרותי המספר את סיפור חייה של ניצולת שואה באופן שבו הוא עושה זאת – היא לא פחות מפלא. שמולו אין אלא להשתאות.
אם אחת השאלות טורדות המנוחה בזמננו היא איך ישתמר זיכרון השואה אחרי שאחרוני שורדיה ילכו לעולמם, ולא נזכה עוד לעדויות מכלי ראשון – הספר הזה נותן לנו את אחת התשובות האפשריות. הנה, למשל כך.

המשך…

Read Full Post »

בית על מים רבים מאת אמונה אֵלון. כנרת זמורה ביתן, 2016, 286 עמ'.

תמונה שהוא רואה בחטף במוזיאון היהודי באמסטרדם, תטלטל את עולמו של יואל בלום, סופר ישראלי ידוע ומצליח, ואת כל מה שחשב כי הוא יודע על עולמו. התמונה תחשוף רמז לסוד הגדול בעברו; המתגלה לו כשהוא שב ארצה מהביקור שנועד לקדם את ספרו האחרון שיצא בהולנד, ומבקש הסברים מאחותו. ואילו לנו, הקוראים, ייחשף הסוד אט אט במהלך הספר.

המשך…

Read Full Post »

גטו וילנה מאת אברהם סוצקבר. מיידיש: ויקי שיפריס. מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי. עם עובד, 2016, 299 עמ'.

הספר הזה. הספר הזה שלא ידעתי אם לקרוא או לא. שחשבתי שדי לי, שאינני יכולה יותר לקרוא על השואה. ואז לא יכולתי להניח אותו מהיד. הספר הזה, ששואב אותך אל תוכו. הפורש יריעה שמעוררת פלצות והשתאות גם יחד.

מדובר בתעודה נדירה, שכן זהו אחד מהמסמכים הראשונים המתעדים את השואה על פניה השונות בסמוך מאוד להתרחשותה. במרץ 1944 חילצו השלטונות הסובייטיים את המשורר אברהם סוצקבר ואת אשתו פריידקה מן השטחים שעדיין היו נתונים לשליטת הנאצים והטיסו אותם למוסקבה. שם, בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, סיפר על קורות היהודים תחת הכיבוש הנאצי והשלים עד לקיץ 1944 את החיבור הזה, שבמקורו היה חלק מפרוייקט התיעוד המתוכנן 'הספר השחור'. הברחתם של סוצקבר ואשתו מאחורי קווי האויב אל מוסקבה היתה חלק מהפעילות של 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו השלטונות הסובייטיים (בפרק היסטורי בעייתי בפני עצמו). אך סוצקבר, מגדולי המשוררים היידיים (וחתן פרס ישראל לספרות יידיש), שהעיד בהמשך במשפטי נירנברג (וחויב לעשות כן ברוסית ולא ביידיש כפי שרצה), חב למעשה את הצלתו לשירתו. אף כי זאת נעדרת כמעט מן הספר.

המשך…

Read Full Post »

נופים ממטרופולין המוות מאת אוטו דב קולקה. ידיעות אחרונות 2013, 167 עמ’ כולל נספח, רשימת תמונות והערות.

תוך כדי שקראתי בספר הזה, חשבתי שלא אכתוב עליו. שלא אוכל לכתוב עליו. שאי אפשר יהיה להתחיל להעביר במילים את החוויה שהוא מזמן לקוראיו. אבל הספר עצמו הלא הצליח במשימה הזאת, להעביר במילים את מה שנראה כלא אפשרי. ובדרך כה נוקבת, חודרת וצלולה, עד כי הוא לא פחות מבחינת פלא.

נופים ממטרופולין המוות הם תמונות ילדותו של קולקה באושוויץ. תוך קפיצות בזמן ובתודעה. זכרונות הילד שבהם מתבונן המבוגר של היום, חוקר האנטישמיות המודרנית. אין מדובר ב’מבט משולב’ אלא במסירת התמונות כפי שהן נחקקו בזכרונו התם של הילד, ובהתבוננות רפלקטיבית, חקרנית, סקרנית, עליהן ועל הזיכרון עצמו; שאף הוא מהווה כאן מושא לחקירה. התוצאה היא לא רק יצירה קשה לקִטלוּג, השוברת כל ז’אנר, אלא כאמור, מקשה על תֵאורה. כל מלה נראית ככזאת שתפחית מעוצמתה.

המשך…

Read Full Post »

האבודים – שישה מתוך שישה מיליון, מאת דניאל מנדלסון. מאנגלית: אביעד שטיר. ספרי עליית הגג, 634 עמ'

נכון אולי יהיה לפתוח במה שאומרת ההוצאה על הספר הזה, שזהו ספר עיון המתחפש לרומן. אבל ההגדרה והז'אנר של הספר פחות חשובים מאשר מה שמצליח מחברו לעשות בספר הזה, שגם להגדירו כ"ספר שואה" אינני רוצה. כי במובנים רבים זהו פשוט ספר יחיד במינו. 'האבודים' הוא ספר של מסע חיים, תרתי משמע. חיפוש אחר שש נפשות, שאם תרצו, מחפשות מחבר. שישה מבני משפחתו שנספו בשואה: אחי סבו, אשתו וארבע בנותיהם, שבתחילת החיפוש אפילו בשמותיהם המדויקים לא היה בטוח, שהושמדו בעיירה הקטנה בולכוב שבגליציה.

בולכוב היתה עיירה שעל כמותה מספרים במזרח אירופה את הבדיחה על "איש שנולד באוסטריה, הלך לבית-הספר בפולין, התחתן בגרמניה, הוליד ילדים בברית-המועצות ומת באוקראינה. וכל אותו הזמן, כך הבדיחה, הוא לא יצא אף פעם מהכפר שלו". עיירה שמתוך כ-6,000 יהודיה שרדו אחרי המלחמה 48. ארבעים ושמונה בני-אדם ניצלו משום שהסתתרו בעליות גג, במרתפים, לעיתים בחללים קטנים כל-כך עד שלא כל ארבעת המסתתרים בו יכלו לישון בו-זמנית ואחד מהם חייב היה לעמוד. על אחרים הלשינו והם הוצאו להורג יחד עם התושבים הפולנים שהסתירו אותם. עיירה ש-99.2 האחוזים מיהודיה שהושמדו הובלו למותם בשתי אקציות; הולכו ברחובות העיר תוך שמאלצים אותם לשיר על השטעטל בלז; נורו לתוך קברים שקודם לכן חפרו. וכן, יש בספר כמה תיאורים קשים מנשוא.

מאז ילדותו התעניין דניאל מנדלסון – יהודי אמריקני צעיר, מרצה לספרות קלאסית וכותב – בקורות המשפחה. והחור השחור של משפחתו של שמיל יגר טרד את מנוחתו במיוחד. מה עלה בגורלם לא ידעו בדיוק במשפחה. חצאי מילים ופה ושם שמועות. מנדלסון יוצא למסע. כמו הרבה מסעות, בעיקר בספרות הקלאסית שבה כאמור הוא מתמחה, עצם המסע הוא העיקר ולאו דווקא יעדו. (אם כי הוא לומד שבסופו של דבר, עצם פעולת החיפוש תביא גם למציאה. צריך רק לדעת להסתכל כדי לראות את מה שנמצא שם כל הזמן).  וגם יעדו של המסע מתגלה מחדש תוך כדי חיפוש, לאו דווקא כרצון לדעת כיצד מתו בני משפחת יגר, אלא כיצד חיו, באופן מוחשי. תוך כדי כך מצליח מנדלסון להקים לתחייה עולם שלם – עולמה של יהדות מזרח אירופה טרם מלחמת העולם השנייה. עולם שנחרב. אבל לא פחות מכך הוא מספר סיפור מרתק וחי בפני עצמו; לא רק של העולם שהיה, והולך ונעלם עם אחרוני ניצוליו, אלא גם של הקשר בין בני הדור שלו אליהם ואל מה שעברו. מנדלסון מחפש לא רק את הסיפור אלא גם את הדרך הנכונה לספר אותו. זאת שתאפשר את המרחק הנכון הנדרש לכל סיפור, יחד עם הקרבה והמעורבות שהניעו את הסיפור המסוים הזה. והספר שלו הוא מארג נפלא של דרכים שונות. כמה מהפרשות הראשונות בתורה והפרשנויות שלהן משמשות אותו כמדריך לתֵמות המסופרות. הן מתפקדות גם בניסיון להבין שאלות של בריאה והרס, השמדה והישרדות, אך גם באופן מקביל את היחסים המשפחתיים שלו ואלה שהוא מגלה בחקירותיו. השתיקות, הקנאות, האשמה. הגילוי המחודש של קרבה.  הקול שלו כמספר הוא נפלא. הוא מספר בעצלתיים, במשפטים ארוכים הנפרשים על פסקאות שלמות, בלולאות מעגליות רחבות, סיפור הנפתח כמו קופסאות סיניות. ויחד עם זאת מרוכז, צלול וטהור, מתוך רפלקסיה תמידית, מערבב זיכרון וכאב, ומצליח לשמור על מתח מתמיד של קריאה. מנדלסון הוא פשוט מספר נהדר.

'האבודים' הוא ודאי ספר חשוב. חשוב בגלל הדור שמייצג הכותב, דור הנכדים של מי שהיו שם, שהוא הדור האחרון שיוכל לשמוע מהניצולים עצמם את סיפוריהם. חשוב בגלל הדורות שהוא מספר להם, שם באמריקה, סיפור בעל עוצמה שכמוה לא יוכלו לקלוט בשום קרון להובלת בקר שאליו ייכנסו במוזאון השואה בוושינגטון, כדי לנסות לדמות לעצמם מה שעברו בני-אדם במחצית המאה הקודמת באירופה. לא פחות מכך, זוהי הצלחה ספרותית נדירה. אני מרשה לעצמי לומר ש'האבודים' הוא אחד מהספרים הטובים ביותר שקראתי בעשור האחרון, אם לא למעלה מכך.

חלק א' – על המגלה ליאן שיירסטד
כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

חלוץ. לא למד דבר ולא שכח דבר.

שואה

השבוע קראתי בבלוג של נדב פרץ ששמו של דניאל פרל ז"ל נחרט על אנדרטת השואה במיאמי. דניאל פרל הוצא להורג באופן זוועתי משום שהיה יהודי. אבל לא כל יהודי שנרצח מסיבות אנטישמיות הוא קורבן שואה. התוצאה, כמו שכותב נדב, היא זילות השואה.

בועה

לא צריך לחכות למסקנות ועדת וינוגרד כדי לדעת שלפחות ברמה האישית רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, לא למד דבר ולא שכח דבר. די היה לצפות בתמונות שהקרין השבוע ערוץ 10 ממסיבת הפרידה שערכו לחלוץ חבריו, ששיאן תגובתם לנוכח החיקוי היצפאני המבזה (יותר מכל אותם, לדעתי) של שר הביטחון. החבר'ה הטובים (לטיס) פשוט התגלגלו מרוב צחוק. מי שמסוגל להאדיר את עצמו רק על-ידי הנמכת והקטנת אחרים – מעיד יותר מכול על עצמו. חלוץ מוכיח כי גם בדרכו להרווארד הוא לא יצא מבועת ההתנשאות והיהירות שבה הקיף את עצמו כל חייו במדים. יותר מדי בחורים צעירים שילמו על כך בחייהם במלחמה האחרונה.

בתחתית

מדור תרבות וספרות של הארץ ירד לשפל חדש בשבוע שעבר, בנותנו למי שהוא אחד ממושאי הביקורת המרכזיים בְּספר – לסקור אותו. יתכן שכל מלה בביקורתו של פרופ' יוסף גרודזינסקי על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה היא אמת לאמיתה. אך מאחר שגרודזינסקי הוא אחד המבוקרים בו – אין זה ראוי לתת לו לעשות את מלאכת הרצנזיה. אבל למה שזה יפתיע אותנו, הרי המדור הזה היה כבר מזמן לפנקס חשבונות אישי של הכותבים בו; בעידודו, כך נראה, של העורך*. לא יושר ולא יושרה, אבל העיקר "תרבות".

* לשמחתי מעולם לא הצעתי מאמר למדור זה שעורכו המכובד דחה, כך שאת ביקורתי הוא לא יוכל לפטור ברגשי התסכול של הכותבים הדחויים, כפי שהוא נוהג לעשות בדרך-כלל. תגובה עניינית לביקורת שנמתחת עליו בעניינים אלה עדיין לא שמענו.

Read Full Post »

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן
לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן;
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה
לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.
(מאיר ויזלטיר, "מלים")

יום השואה הבינלאומי, המצוין מאז 2005 ב-27.1 – יום שחרור אושוויץ, תפס אותי לגמרי במקרה עם שני ספרים רלוונטיים. האחד שכנים מאת יאן טומש גרוס, המספר סיפור מעורר חלחלה. במלותיו של גרוס: "יום אחד, ביולי 1941, רצחה מחצית אוכלוסייתה של עיר קטנה במזרח אירופה את חציה האחר – כ-1,600 גברים, נשים וילדים". ובאופן פרטני יותר, פולנים תושבי ידוובנה רצחו את שכניהם היהודים; לאחר שהתעללו בהם באכזריות שקשה לתאר, ריכזו אותם באסם תבואה והעלו אותו באש. מספר הניצולים עמד על שבעה.

רפאל למקין

הספר השני הוא A Problem From Hell מאת סמנתה פאואר, שכותרת המשנה שלו היא "אמריקה ועידן הג'נוסייד", זוכה פרס הפוליצר ופרסים רבים נוספים. עידן הג'נוסייד מתחיל אצלה ברצח-העם הארמני. אבל אז, כמובן, לא קראו לזה כך. מי שנתן לג'נוסייד את שמו הוא רפאל למקין, יהודי פולני שלמד בלשנות באוניברסיטת לבוב והגיע נרעש לפרופסור שלו אחרי שקרא ידיעות על טבח הארמנים, רק כדי לגלות שהריבונות מגינה על מבצעיו מפני מאסר והעמדה לדין. "כיצד יתכן שרצח של אדם אחד הוא פשע, אך אין זה פשע להרוג יותר ממיליון בני-אדם?" תהה. השאלה הזאת היתה תחילתו של מסע ארוך, מסע צלב כמעט, במטרה ליצור את הקטגוריה המשפטית הזאת. למקין עזב את לימודי הבלשנות, היה למשפטן ומתחילת דרכו פעל ללא לאות כדי לנסח דין בינלאומי שיאסור על מה שהוא כינה אז "ברבריות" ו"ונדאליזם". כמו רבים שמע למקין את צ'רצ'יל ב-BBC ב-1941, בתארו את הברבריות הנאצית, אומר כי "אנו ניצבים לנוכח פשע ללא שם". הוא היה נחוש בדעתו לתת לפשע הזה שם. ג'נוסייד היה שמו.
למקין ברח מפולין לליטא, קיבל מקלט בשוודיה ואחר-כך היגר לארה"ב, שם שימש כמשפטן בממשל האמריקני, ולא נתן לאיש מנוחה עד שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה (ב-1946) החלטה המגנה ג'נוסייד כ"שלילת זכות קיומן של קבוצות אנושיות שלמות". החלטה שבסיועו הפכה מאוחר יותר לאמנה למניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-9 בדצמבר 1948, בדיוק יום אחד לפני שאותה עצרת קיבלה את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. "יעברו עשרים שנה עד שארה"ב תאשרר את האמנה, וחמישים שנה יחלפו בטרם תרשיע הקהילה הבינלאומית מישהו בג'נוסייד", כותבת פאואר.

מסע הצלב של למקין התחיל עם הארמנים אבל הסתיים קרוב אליו הרבה יותר. כשעזב את פולין, השיבה משפחתו ריקם את תחנוניו כי תצטרף אליו. בני משפחתו לא רצו לעזוב את מקום מגוריהם באותו חלק של פולין שאז היה כבוש בידי הסובייטים (בדיוק כמו העיירה ידוובנה משכנים), על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שחילק את פולין בינם לבין הנאצים, בטרם אלו הפרו אותו. מכל משפחתו של למקין ניצלו רק אחיו, אשתו ושני בניהם. האמנה היתה בעיני למקין כתובת על מצבתה של אמו.

שמעתי השנה בהרווארד את סמנתה פאואר מרצה על אפשרות תיקונה של מדיניות החוץ האמריקנית. פאואר היתה עיתונאית שסיקרה את מלחמות הבלקן ולאחר-מכן שימשה כמנהלת הראשונה של המרכז לזכויות אדם בביה"ס לממשל ע"ש קנדי (שבראשו עמד אז מייקל איגנטייף, היום בפוליטיקה הקנדית). היא לקחה שנת חופשה מהרווארד כדי לעבוד עם הסנטור ברק אובמה. כן, זה שמדברים בו כעת נכבדות (וכבר אז דיברו) כמועמד השחור הראשון לנשיאות. כלומר, אם המפלגה הדמוקרטית תבכר אותו על-פניה של המועמדת האשה הראשונה ותזכה אותו במועמדות מטעמה ולא את הילארי רודהאם קלינטון. אם כך יקרה, יתכן שפאואר תהיה קונדליסה רייס של אובמה.
פאואר מדברת בשכנוע פנימי עמוק על הצורך – על החובה – של ארה"ב להתערב במקרים של הפרת זכויות חמורה ומעשי זוועה. כשישבתי באולם והאזנתי לה, דוברת רהוטה וכאמור מאד מחויבת, לא יכולתי שלא לחשוב על הקולות האחרים בתכלית שאנחנו שומעים כל הזמן. קולותיהם הרמים של כל אותם אינטלקטואלים ואחרים היוצאים חוצץ נגד כל התערבות של ארה"ב, בלי שום ניסיון להבדיל בין התערבויות שנועדו לקדם אינטרסים בדרכים לא לגיטימיות, לבין התערבויות הומניטריות במטרה לנסות למנוע את הישנותו של רצח-עם.  כשניסה למקין לשכנע את רוזוולט לפעול נגד הנאצים, הוא פעל מתוך האמונה כי מתחולל רצח כפול : אחד על-ידי הנאצים נגד היהודים; השני – על-ידי בעלות הברית, שידעו על מסע ההשמדה של היטלר אך סירבו לתת לו פרסום או לגנותו.  פשעים מחרידים ממשיכים להתבצע. והעולם שוב עומד מנגד. רק שכעת שוב לא עומדת לו ההגנה המפוקפקת כי לא ידע.

איך מתרחש טבח יהודים, ועוד אחרי השואה: שלמה אבינרי על ספרו החדש של גרוס אודות טבח קיילצה ב-1946
רצח עם איננו סוגיה היסטורית. הוא מתרחש כאן ועכשיו. שלמה אבינרי על ספרה של סמנתה פאואר.

Read Full Post »

"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה. ואבכה יומם וליל חללי בת עמי. על ההרים אשא נהי על נאות מדבר – קינה. והפכתי אבלם לששון ושימחתי מיגונם". כך היה שר ג' בטקסי יום השואה בקיבוץ, בקול החזן המצמרר שלו, הופך את עורנו לעור ברווז.
זכרון ראשון: אנחנו בכיתה ב'. מתרגשים לקראת הטקס בבית-הספר. מתאפקים לא לצחוק בצפירה, אבל לא מצליחים. מתביישים. איך אפשר שלא, כשעל ידיה של תמר המטפלת – העסוקות כל הזמן, המכפתרות לנו כפתור אחרון, הרועדות – מוטבע מספר כחול. זכרון אושוויץ.
עם כל שנה שעוברת, ככל שאני מתבגרת, מה שהיה שם רק פחות נתפס.

אנדרטת השואה, בוסטון

"לעולם לא עוד?" – ניקולס קריסטוף מהניו-יורק טיימס זכה בפוליצר השנה על סיקורו את דרפור. בצפון קוריאה מחנות ריכוז. בסין מחנות עבודה בכפייה ועינויים. אחמדינג'אד מאיים למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. הגזענות מרימה ראש באירופה. היא אף פעם לא נעלמה משם; אבל יש שם גורמים (מחוץ לימין) שלו היינו היום ב-1939, הם היו מתנגדים בכל כוחם למלחמה בהיטלר. הצידוקים כבר היו נמצאים.

הערב יוקרן בערוץ 8 הסרט מכתב ללילי, על-פי הספר לבי הפצוע שכתבתי עליו בשנה שעברה. לידיעת השוהים, כמוני, בארצו של הדוד סאם: בשבועות אלו מוקרן כאן, בשלושה חלקים, הסרט התיעודי אושוויץ: אל תוך המדינה הנאצית. והנה המלצות על כמה ספרים.

שנה לשחרור אושוויץ
ביקור בטרזין
הלקח של אושוויץ
נא לא להחזיר
רכבת סיאול
חרפת סודאן
הספד עתידי לקופי אנאן

Read Full Post »