Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שטחים’

זמן הוא כסף, קובעת אמרה ידועה. וכדי לחסוך בשניהם, מבקשת המדינה “לפנות” ממגוריהם מאות רבות של תושבים בשטחים הכבושים.

בגלגול הקודם של תשובת המדינה לעתירות לבג”צ נגד פינוי התושבים בדרום הר חברון, נאמר כי מדובר בפינוי בשל מגורים לא חוקיים בתוך שטחי אש. בית המשפט העליון הורה אז בצו ביניים להחזיר את התושבים לבתיהם. כעת הגישה המדינה תשובה לעתירות המעודכנות, שהוגשו לבקשת בית המשפט בשל השינוי בעמדת המדינה, שהסירה כביכול את איום הגירוש מעל התושבים. על פי הדיווח, הדגש בתשובה המעודכנת הוא על החיסכון בזמן ובכסף:

המשך…

Read Full Post »

ברשימה קודמת שיבחתי בין השאר את בחירתה של אנג’לינה ג’ולי לתת פומבי להחלטתה לכרות כריתה מניעתית את שדיה (ובהמשך את שחלותיה). זאת בשל העלאת המודעות למחלות והעברת מסר חשוב לנשים אחרות בדבר אפשרויות הבחירה שיש לנשים נשאיות של BRCA1-2. אפילו השפעה אפשרית על פסיקת בית המשפט העליון בארה”ב נגד רישום פטנט על הגנים המדוברים איננה סברה מופרכת.  ג’ולי ניצלה את יתרונותיה – הידוענות והיופי – כדי להרבות טוב בעולם. זה לא מעט. זה הרבה מאוד בעולמנו. אנשים תמיד יכולים לבחור לעשות שימוש רק למען עצמם ביופיים, בכספם, בפרסום שזכו לו. ג’ולי בחרה לוותר על פרטיותה ואולי אף לסכן את הקריירה שלה בפעולה שהיא סוג של אקטיביזם חברתי. לכן אין להקל ראש בבחירה כזאת, לא להמעיט בערכה וודאי לא לזלזל בה.

המשך…

Read Full Post »

ב-4.8 התפרסם בהארץ מאמר של ישראל הראל, "בני אינו פורע חוק". אני מתכבדת לפרסם כאן כמאמר אורח את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר, שנשלח להארץ כתגובה לאותו מאמר אך לא פורסם.

(לפני ימים אחדים פורסם בהארץ מאמרה של קרני אלדד "הולכת שולל במגרון", העוסק בעתירה אחרת. לתגובה מומלץ לקרוא את המאמר הזה בעין השביעית).

דוד קרצמר הוא פרופסור (אמריטוס) למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

* * *

במאמרו מיום ארבעה באוגוסט מגיב ישראל הראל בזעם לפסק-דינו של בית המשפט העליון שחייב את המדינה לפנות את היישוב מגרון, ובמיוחד להערת נשיאת בית הדין בייניש כי מתיישבי מגרון (שבנו של הראל נמנה עימם) הם פורעי חוק. את כאבו הפרטי של אב על כך שמכנים את בנו "פורע חוק" אפשר להבין; אבל כעיתונאי מנוסה, מותר לצפות מהראל לגישה אובייקטיבית יותר בקריאת פסק הדין שעליו הוא שופך רותחין.

המשך…

Read Full Post »

בפסיקתו החשובה אתמול קבע בג"צ כי כביש 443 ייפתח לתנועת פלסטינים. אני שמחה לפרסם כאן, כפוסט אורח, את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר בנושא, שפורסם בהארץ 24.1.2008. זאת כדי להסביר בקצרה את הרקע לעתירה ולא פחות מכך את הצביעות המשפטית המלווה את שלטונה של ישראל בשטחים. המאמר מתפרסם ברשות המחבר, כמובן. המשך…

Read Full Post »

ב-20 הדקות שהיו לי לפני עניין כלשהו, לגמתי קפה על הדלפק של בית הקפה החביב עלי. תוך שאני מעיינת במדור הפובליציסטיקה של הארץ, צדה עיני את הצעתו של גדעון לוי לקיים משאל עם בנושא כיבוש השטחים. כדי שנדע אחת ולתמיד "אם הישראלים חפצים בו".
לא אכנס כאן לשאלת ההצדקה שיש לשימוש במכשיר זה בשיטת המשטר הישראלית. אבל לוי מפתיע במה שנעדר ממאמרו; ובעיקר כשהוא כותב: "אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון."

לא. ממש ממש לא. ושוב לא. העם (גוף האזרחים) הוא הריבון בדמוקרטיה. אבל עיקרון דמוקרטי יסודי קובע כי מי שנתון לסמכות השלטון ולמרותו, גם יכול להשפיע עליו. זהו עיקרון ההשתתפות במשמעותו הבסיסית. השתתפות היא יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, אבל לא יכולה להיות השתתפות כשנמנע ממך להצביע.

ישראל שולטת בשטחים במשך 42 שנים, מבלי שתושביהם יכולים להשתתף ולהשפיע על שלטון זה. זה לא יכול להיות דמוקרטי, גם אם שלושה משאלי-עם שישתתפו בהם כל אזרחי ישראל יקבעו פה אחד שהם "חפצים" להמשיך את הכיבוש.  כי את מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט עליהם.

לפני כעשור, הוזמנתי לדבר עם תלמידי ביה"ס הדמוקרטי בחדרה ביום זכויות האדם הבינלאומי. התבקשתי לדבר אִתם על השטחים ושאלתי אותם בדיוק את השאלה הזאת: האם יהיה דמוקרטי לשאול את אזרחי ישראל אם הם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. מה שלא כתב גדעון לוי הבין בקלות תלמיד חטיבת הביניים (נדמה לי), שנתן מיד את התשובה לעיל.

העובדה שהכיבוש איננו דמוקרטי ואיננו יכול להיות דמוקרטי גם אם יינתן לו תוקף פה אחד במשאל עם בישראל, איננה אומרת שיש לסגת באופן חד-צדדי מן השטחים מחר. היא איננה אומרת שישראל לא יכולה וצריכה, בהסדר, לערוב לאינטרסים הביטחוניים שלה. בהחלט יתכן שהפתרון הפוליטי לסוגייה לא יהיה נסיגה לקווי 67. מה שלא יתכן הוא להמשיך להחזיק אוכלוסייה נטולת זכויות, ולחשוב שזה דמוקרטי כי זה "רצון העם", כאשר מי שכפוף לאותו שלטון איננו נשאל לדעתו.

Read Full Post »

בן 40

גם אני בכיתי כששחררו את ירושלים; כך קראו לזה אז. הייתי בת שש. שכבתי על הספה בחדר של ההורים (בקיבוץ כל דירה נקראה 'חדר', כי פעם זה היה גודלה. אבל ב-67 בית הורי באמת היה חדר וחצי). אבא שלי היה מגויס למילואים, וברדיו הודיעו על שחרור ירושלים. המתח שהצטבר בימי המלחמה (בימי ההמתנה אימנו אותנו בגן לרוץ אל השוחות כשנשמעת אזעקה) וגודל השעה שחילחלו אל הנפש הרכה עשו את שלהם, והדמעות הגיעו.
ירושלים מזמן לא מאוחדת, כפי שיודעת כל ירושלמית. לא יועילו כל הפראזות המושמעות ב'יום ירושלים', שהכיבוש – לא השחרור – נעדר מטקסיו וחגיגותיו לחלוטין.

הכיבוש הזה הוא בן 40 בעוד שלושה ימים. משמעות הדבר, בין השאר, היא כי גדל כאן יותר מדור שאיננו מכיר מציאות אחרת; שקשה לו לדמיין קווי גבול אחרים. מי היה מאמין ש"נחגוג" לו יומולדת 40. לכיבוש האלים, המושחת והמשחית, ההופך את חיי הפלסטינים לגיהנום ואוכל גם בנו כל חלקה טובה. שאוסר אותנו ואותם בעבותות של שנאה, חשדנות ופחד שקשה לתאר כיצד ניתן יהיה להתירם. שסיבך את חיינו כאן ומישכן את עתידם של ילדינו לדורות.

פרופורציה

זה לא הדבר היחיד שמציינים לו 40 שנים החודש. כותרת של מאמר שפורסמה אתמול בוושינגטון פוסטזה קרה לפני 40 שנים – גרמה לי לפתוח אותו בהנחה שמדובר בכיבוש. המאמר ציין דבר הרבה יותר שפוי שארע אף הוא ביוני 67: הופעתו של התקליט האלמותי 'מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס. ואולי עדיף באמת להתרכז בזה. אם רק היה לנו הלוקסוס.

Read Full Post »

היועץ המשפטי לממשלה ממליץ לראש הממשלה "לבדוק לעומק את החלת אמנת ז'נווה בשטחים". מדובר באמנת ג'נבה הרביעית, בדבר הגנת אזרחים בזמן מלחמה, שהיא חלק מן המשפט ההומניטרי הבינלאומי (המוכר בשמו האחר כ"דיני המלחמה", אם כי כיום מעדיפים את המונח "סכסוך מזוין" על-פני "מלחמה"). ישראל היא צד לאמנה. עד כאן המוסכם. כדי להבין על מה המחלוקת, יש להבחין בין שתי סוגיות בכל הנוגע למעמדה של אמנת ג'נבה הרביעית אליבא דמדינת ישראל. האחת – תחולה. השנייה – שפיטות. המשך…

Read Full Post »

חבר הכנסת שאול יהלום נשאל אמש ב"פוליטיקה" מה הפתרון שלו לזכויות הפוליטיות של הפלסטינים שלשיטתו צריכים להישאר תחת הכיבוש הישראלי על-מנת לשמר את ההתנחלויות. תשובתו היתה: "הם יצביעו בירדן". והמשיך: כמו שאני גר בשטחים ומצביע בישראל.

כדאי להזכיר למחוקק הנכבד, שאחד העקרונות הדמוקרטיים הוא שאזרחים בוחרים את מי ששולט עליהם ומשפיע על חייהם, לא את מי ששולט במדינה אחרת. יהלום "שכח" שהוא מצביע למי ששולט במקום מגוריו (במקרה של המתנחלים זה לא ממש עובד מבחינת מרוּת השלטון, אמנם).
ההצעה שלו לגבי הפלסטינים משוּלה להצעה שהישראלים יצביעו לא בבחירות בישראל אלא בבחירות בבוליוויה, נניח.

Read Full Post »

מאמר שנכתב עם דוד קרצמר(*)ופורסם בהארץ, 26.6.2003 [לגרסה אנגלית]

שלושים ושש שנות כיבוש הניבו פגיעות חמורות בחייהם של הנכבשים ובזכויותיהם ותוצאות הרות אסון לחברת הכובשים. מערכת צידוקים שלמה הוקמה כדי להגן על הכיבוש ועל האופן שבו מוסיפים לשמר אותו. השאלות הנוגעות לשטחים ולמעמדם העתידי הן בעיקרן פוליטיות, אך כרוכות בהן גם שאלות משפטיות בעלות חשיבות. התבטאויות של דמויות מרכזיות בזירה המשפטית של ישראל מחייבות התייחסות. המשך…

Read Full Post »

קפוצ'ינו ברמאללה (רשימות מן הסגר) מאת סועאד עאמירי. תרגום: רוני מאירשטיין, הוצאת בבל, 2003, 112 עמ'

פורסם במעריב, 20.6.03

'קפוצ'ינו ברמאללה' הוא סיפורם של האנשים, שעבור הישראלי המצוי הם נטולי זהות, הקורבנות עלומי השם של 'פעולות צה"ל בשטחים'. סועאד עאמירי, מרצה לארכיטקטורה באוניברסיטת ביר-זית, נותנת להם שמות, פנים וקול, ומספרת – במילים פשוטות, ללא הצהרות פוליטיות או פאתוס – את סיפורם של האנשים מהצד השני של המתרס. אותם אנשים המנסים לחיות את חייהם גם בזמן פלישת צה"ל לערים הפלסטיניות במבצע 'חומת מגן'.

בשום פנים אין מדובר כאן במיחזור טענות הבל על טבח או קברים המוניים שנכרו. זירת המאורעות איננה ג'נין אלא רמאללה, מקום מגוריה של עאמירי. גם שם נאלצו התושבים הפלסטינים להתמודד עם מצוקה קשה, אימת מוות בצל אצבע עצבנית על ההדק, עוצר ממושך, שהוסר רק לשעות קצרות ולא איפשר חיים תקינים בשום קנה מידה, וכן הרס וביזה. תנאי החיים האלה מתקיימים גם לגבי מי, שכמו עאמירי, שותה קפוצ'ינו בביתה בבוקר, לומדת איטלקית ושומעת את 'לה-טרוויאטה'. את ספרה מקדישה עאלימי ל'נשים בשחור', ובכך משרטטת במפורש מתווה של הכרה בישראלים אחרים ובשאיפה משותפת לסיום הכיבוש.

הספר הקצר איננו ספרות יפה במובנה המקובל. אלו הן רשימות תיעוד שאינן מתיימרות להיות נאמנות להיסטוריה במובנה המקובל. זהו סיפורם של המנוצחים לעת-עתה, בעוד שההיסטוריה הרשמית נכתבת, כמעט תמיד, בידי המנצחים. זהו סיפורם של הנשים והגברים בבית וברחוב, ולא של הלוחמים או של המנהיגים. גדולתו של הספר היא ביכולתו לחדור לבבות. הדבר עולה בידי עאמירי הן בשל פשטות כתיבתה וסגנונה הישיר והכובש, שחף מכל הצטעצעות, והן בשל התרחקותה מהפרזיולוגיה המוכרת לעייפה שבה, בדרך-כלל, נפרט סכסוך הדמים בין הישראלים לפלסטינים בידי שני הצדדים.

במקום זאת, עאמירי מתרכזת בפן האנושי שמדבר ללב כול, מתובל ביותר משמץ של הומור ואירוניה דקה. מי לא יזדהה עם כלה שתקועה עם חמותה בבית, נאלצת להיענות לכל שגיונותיה ("את אוכלת בשעות מוזרות. בבית אני רגילה לאכול ארוחת בוקר בשמונה בדיוק; ארוחת צהריים באחת וארוחת ערב בדיוק בשבע") בגלל העוצר שמטיל הצבא הישראלי, ומתפללת לאלוהים שיתן לה סבלנות? כשהיא מחליטה שלא לצאת מהבית גם כשהעוצר מוסר, היא מודה כי אינה יודעת נגד מי היא מתריסה: נגד הכיבוש הישראלי או נגד חמותה. כמעט מחצית מהספר עוברת בתהייה היכן נמצא בדיוק בעלה (הפוליטיקאי הפלסטיני סלים תמרי). מדוע הוא מותיר אותה בגפה להתמודד עם גחמותיה של אמו? לבסוף מתברר כי הוא איננו יכול לחזור לביתם מירושלים בגלל הסגר.

על כריכת הספר, ובתחילתו, צילומים שמוכרים לכל אחד ואחת מן האלבום המשפחתי ואף הן מקרבות את הקורא אל הכותבת. זו הדמות שעוברת את הטרטורים בנמל התעופה או במחסום. היא בת משפחה כמעט. היא בת משפחת האדם, הכרה, שלמרבה הצער, נשכחת מאתנו לעתים.

כך עוקפת עאמירי את חומות ההגנה שאנו מקימים (כמו יריבינו) בפני ההכרה בסבלו של האחר. אך מיהו קהל היעד של עאמירי? מי יפתח את הספר בחנות הספרים ויעלעל בו, שלא לומר יקנה ויקרא אותו? האם תצליח למוסס את ההגנות של הישראלי המצוי, או שמא הקורא הזה לא יתעניין בספר מראש, מפני שזוהי כותרתו? האם קוראיו יהיו מי שממילא קיבלו – בזמן אמת – את הדיווחים על שקרה ברמאללה, בשכם ובג'נין?

את המכשול העיקרי הזה עדיין קשה להסיר. איך אפשר לגרום לאנשים לרצות לדעת? עאמירי הצליחה בבחירת הסגנון המתאים, שהוא בעל הכוח לשבור את המחסומים: לא המחסומים שאינם מאפשרים לתושבי השטחים לנוע ממקום למקום, אלא המחסומים שבלב, שלא נותנים לנו לחוש זה את כאבו של זה, להכיר בחלומות הבלהה של האחר. כדי שהמחסומים האלה יפלו דרוש שינוי מקדים בתודעה, שיכול לבוא רק על-ידי הנכונות לחוש בכאב הזה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »