Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שטחים’

חבר הכנסת שאול יהלום נשאל אמש ב"פוליטיקה" מה הפתרון שלו לזכויות הפוליטיות של הפלסטינים שלשיטתו צריכים להישאר תחת הכיבוש הישראלי על-מנת לשמר את ההתנחלויות. תשובתו היתה: "הם יצביעו בירדן". והמשיך: כמו שאני גר בשטחים ומצביע בישראל.

כדאי להזכיר למחוקק הנכבד, שאחד העקרונות הדמוקרטיים הוא שאזרחים בוחרים את מי ששולט עליהם ומשפיע על חייהם, לא את מי ששולט במדינה אחרת. יהלום "שכח" שהוא מצביע למי ששולט במקום מגוריו (במקרה של המתנחלים זה לא ממש עובד מבחינת מרוּת השלטון, אמנם).
ההצעה שלו לגבי הפלסטינים משוּלה להצעה שהישראלים יצביעו לא בבחירות בישראל אלא בבחירות בבוליוויה, נניח.

Read Full Post »

מאמר שנכתב עם דוד קרצמר(*)ופורסם בהארץ, 26.6.2003 [לגרסה אנגלית]

שלושים ושש שנות כיבוש הניבו פגיעות חמורות בחייהם של הנכבשים ובזכויותיהם ותוצאות הרות אסון לחברת הכובשים. מערכת צידוקים שלמה הוקמה כדי להגן על הכיבוש ועל האופן שבו מוסיפים לשמר אותו. השאלות הנוגעות לשטחים ולמעמדם העתידי הן בעיקרן פוליטיות, אך כרוכות בהן גם שאלות משפטיות בעלות חשיבות. התבטאויות של דמויות מרכזיות בזירה המשפטית של ישראל מחייבות התייחסות. המשך…

Read Full Post »

קפוצ'ינו ברמאללה (רשימות מן הסגר) מאת סועאד עאמירי. תרגום: רוני מאירשטיין, הוצאת בבל, 2003, 112 עמ'

פורסם במעריב, 20.6.03

'קפוצ'ינו ברמאללה' הוא סיפורם של האנשים, שעבור הישראלי המצוי הם נטולי זהות, הקורבנות עלומי השם של 'פעולות צה"ל בשטחים'. סועאד עאמירי, מרצה לארכיטקטורה באוניברסיטת ביר-זית, נותנת להם שמות, פנים וקול, ומספרת – במילים פשוטות, ללא הצהרות פוליטיות או פאתוס – את סיפורם של האנשים מהצד השני של המתרס. אותם אנשים המנסים לחיות את חייהם גם בזמן פלישת צה"ל לערים הפלסטיניות במבצע 'חומת מגן'.

בשום פנים אין מדובר כאן במיחזור טענות הבל על טבח או קברים המוניים שנכרו. זירת המאורעות איננה ג'נין אלא רמאללה, מקום מגוריה של עאמירי. גם שם נאלצו התושבים הפלסטינים להתמודד עם מצוקה קשה, אימת מוות בצל אצבע עצבנית על ההדק, עוצר ממושך, שהוסר רק לשעות קצרות ולא איפשר חיים תקינים בשום קנה מידה, וכן הרס וביזה. תנאי החיים האלה מתקיימים גם לגבי מי, שכמו עאמירי, שותה קפוצ'ינו בביתה בבוקר, לומדת איטלקית ושומעת את 'לה-טרוויאטה'. את ספרה מקדישה עאלימי ל'נשים בשחור', ובכך משרטטת במפורש מתווה של הכרה בישראלים אחרים ובשאיפה משותפת לסיום הכיבוש.

הספר הקצר איננו ספרות יפה במובנה המקובל. אלו הן רשימות תיעוד שאינן מתיימרות להיות נאמנות להיסטוריה במובנה המקובל. זהו סיפורם של המנוצחים לעת-עתה, בעוד שההיסטוריה הרשמית נכתבת, כמעט תמיד, בידי המנצחים. זהו סיפורם של הנשים והגברים בבית וברחוב, ולא של הלוחמים או של המנהיגים. גדולתו של הספר היא ביכולתו לחדור לבבות. הדבר עולה בידי עאמירי הן בשל פשטות כתיבתה וסגנונה הישיר והכובש, שחף מכל הצטעצעות, והן בשל התרחקותה מהפרזיולוגיה המוכרת לעייפה שבה, בדרך-כלל, נפרט סכסוך הדמים בין הישראלים לפלסטינים בידי שני הצדדים.

במקום זאת, עאמירי מתרכזת בפן האנושי שמדבר ללב כול, מתובל ביותר משמץ של הומור ואירוניה דקה. מי לא יזדהה עם כלה שתקועה עם חמותה בבית, נאלצת להיענות לכל שגיונותיה ("את אוכלת בשעות מוזרות. בבית אני רגילה לאכול ארוחת בוקר בשמונה בדיוק; ארוחת צהריים באחת וארוחת ערב בדיוק בשבע") בגלל העוצר שמטיל הצבא הישראלי, ומתפללת לאלוהים שיתן לה סבלנות? כשהיא מחליטה שלא לצאת מהבית גם כשהעוצר מוסר, היא מודה כי אינה יודעת נגד מי היא מתריסה: נגד הכיבוש הישראלי או נגד חמותה. כמעט מחצית מהספר עוברת בתהייה היכן נמצא בדיוק בעלה (הפוליטיקאי הפלסטיני סלים תמרי). מדוע הוא מותיר אותה בגפה להתמודד עם גחמותיה של אמו? לבסוף מתברר כי הוא איננו יכול לחזור לביתם מירושלים בגלל הסגר.

על כריכת הספר, ובתחילתו, צילומים שמוכרים לכל אחד ואחת מן האלבום המשפחתי ואף הן מקרבות את הקורא אל הכותבת. זו הדמות שעוברת את הטרטורים בנמל התעופה או במחסום. היא בת משפחה כמעט. היא בת משפחת האדם, הכרה, שלמרבה הצער, נשכחת מאתנו לעתים.

כך עוקפת עאמירי את חומות ההגנה שאנו מקימים (כמו יריבינו) בפני ההכרה בסבלו של האחר. אך מיהו קהל היעד של עאמירי? מי יפתח את הספר בחנות הספרים ויעלעל בו, שלא לומר יקנה ויקרא אותו? האם תצליח למוסס את ההגנות של הישראלי המצוי, או שמא הקורא הזה לא יתעניין בספר מראש, מפני שזוהי כותרתו? האם קוראיו יהיו מי שממילא קיבלו – בזמן אמת – את הדיווחים על שקרה ברמאללה, בשכם ובג'נין?

את המכשול העיקרי הזה עדיין קשה להסיר. איך אפשר לגרום לאנשים לרצות לדעת? עאמירי הצליחה בבחירת הסגנון המתאים, שהוא בעל הכוח לשבור את המחסומים: לא המחסומים שאינם מאפשרים לתושבי השטחים לנוע ממקום למקום, אלא המחסומים שבלב, שלא נותנים לנו לחוש זה את כאבו של זה, להכיר בחלומות הבלהה של האחר. כדי שהמחסומים האלה יפלו דרוש שינוי מקדים בתודעה, שיכול לבוא רק על-ידי הנכונות לחוש בכאב הזה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

« Newer Posts