Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שישי בערב’

שישי בערב מאת עמנואל ברנהיים. מצרפתית: דלית להב, ביתן, 100 עמ'

פורסם במעריב, 28.5.1999

אשה צעירה יוצאת מביתה שבפאריס, בדרך לארוחת ערב אצל חברים. ביתה כולו ארוז: למחרת היא עתידה לעבור דירה, למקום שתחלוק עם בן-זוגה. בפאריס שובתת התחבורה הציבורית והיא לוקחת טרמפ גבר מבוגר. אל הארוחה ואל החברים היא כבר לא תגיע בסופו של הערב. מה שמתרחש במכונית, ללא מלים, בין הגבר לאשה, אינו יוצא דופן. משיכה גופנית עזה, שמתממשת בפרשיית אהבים ללילה אחד היא, בסופו של דבר, בנאלית מטבעה. גם אם בתחילתה דומה כי מתחלפים התפקידים המסורתיים בין המינים, שעה שהאשה היא שלוקחת את הגבר טרמפ במכוניתה וגם יוזמת את המשך הערב המשותף.

שכיחה היא גם המוטיווציה האפשרית להתנהגותה של לור, הגיבורה, עליה רומזת עטיפת הספר – הערב האחרון שלה כאשה 'חופשיה', לפני כניסתה למחוייבות זוגית, על כל מה שמשתמע ממושגי החופש והזוגיות המקובלים. לפני הכל, מצליח 'שישי בערב' במשימתו האולטימטיווית של סיפור: להכניס את הקורא לעולם הבדוי שהוא יוצר, כאשר כל מה שמעניין את הקורא הוא מה יקרה לגיבורים.

אבל מעבר לכך, מה שברנהיים מנסה לעשות ב'שישי בערב' הוא אחד מהתפקידים הקשים המוטלים על המלים: לבטא תחושות. ברנהיים שואפת למסור תחושות טהורות, מנותקות מהתיווך הקוגניטיבי שמעניק להן פרשנות והקשר. זוהי הסיבה למשפטים הקטועים, שבתחילה גורמים לתחושה לא-נוחה, כאילו מדובר בנראטיב חסר, נעדר מלות קישור וסיבתיות, שהופכות צבר משפטים לסיפר. אולם, המאפיין שמטריד באקספוזיציה – הצגת הרקע לסיפור, שממקם את הדמויות בעלילה – הופך לאמצעי המילולי המתאים ביותר להעברת תחושות. תחושה, שהיא בלתי-אמצעית, חייבת לעבור טרנספורמציה כדי להתבטא במלים, שהן מדיום מייצג.

הטרנספורמציה הזו כרוכה בתיווך קוגניטיבי כפול: בכתיבת המלים ובקריאתן. אבל יצוג הוא עניין הכרחי לכל מה שאינו 'הדבר עצמו' אלא רק מתאר אותו, והמשפטים הקטועים, החתוכים, הם ככל הנראה הייצוג הקרוב ביותר של התחושות החריפות שמציפות את לור תוך כדי הארוע. והארוע יוצא דופן עד מאד בחייה: התחושה העזה, שקשר ללא מלים נוצר בינה לבין גבר זר לחלוטין, שכל שהיא יודעת עליו הוא שמו; קשר שאי-מימושו יהיה בלתי-נסבל עבורה. ומשעה שהיא מחליטה לממשו היא מוצאת את עצמה בשרשרת ארועים שנראים הכרחיים, מבלה עימו את הלילה, שוכחת לחלוטין את חייה המשותפים עם בן-זוגה, שעתידים להתחיל למחרת. האושר הוא תמיד פשע יצרי, אמר רומן גארי: הוא מחסל את הקודמים.

לור גם מספרת לנו סיפור נשי מאד. ככזה, הוא אינו מרוכז רק בתחושות עצמן, נכון יותר, בתחושות הגופניות בלבד; לור מספרת לנו למה התחושות האלו גורמות. בכך היא מעניקה להן, בכל רגע ורגע, פירוש. אבל זהו פירוש ולא פרשנות: הוא מונע מרצונה של לור להבין בכל רגע נתון מה בדיוק קורה לה, ומה זה עושה לה. לכן, זהו פירוש שנשאר עדיין בתחום הפנומנלוגי של תאור תחושות והשלכותיהן. אין זו פרשנות שמנסה לטעת את התחושות האלו בהקשר רחב, במערכת קשרים סיבתית שמעניקה להן מובן. הקורא נשאר עם הפירוש של לור לרצף האירועים של הערב הזה, כאן ועכשיו; עם דיווח צמוד מאד על התחושות ומה הן עושות לה. הסיפור הוא נשי, גם משום שאם בתחילה נדמה כי לור פרצה את מגבלות הפאסיביות שאוכף עליה מינה, היא שבה במהרה אל התפקיד הנשי המסורתי במערכת יחסים: לעצום עיניים וללכת אחרי הגבר. והתפקיד שלה נשי, מפני שבסופו של דבר, גם אם בלי מלים, הוא זה שמקבל את ההחלטות, והיא נשארת רק עם הציפייה או במקרה הטוב, עם התקווה.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »