Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תקשורת’

פשע! נגד! האנושות!

קשה לכתוב טור שבועי בעיתון על סוגייה אחת. כל עיתונאית מכירה את התחושה: לפעמים צריך לחפש מתחת לאדמה את הנושא, את הזווית, את הייחודיות; לא לחזור על עצמך. התוצאה, לפעמים, היא שנכתבות שטויות, או שהכותב מפליג למחוזות רחוקים שהקשר בינם לבין מה שהטור אמור לעסוק בו קלוש.

קשה לי במיוחד לבקר טור פמיניסטי, שעצם קיומו בתקשורת הוא ברכה. אבל כשצריך אז צריך. לצפי סער זה קורה יותר מדי לאחרונה והטור היום של ‘גברת מג’ונדרת’ הוא דוגמא בולטת. האייטם הראשון עוסק בגירוש הילדים הסודאניים. זה מושווה לחטיפת ילדי תימן ונקבע שהוא מהווה פשע נגד האנושות. שכולנו משתפים איתו פעולה.

המשך…

Read Full Post »

מתוך טור העיתונות היומי של ולווט, על מוסף הארץ החדש:

המדור תוצרת הארץ משתרע עד ע' 16. לאחר מכן יש כפולה הנקראת "באנה באנה | נשים מתפרעות על עמוד"
הא! דאבל מינינג. אבל זה לא עמוד אלא כפולה, והעמוד לו ייחלתם לא קיים פה.
בתחתית הכפולה יש קרדיטים.
מערכת | מהממת: מיקה אלמוג | הורסת: אור ישראלי | לוהטת: לילך ברנע-לשם | משגעת: שחר סגל | ממכרת: ליאת שביט מטריפה: רונה תמיד | מפנקת: מאיה סובול | אלוהית: ענבל ארבל

מהממות. הורסות. לוהטות. משגעות, ממכרות. מטריפות. מפנקות. אלוהיות.
כל מִלה נוספת מיותרת.
(כן, ברור, הכול בהומור. זה שאין לפמיניסטיות).
פעם אחת אסכים עם
עמוס שוקן: קרדיט – כזה – הוא קלקול. אבל הוא מצביע על משהו מקולקל עמוק הרבה יותר מבתקשורת.

Read Full Post »

הצעת החוק שמדוּוח כי הגישה ח”כ זהבה גלאון – להסיר אחריות פלילית מעיתונאי שהחזיק במסמכים סודיים לשם מילוי תפקידו – היא בעִתה. לא, למעשה העת היתה כשפרצה פרשת בלאו. אם לא קודם. שכן אם החוק במתכונתו הנוכחית בעייתי, אם סוברים שיש להכניס בו חריג לעיתונאים, מעבר לסעיף 113(ה) לחוק העונשין – המקנה הגנה למי שהחזיק במסמכים סודיים בתום לב ולמען מטרה סבירה – יש לפעול לתיקונו. הכפפה הזאת, שזרקתי מזמן, לא הורמה עד היום. וכל שחזינו בו הן הודעות, עצומות והפגנות נגד הפגיעה בחופש העיתונות המתבטאת בהחלטה להעמיד לדין את אורי בלאו. ללא יוזמה מקבילה לתקן את החוק, אם סבורים כי הוא פגום, כל שנותרנו אִתו הוא טעם חמצמץ של קולגיאליות גרידא. וכבר כתבתי אז: “בין שאר תפקידיה הביקורתיים של התקשורת מצויה גם הביקורת על אי אכיפת החוק ועל אי-שוויון בפני החוק. לתפקיד הזה היא צריכה לבוא בידיים נקיות. ואלה קצת מתלכלכות שכשמדובר בקולגה פתאום צריך לא לאכוף את החוק.” הרצון לתקן את החוק על אף שהוא מקנה הגנות, כאמור, נובע מהטענה המוצדקת כי חופש העיתונות עלול להיפגע מעצם האיום להעמיד לדין והאפקט המצנן שלו, אף אם אחר-כך זה מסתיים בזיכוי.

המשך…

Read Full Post »

מה קורה כשעיתונאית מבקשת לעשות תחקיר על מחאת קיץ 2011, ורוצה לעסוק בין השאר בהטרדות המיניות במאהלים, שכבר פורסם עליהן בזמנו, והיו פעילות שהתלוננו על השתקתן? זאת כמובן מיד “הכפשה”. את חלק מהתגובות, וגם זה לא לראשונה, אפשר לראות כאן (מדובר בדיון גלוי לכול. ותודה לקוראת ערנית על ההפניה).

