Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמאל’

לא חשבתי לכתוב על שולמית אלוני, בעיקר משום שכה הרבה כבר נכתב. אך כיוון שהתבקשתי לכתוב משהו לזכרה במקום אחר, אני מעלה את הדברים גם כאן. במלאת שבעה למותה.

המשך…

Read Full Post »

על פי הפרסום, אוניברסיטת חיפה החליטה שלא להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לפרופ’ ישראל אומן, חתן פרס נובל. פרסום חריג, שכן בדרך כלל מפרסמים מי כן מקבל את התואר, וכרגיל במקרים אלה יש לשאול למי היה האינטרס להדליף את המידע (ולפגוע גם בהליכים המתקיימים בדרך כלל באופן חשאי ולא בלי סיבה). למעט ציוץ בנושא לא כתבתי על כך, אולי כי קצת התעייפתי מלהצביע על האופן שבו השמאל בוגד באופן שיטתי במורשתו. בניגוד לערכים שהוא אמור לקדם, הליברליזם והסובלנות שלו, וגם זכויות האדם, מוגבלים רק למי שהוא מסכים איתם. מרגע שיש לו כוח הוא מתעלם מהליכים דמוקרטיים או מצדיק את שלילת זכותם של אחרים בדיוק כמו אלה שהוא מלין עליהם. נשארנו, אפוא, עם מאבקי כוח נטולי ערכים.
זאת לא הפעם הראשונה שזה מופיע גם בהקשר האקדמי. “כשמנסים לחסום אותם – זאת פגיעה בלתי נסלחת בחופש הביטוי; כשהם מנסים לחסום אחרים – זאת פעולה מוצדקת נגד הפאשיזם. כשמפקחים על מה שהם אומרים בכיתה – זאת פגיעה אנושה בחופש האקדמי. כשהם מבקשים לפסול מינוי אקדמי – זה קידום ערכים ראויים.” כך כתבתי בזמנו בפוסט על חופש אקדמי נוסח השמאל, בהקשר של סיפור אחר.

המשך…

Read Full Post »

על אחריות, מחאה והומאניזם

שאט נפש היא התגובה ההולמת לטענות (כפי שפורסמו) של בכיר במערכת הבנקאות, לאחר הרצח הנורא אתמול בבאר-שבע, ש"המחאה החברתית" הסיתה נגדם והתירה את דמם.
אבל גם חלק מהתגובות מן הצד השני, שהאשימו את המדינה ברצח, איך לומר בלשון המעטה – לא ממש מבריקות.  כמעט תמונת ראי של ניצול טרגדיה איומה לצרכיך הפוליטיים. וראוי להתעכב על כך משום שאלה האנשים שמספרים לנו שהם נאבקים למען חברה “טובה יותר”.

המשך…

Read Full Post »

טרנד חדש מתהווה לו, ואני לא ידעתי. לא לעמוד בצפירת הדומייה של יום השואה. בהפגנתיות. עד כדי כך שיש מי שמספרים לנו במילייה הזה שהם דווקא כן עומדים, ולנוכח הטרנד, בהפוך על הפוך, זה כבר המעשה החתרני!

בתחרות של מי יותר חתרני / שמאלני / רדיקלי / קיצוני אף פעם לא השתתפתי, יש להודות. לא שפחדתי ליפול מהקצה (אל דאגה: לא באמת נופלים. זה עיגול ורק מתחברים בו לקיצונים מהצד השני), כמו מטעמים של דבקות באמת פנימית.

באחד מפרקי הסדרה על ישעיהו ליבוביץ שהוקרנה לאחרונה, הוא נשאל אם הוא עומד בצפירה. האמת שאינני זוכרת אם מדובר בצפירה של יום השואה או של יום הזיכרון (שיש לשער שלגביה מתנהלת התחרות אף ביתר עוז, מכוח קל וחומר). הוא ענה בהשתוממות: איזו שאלה? אני חלק מהציבור הזה. המראיינת ניסתה להקשות, שבה ושאלה למה הוא עומד. והוא שב וחזר על אותה תשובה.  כאומר: אין כאן מה להקשות, לא תקבלי תשובה אחרת. אני חלק מהציבור הזה. זאת התשובה ואין בלתה.

המשך…

Read Full Post »

אני מודה שכשצפיתי לראשונה בנאום הבכורה של ח”כ רות קלדרון (יש עתיד), הרמתי גבה. זה נראה לי זר ומוזר. לא שייך לפרלמנט. מהר מאוד נשביתי בקסם הדברים. הנאום אמנם היה חריג, אך היה בו גם משהו מרענן מאוד. אין לי ספק שאני מעדיפה ח”כיות דוגמת רות קלדרון (וח”כיות וח”כים רבים אחרים שנכנסו לחיים הפוליטיים בבחירות האחרונות), על-פני רוב אלה שישבו במשכן הזה בארבע השנים האחרונות.

נאומה של קלדרון זכה להדים רבים והופץ באופן חסר תקדים במדיה החברתית. גם ביקורת לא איחרה לבוא, וזה בסדר. זה ודאי דבר שאשה פוליטית צריכה להתרגל אליו, כחלק מהדיון הציבורי. אך באופן לא מפתיע, ממש כרגיל (צר לומר), הביקורת משמאל לבשה צורה של סיכול ממוקד צדקני וטהרני, המבקש להרוס כל מי שחושב מילימטר מהמרצפת שלי. יענו: לא אמרת בדיוק מה שאני חושב… במה היא לא הואשמה. התבטלות ורגשי נחיתות (של חילונית מול דתיים), והתעסקות בעיקר עם עצמה הן רק שתי טענות בכתב האישום המפורט. והיא עוד העזה “להתחבר” לדבריו של בנט, ושמחה על שותפות בדברי תורה של היו”ר מש”ס, החצופה. מותר לא לאהוב את הפרשנות שלה. אבל כרגיל, הפרוגרסיווים והמחוכמים בעיניהם-הם מעידים בעיקר על עצמם. ומרוב שהם מתבשמים באוונגרדיות שלהם, אינם חשים שדווקא הם ממחזרים פוליטיקה ישנה ובעיקר בלתי מוצלחת (במובן הפשוט שהיא לא מצליחה להביא את הסחורה. וכדאי מאוד לקרוא בהקשר זה את מאמרו של אילון שוורץ ממכון שחרית). לא ברור מה הרגיז אותם יותר, בדה-קונסטרוקציה שעשו לכל מלה שלה: שהיא ציונית או שהיא הזכירה שהיא חצי בולגרית.

הביקורת היחידה על רות קלדרון שנראית לי רלוונטית היא הדיבור אל יהודים בלבד (דרך התלמוד) בכנסת ישראל. היה בכך סוג של הדרה של מוסלמים ונוצרים. הדיבור על “כולנו” ו”שלנו” בלי לזכור את זה – הוא בעייתי. כל שאר הביקורת, כאמור, היא סוג של התענגות עצמית (שבאופן מעניין, אך שוב לא מפתיע, דווקא קלדרון מואשמת בה). הנאום היה פוליטי לעילא (די לראות את התגובות ברחוב החרדי); והיה בו מעשה פמיניסטי חשוב. (ההתפתחויות המרתקות ביותר בפמיניזם הישראלי קורות, לטעמי, דווקא באורתודוקסיה הדתית. רק שרוב החילונים לא מודעים לכך משום שהם אינם מתעניינים בקהילה הזאת ומדברים עליה מתוך הסטריאוטיפ). ודאי שלא היה בו דבר מתבטל מצד החילוניות אלא להיפך. ומי שכותב כך לא בדיוק הבין (אבל לא בפעם הראשונה ולא רק בעניין זה). גם הדיבור על עצמה לגיטימי לחלוטין – מדובר בנאום הבכורה שלה. שבו אמרה מראש שתציג את עצמה, עולמה ומה שהיא מתכוונת לעשות בכנסת. אסון: יש לה אג’נדה! ו”אנחנו” מוכנים לקבל רק אג’נדה אחת: זאת שלנו.
יישר כוח, חברת הכנסת רות קלדרון. 

משום מה לא הצלחתי להטמיע את הנאום מיו-טיוב. אפשר לצפות בו כאן.

Read Full Post »

הפוסט הזה לא יעסוק במבצע ובשאלות הישירות הקשורות אליו. האם הוא מוצדק; האם הוא נבון; האם הוא יעיל להשגת המטרה (ואיזו..); האם עיתויו נובע מתחשיב פוליטי ציני. שאלות שאינן זהות וכדאי להפריד ביניהן. הוא יעסוק בתובנות שעלו אצלי כמתבוננת מן הצד בשיח שאני חשופה לו, של השמאל שחלקו מכנה עצמו רדיקלי. לא שהן חדשות לגמרי, ועל כך מִלה בסוף הפוסט. אבל בימים אלה התגבשה אצלי סופית ההבנה שנבטה לפני למעלה מ-10 שנים: למה השמאל הזה כל כך שנוא.

המשך…

Read Full Post »

מקרה האחים עמיר הוא סוג של מבחן רורשאך לאנשי שמאל וזכויות אדם. למרבית הצער, חלק לא קטן מהם נכשלים בו. (אי אפשר “להיכשל” במבחן רורשאך, כמובן, אבל זה רק משל).

יגאל עמיר זכה לחוק פרסונלי המונע ממנו כל חנינה אפשרית, פרי יוזמתו של ח”כ מהשמאל (נניח). חגי עמיר, ששוחרר לאחר קרוב ל-17 שנות מאסר על סיוע לרצח, שאותן ריצה באופן מלא – לקבלת פנים שקראה לרדוף אותו עד יום אחרון, פחות או יותר.

איפה השוויון בפני החוק? להיכן נעלם הרעיון שהעיקרון של גמול ועונש ממוצה כאשר אדם ריצה את עונשו? ולמה זה לא מפתיע אותי?
כי זאת ממש לא הפעם הראשונה שבה מתחוור שלא מדובר בשאלה מהו העיקרון, אלא בשאלה במי מדובר. בזכויותיו של איזה צד, או באינטרסים של מי מבקשים לקדם.

כשאהוד ברק כראש ממשלת מעבר ניהל מו”מ מדיני – זה היה תקין בעיניהם, כי זה נעשה “מהצד הנכון”.
כשמתנחל משוחרר למעצר בית – הזעקה גדולה. מדוע הוא לא נשאר במעצר? כמו שכתבתי פעם, “
החלופה של מעצר בית תמיד צריכה להיות מועדפת כשהיא אפשרית. סייגים לה הם סכנה לציבור, חשש מבריחת החשוד או משיבוש הליכי משפט, או הליכי חקירה שניתן לקיים רק במעצר. אלו הן עילות המעצר כפי שנקבעו בחוק המעצרים. אני שותפה מלאה לביקורת על האיפה ואיפה שנוקטים כלפי מתנחלים בתחום אכיפת החוק, אבל יישור הקו צריך להיות עם הנורמה הראויה של זכויות האדם, לא עם הנורמה הפסולה.”  ובישראל מרבים מדי במעצר, לעיתים עד תום ההליכים, גם כשאין זה נחוץ.
כ
שמדובר בהפרת זכויות ההליך ההוגן, יש מי שתמיד מזכירים, בצדק, כשמדובר בעצירים ערבים איש לא מתרגש אם מפירים את זכותם להיפגש עם עורך-דינם או זכויות אחרות. אבל חשובה ככל שתהיה ההצבעה על האפליה, התיקון חייב להיות להתיישר לדרך הנכונה: של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות הכול באופן שווה.

בלהט התשוקה לאסור על נישואיו של יגאל עמיר, בזמנו, נקראה לדגל “הדמוקרטיה המתגוננת”, לא פחות. כי כשמדובר בעמיר, המוחזק בבידוד שנים רבות, יש הסבורים שצריך ומותר להפעיל נשק לא קונבנציונלי. ולעזאזל זכויות אדם.

נו טוב, אנחנו יודעים ממי עלינו להתיירא.

עוד בנושא:
הדמוקרטיה המתגוננת נגד הנישואים

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »