Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שואה’

שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַחֻרְבָּן
לֹא קָרְאוּ לַחֻרְבָּן חֻרְבָּן;
שְׁנָתַיִם לִפְנֵי הַשׁוֹאָה
לֹא הָיָה לָהּ שֵׁם.
(מאיר ויזלטיר, "מלים")

יום השואה הבינלאומי, המצוין מאז 2005 ב-27.1 – יום שחרור אושוויץ, תפס אותי לגמרי במקרה עם שני ספרים רלוונטיים. האחד שכנים מאת יאן טומש גרוס, המספר סיפור מעורר חלחלה. במלותיו של גרוס: "יום אחד, ביולי 1941, רצחה מחצית אוכלוסייתה של עיר קטנה במזרח אירופה את חציה האחר – כ-1,600 גברים, נשים וילדים". ובאופן פרטני יותר, פולנים תושבי ידוובנה רצחו את שכניהם היהודים; לאחר שהתעללו בהם באכזריות שקשה לתאר, ריכזו אותם באסם תבואה והעלו אותו באש. מספר הניצולים עמד על שבעה.

רפאל למקין

הספר השני הוא A Problem From Hell מאת סמנתה פאואר, שכותרת המשנה שלו היא "אמריקה ועידן הג'נוסייד", זוכה פרס הפוליצר ופרסים רבים נוספים. עידן הג'נוסייד מתחיל אצלה ברצח-העם הארמני. אבל אז, כמובן, לא קראו לזה כך. מי שנתן לג'נוסייד את שמו הוא רפאל למקין, יהודי פולני שלמד בלשנות באוניברסיטת לבוב והגיע נרעש לפרופסור שלו אחרי שקרא ידיעות על טבח הארמנים, רק כדי לגלות שהריבונות מגינה על מבצעיו מפני מאסר והעמדה לדין. "כיצד יתכן שרצח של אדם אחד הוא פשע, אך אין זה פשע להרוג יותר ממיליון בני-אדם?" תהה. השאלה הזאת היתה תחילתו של מסע ארוך, מסע צלב כמעט, במטרה ליצור את הקטגוריה המשפטית הזאת. למקין עזב את לימודי הבלשנות, היה למשפטן ומתחילת דרכו פעל ללא לאות כדי לנסח דין בינלאומי שיאסור על מה שהוא כינה אז "ברבריות" ו"ונדאליזם". כמו רבים שמע למקין את צ'רצ'יל ב-BBC ב-1941, בתארו את הברבריות הנאצית, אומר כי "אנו ניצבים לנוכח פשע ללא שם". הוא היה נחוש בדעתו לתת לפשע הזה שם. ג'נוסייד היה שמו.
למקין ברח מפולין לליטא, קיבל מקלט בשוודיה ואחר-כך היגר לארה"ב, שם שימש כמשפטן בממשל האמריקני, ולא נתן לאיש מנוחה עד שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה (ב-1946) החלטה המגנה ג'נוסייד כ"שלילת זכות קיומן של קבוצות אנושיות שלמות". החלטה שבסיועו הפכה מאוחר יותר לאמנה למניעת והענשת הפשע של ג'נוסייד, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ב-9 בדצמבר 1948, בדיוק יום אחד לפני שאותה עצרת קיבלה את ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם. "יעברו עשרים שנה עד שארה"ב תאשרר את האמנה, וחמישים שנה יחלפו בטרם תרשיע הקהילה הבינלאומית מישהו בג'נוסייד", כותבת פאואר.

מסע הצלב של למקין התחיל עם הארמנים אבל הסתיים קרוב אליו הרבה יותר. כשעזב את פולין, השיבה משפחתו ריקם את תחנוניו כי תצטרף אליו. בני משפחתו לא רצו לעזוב את מקום מגוריהם באותו חלק של פולין שאז היה כבוש בידי הסובייטים (בדיוק כמו העיירה ידוובנה משכנים), על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שחילק את פולין בינם לבין הנאצים, בטרם אלו הפרו אותו. מכל משפחתו של למקין ניצלו רק אחיו, אשתו ושני בניהם. האמנה היתה בעיני למקין כתובת על מצבתה של אמו.

שמעתי השנה בהרווארד את סמנתה פאואר מרצה על אפשרות תיקונה של מדיניות החוץ האמריקנית. פאואר היתה עיתונאית שסיקרה את מלחמות הבלקן ולאחר-מכן שימשה כמנהלת הראשונה של המרכז לזכויות אדם בביה"ס לממשל ע"ש קנדי (שבראשו עמד אז מייקל איגנטייף, היום בפוליטיקה הקנדית). היא לקחה שנת חופשה מהרווארד כדי לעבוד עם הסנטור ברק אובמה. כן, זה שמדברים בו כעת נכבדות (וכבר אז דיברו) כמועמד השחור הראשון לנשיאות. כלומר, אם המפלגה הדמוקרטית תבכר אותו על-פניה של המועמדת האשה הראשונה ותזכה אותו במועמדות מטעמה ולא את הילארי רודהאם קלינטון. אם כך יקרה, יתכן שפאואר תהיה קונדליסה רייס של אובמה.
פאואר מדברת בשכנוע פנימי עמוק על הצורך – על החובה – של ארה"ב להתערב במקרים של הפרת זכויות חמורה ומעשי זוועה. כשישבתי באולם והאזנתי לה, דוברת רהוטה וכאמור מאד מחויבת, לא יכולתי שלא לחשוב על הקולות האחרים בתכלית שאנחנו שומעים כל הזמן. קולותיהם הרמים של כל אותם אינטלקטואלים ואחרים היוצאים חוצץ נגד כל התערבות של ארה"ב, בלי שום ניסיון להבדיל בין התערבויות שנועדו לקדם אינטרסים בדרכים לא לגיטימיות, לבין התערבויות הומניטריות במטרה לנסות למנוע את הישנותו של רצח-עם.  כשניסה למקין לשכנע את רוזוולט לפעול נגד הנאצים, הוא פעל מתוך האמונה כי מתחולל רצח כפול : אחד על-ידי הנאצים נגד היהודים; השני – על-ידי בעלות הברית, שידעו על מסע ההשמדה של היטלר אך סירבו לתת לו פרסום או לגנותו.  פשעים מחרידים ממשיכים להתבצע. והעולם שוב עומד מנגד. רק שכעת שוב לא עומדת לו ההגנה המפוקפקת כי לא ידע.

איך מתרחש טבח יהודים, ועוד אחרי השואה: שלמה אבינרי על ספרו החדש של גרוס אודות טבח קיילצה ב-1946
רצח עם איננו סוגיה היסטורית. הוא מתרחש כאן ועכשיו. שלמה אבינרי על ספרה של סמנתה פאואר.

Read Full Post »

מי יתן ראשי מים

"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה. ואבכה יומם וליל חללי בת עמי. על ההרים אשא נהי על נאות מדבר – קינה. והפכתי אבלם לששון ושימחתי מיגונם". כך היה שר ג' בטקסי יום השואה בקיבוץ, בקול החזן המצמרר שלו, הופך את עורנו לעור ברווז.
זכרון ראשון: אנחנו בכיתה ב'. מתרגשים לקראת הטקס בבית-הספר. מתאפקים לא לצחוק בצפירה, אבל לא מצליחים. מתביישים. איך אפשר שלא, כשעל ידיה של תמר המטפלת – העסוקות כל הזמן, המכפתרות לנו כפתור אחרון, הרועדות – מוטבע מספר כחול. זכרון אושוויץ.
עם כל שנה שעוברת, ככל שאני מתבגרת, מה שהיה שם רק פחות נתפס.

אנדרטת השואה, בוסטון

"לעולם לא עוד?" – ניקולס קריסטוף מהניו-יורק טיימס זכה בפוליצר השנה על סיקורו את דרפור. בצפון קוריאה מחנות ריכוז. בסין מחנות עבודה בכפייה ועינויים. אחמדינג'אד מאיים למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. הגזענות מרימה ראש באירופה. היא אף פעם לא נעלמה משם; אבל יש שם גורמים (מחוץ לימין) שלו היינו היום ב-1939, הם היו מתנגדים בכל כוחם למלחמה בהיטלר. הצידוקים כבר היו נמצאים.

הערב יוקרן בערוץ 8 הסרט מכתב ללילי, על-פי הספר לבי הפצוע שכתבתי עליו בשנה שעברה. לידיעת השוהים, כמוני, בארצו של הדוד סאם: בשבועות אלו מוקרן כאן, בשלושה חלקים, הסרט התיעודי אושוויץ: אל תוך המדינה הנאצית. והנה המלצות על כמה ספרים.

שנה לשחרור אושוויץ
ביקור בטרזין
הלקח של אושוויץ
נא לא להחזיר
רכבת סיאול
חרפת סודאן
הספד עתידי לקופי אנאן

Read Full Post »

כתבתי כבר במקום אחר שהלקח של אושוויץ הוא משטר זכויות-האדם. סיום מלחמת העולם השנייה הוא נקודת הציון החשובה ביותר בהיסטוריה המודרנית של זכויות-האדם לאחר המאה ה-17, והוא פותח את העידן שבו זכויות-אדם חוצות גבולות ומה שמעוללת מדינה לאזרחיה שוב איננו בגדר ענייניה הפנימיים.

היום, כשאנחנו מציינים את יום השואה, אני רוצה להתמקד בעיקרון אחד של זכויות-אדם שהוא לקח קונקרטי וישיר של השואה:
non-refoulement (צרפתית: אי-החזרה). עיקרון זה נוסח לראשונה באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (בסעיף 33), ואוסר על מדינות להחזיר פליט שמגיע לגבולן למדינה שבה הוא נרדף על רקע גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית או דעה פוליטית. הדגש כאן הוא לא (רק) על גירוש של מי שכבר נמצא בתוך שטחה של המדינה (בין אם נכנס אליה כדין בין אם לאו) אלא גם מי שמתדפק על שעריה ומבקש להיכנס מסיבות אלו. ההגנה של non-refoulement ניתנת למי שחלה עליו הגדרת האמנה ל'פליט', שהיא הגדרה משפטית.
הנסיבות ההיסטוריות שהביאו ליצירת העיקרון הזה הן המדיניוּת שהיתה נהוגה במדינות רבות ובעיקר בשוויץ, שהחזירה לגרמניה פליטים שהגיעו לגבולה בזמן מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה. נחרט בזכרוני סיפורו המצמרר של שאול פרידלנדר, שהגיע עם שני ילדים/נערים נוספים לגבול שוויץ באותה תקופה. שניים מהם הוכנסו לתחומה ואילו השלישי, שעל-פי גובהו נראה לשוויצרים לא בגיל המתאים, הוחזר לגרמניה.

עם השנים התרחב העיקרון של non-refoulement וכיום הוא דורש לא להחזיר (או לשלוח) אדם לא רק למדינה שבה הוא בסכנת רדיפה אלא גם למדינה שבה יוטל עליו עונש מוות או שיש חשש מבוסס כי יהיה נתון לעינויים.  רוב המומחים רואים בו היום חלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי.

Read Full Post »

« Newer Posts