לגלות חשדנות כלפי עיתונאים – זה תמיד מומלץ. כל מי שחווה על בשרו לא צריך הסברים. רק מה, כשהתקשורת אוהדת את המחאה היא אחלה. כשהיא מנסה לעשות את העבודה שלה (מה לעשות), ולהיות ביקורתית גם כלפי המחאה – היא אויבת העם. זה שעושה וודסטוק כשמזג האוויר חוזר להיות נוח.  או אז מסתבר ש”אנחנו מאהל קטן ומוקף אויבים”, כהגדרתו הקולעת של שלום בוגוסלבסקי. כמו הכעס מימין על המדווחים על עוולות הנעשות כאן כי זה פוגע בשמה הטוב של ישראל… כי מדובר, הפלא ופלא, בשיעתוק של הטיעונים הממסדיים. שנשמעים לפתע מגרונם של מי שבימים כתיקונם יוצאים נגדם.

המשך…

Read Full Post »

מנכ”ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, ניתץ את הלבנה האחרונה שנותרה מהחומה שפעם עמדה בין המחלקה המסחרית למערכת (או מחלקת התוכן) בתקשורת.

‘המחאה בקיץ היוותה מכה קשה לשוק הפרסום ובכללו לערוץ’, אמר לעובדים והוסיף כי ‘מחאה נוספת עלולה להוות מכת מוות’.

בעצם, צריך להודות למר ורשבסקי על גילוי הלב. הוא אולי הציג את העניין באופן עירום ובוטה, אבל הציג אותו ישר ולעניין. אולי עדיף על פני המתכסים בכל מיני סיסמאות יפות בעוד שבחדר האחורי אצלם במערכת השיקולים הם בסופו של דבר אותם שיקולים. מי שסבורים שהנכנסים לעסקי המו”לות עושים זאת מתוך חרדה לחופש הביטוי – כדאי שיחשבו שוב. במקרה הטוב, או הרע, חופש הביטוי הוא רק סיסמה שהמו”לים מדקלמים על מנת לאפשר לעצמם את החופש האמיתי שלשמו נכנסו לביזנס – החופש לקדם את האינטרסים המסחריים שלהם.

אבל לדבריו של ורשבסקי היה גם המשך. והוא יותר מעניין אותי כאן.

‘אנחנו עיתונאים’ אמר ורשבסקי, ‘אבל חשוב לשים לב שאנחנו מסקרים אירועים ולא מייצרים אותם’.

ואללה? ואללה!
ואני לתומי חשבתי שתפקידה של התקשורת – תמיד, ללא קשר למחאה או לעניינים אחרים שהיא עוסקת בהם – הוא לסקר חדשות ולא לייצר אותן. רק שיותר מדי עיתונאים שכחו את זה. הם מייצרים את החדשות ואחר כך מסקרים אותן; נהפכים למוקד הארוע (לדעתם); ומראיינים זה את זה בכל הערוצים כזונות המפרכסות זו את זו (הם יעדיפו שם את המשך הפסוק, מן הסתם. נו כן, תלמידי חכמים).

אז להוריד ווליום של סיקור כי זה פוגע במחלקה המסחרית – זאת בהחלט השחתה של העיתונות. לפחות זאת הראויה לשמה. אבל לפרסם בעמוד הראשון כותרת ענק “צאו להפגין!” – נו, גם זה לא מי יודע מה עיתונאות.

 

 

Read Full Post »

או: שוויון בקיבוץ תל אביב

למה תמיד על הארץ? מה עם ווינט ונרג, להם לא מגיעה ביקורת? הם הרי הרבה יותר גרועים.
בקיצור: מה את נטפלת? זאת שאלה שמופנית אלי לא אחת אחרי פוסט ביקורתי. עניתי עליה כבר לא פעם. הפעם אענה בסיפור.

לפני שנים רבות (כך מתחילים כל הסיפורים. הפעם זה סיפור שהיה באמת), עזבו כמה חברים חדורי אידיאולוגיה את הקיבוץ אל העיר הגדולה. למה? כי אין שוויון בקיבוץ, הם אמרו. זאת אומרת לא באמת.
ומה, תשאלו, בתל אביב או לאן שהם עזבו יש יותר שוויון? כמובן שלא. רק מה, שם לא מתיימרים.

הנמשל ברור. מי שמתיימר להיות איכותי יותר, נאור יותר, אתי יותר; מי שמיצב עצמו שנים כ”עיתון לאנשים חושבים” – שלא יתפלא שהאנשים האלה חושבים שצריך גם למדוד אותו בסטנדרטים שהוא מתיימר לעמוד בהם. שיש ממנו ציפיות שאין מאחרים, שעליהם הוא מתנשא ולהם הוא מטיף; שלראות את האלון עידנים הופכים אותו להיפסטרים שחושב שהוא מה זה מא-גניב – יביא לביקורת. וחריפה; שלראות את עורכיו ומו”לו מאתרגים את הגרועים בשוביניסטים – יגרור תגובה; שאם הוא החליט להיהפך מעיתון לביטאון – תמונת הראי של ‘מקור ראשון’ – הוא יקבל התייחסות בהתאם. אל תפתח ציפיות אצל אחרים אם אינך רוצה שהם יסתמכו עליהן.

זאת יומרה וזאת שכרה.

תמונה: יעל בוגן, העין השביעית

Read Full Post »

זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »