קרוא וכתוב

איבריו של ילד פלסטיני שמותו המוחי נקבע לאחר שנפל מן הגג, הושתלו בשלושה ילדים ישראלים. בשולי הידיעה נאמר מפי בני משפחתו של התורם, כי לפני שקיבלו את החלטתם התייעצו עם אנשי דת מוסלמים, שאמרו להם ש"תרומת איברים היא מצווה".

אז אולי יש לנו מה ללמוד גם מהמוסלמים. הכדור עכשיו אצל אנשי הדת שלנו.

Read Full Post »

בתגובה על מכתב למערכת "כבר יש הצעת חוק" ("הארץ", 9.7)

דובר משרד הבריאות פוטר את השר שלו מפעולה ממשית כדי למצות את תרומות האיברים מן המת, בכך שהוא קורא לכל אזרח ואזרחית לחתום על טופס הצטרפות לאד"י ולשאת עמם כרטיס תורם בכל עת. משרד הבריאות והעומד בראשו מתעלמים מתפקידם לשנות בפועל את התפישה החברתית האחראית למחסור מתרומות מן המת, ובוחרים בדרך הקלה – עידוד תרומות מן החי – שתוצאותיה עלולות להיות קשות.

עידוד אמיתי של תרומות מן המת אינו מתמצה בקריאה לציבור מעל דפי העיתון. יש לקדם הסדר בין הרבנות למערכת הרפואית, שיאפשר לרבנים לקרוא לציבור מאמיניהם לתרום איברים; לקדם תוכניות חינוכיות בבתי הספר התיכוניים, פעולה עם אגודות הסטודנטים ובקרה ופיקוח קפדניים של המערכת הרפואית על תהליכי הביצוע של השתלות מן המת. בעיקר יש להקפיד על ההפרדה, שגם כיום נדרשת, בין הצוות הרפואי הקובע את המוות לבין זה שמבצע את קציר האיברים, כדי להקהות את חששותיהם של רבים שמא כאשר הרופאים יידעו שלפניהם תורמים פוטנציאליים הם יתאמצו פחות להציל את חייהם.

כל אלו משמעם פעולה ארוכת טווח, שאכן תימשך ככל הנראה מעבר לקדנציה של השר הנוכחי. קל יותר לנסח הצעת חוק שמפצה תורמים מן החי ולקצור הופעות מיידיות בטלוויזיה. אינני מקלה ראש לרגע בסבלם הנורא של הממתינים להשתלה. המצוקה במחסור באיברים להשתלה היא אמיתית ותוצאתה המסתברת – מוות – היא בוודאי הנוראה מכל התוצאות האפשריות. אך אסור לחברה נאורה לאפשר את הברירה בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף. זו איננה ולא יכולה להיות בחירה חופשית. תרומת איברים מן המת היא מעשה נאצל שמציל חיים, אבל צדה השני הוא איסור על החי למכור את איבריו או את גופו, גם כשקוראים למכירה כזאת "פיצוי".

פורסם במדור מכתבים למערכת הארץ, 14.7.2003

Read Full Post »

כי הקדנציה תיגמר נורא מהר. וצריך לרוץ לטלוויזיה

הוויכוח הציבורי שהתעורר בעקבות הצעת החוק הממשלתית להסדרת תרומת איברים, ובמיוחד מאמר מערכת בהארץ, הביא את דובר משרד הבריאות לשלוח מכתב למערכת הארץ שבו פירט את יתרונות הצעת החוק ובעיקר הילל את השר שלו, שזה כידוע תפקידם של דוברים ממשלתיים.

השורה שהקפיצה אותי היתה:

"שר הבריאות ומשרד הבריאות קוראים לכל אזרח ואזרחית לחתום על טופס הצטרפות לאד"י, ולשאת עמם כרטיס תורם בכל עת. עם זאת, ידוע ומובן כי כל עוד לא תשתנה התפישה החברתית, התרומות מן המת לא ימציאו את הפתרון לתור הממתינים".

אתם הבנתם את זה? השר קורא. מעל מדור המכתבים למערכת של עיתון הארץ. ועכשיו אל תבלבלו לו את המוח. הוא ממהר להופיע בטלוויזיה כדי להסביר למה מוכרחים לעודד (כספית) אנשים חיים לתרום איברים. זה כבר מביא אייטם אצל דן מרגלית. להשקיע בתכנית מקיפה שתעלה משמעותית את מספר האנשים שמוכנים לתרום לאחר מותם? הצחקתם אותו. הקדנציה תיגמר הרבה לפני כן.

הנה התשובה שלי, שהתפרסמה היום במדור המכתבים של הארץ.
רשימה מלאה ומפורטת יותר בעקבות הצעת החוק הממשלתית אפשר לקרוא כאן.

Read Full Post »

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את הצעת-החוק של משרד הבריאות,(*) המסדירה את תרומת האיברים בישראל, כשלעצמה יוזמה נדרשת ומבורכת. ההצעה אוסרת על סחר באיברים אך קובעת פיצוי כספי לתורמי איברים. המצוקה כתוצאה ממחסור באיברים להשתלה היא אמיתית, גורמת לסבל רב לחולים ותוצאתה המסתברת – מוות – היא ודאי הנוראה מכל התוצאות האפשריות. לכן מובן חוסר-האונים של המערכת הרפואית. גם הרעיון שאנשים יקבלו ימי מחלה עבור ההליך הרפואי שכרוך בתרומה ויפוצו בגין נזק אפשרי הוא סביר. אלא שיש לוודא כי ההבחנה בין "פיצוי כספי" בגין נזק כזה לבין תשלום עבור איברים תהיה ברורה וחדה. אם לא מקימים מחסום גבוה דיו בין השניים, נוצר סדק שעלול להתרחב לכדי פרצה. וחשוב אף יותר: מדינת ישראל עדיין לא מיצתה את הדרכים להגדלה של תרומות איברים מן המת. כמעט כדרכה היא בוחרת בדרך הקלה, אך תוצאותיה עלולות להיות קשות.

עם המצוקה באיברים להשתלה יש להתמודד בעיקר על-ידי חינוך והגברת המודעות שיעודדו השתלות מן המת. לא פחות מאשר נימוקים דתיים, אמונה בעולם הבא או קשיים פסיכולוגיים פשוטים, חוששים רבים שמא כאשר הרופאים יידעו שלפניהם תורמים פוטנציאליים, הם יתאמצו פחות להציל את חייהם. בקטע בלתי-נשכח מסרט של מונטי פייטון, מגיעים שני טכנאים לביתו של הגיבור, לממש את טופס ההסכמה שלו לתרומת כבד. כשהוא מתרעם וטוען כי חתם על הסכמה לתרום רק אחרי שימות, הם מבטיחים לו שאחרי שיוציאו לו את הכבד הוא יהיה מת לחלוטין… זוהי, כמובן, הגזמה קיצונית ברוח מונטי פייטון, אבל היא משקפת חשש קיים. המערכת הרפואית חייבת בהפרדה מוחלטת בין הצוות הרפואי שקובע את מותו המוחי של אדם לבין זה שמבצע את קציר האיברים. אך הנסיבות הרפואיות, שמחייבות היערכות למשימה הזאת במקביל לקביעת המוות וההודעה למשפחה, מקשות על ההפרדה הזו. כך מתגנב הספק שמא המטרה הראשונה במעלה שצריכה להדריך רופאים בעבודתם – הצלת חיים – נגועה בשיקולים, שגם אם הם קשורים בהצלת חיים אחרים, הם זרים להצלת חיי התורם הפוטנציאלי. נדרשת, לכן, לא רק עבודת הסברה רבה אלא גם בקרה ופיקוח של המערכת הרפואית על תהליכי הביצוע של המשימה המורכבת והאנושית הזאת, שהחברה הפקידה בידה.

יש לשוב ולהזהיר מפני החלת כללי השוק החופשי על עניינים אלו, במסווה כוזב של "בחירה". תשלום תמורת תרומת איברים, כמו מכירת שירותי מין או השכרת רחם לפונדקאות, איננו ביטוי לחירות הפרט אלא לשיעבודו. מי שעושה זאת נדחף לכך, על-פי רוב, מכוחה של מצוקה כלכלית קשה, לא מתוך בחירה חופשית. אל לה, לחברה נאורה, לאפשר את הברירה הזאת, בין עוני או מצוקה אחרת לבין מכירת הגוף. אם נקבל את הלוגיקה המתירה תשלום עבור מכירת איברים כדי להציל חיים, עלינו לשאול מדוע שאנשים לא ימכרו עצמם לעבדות כדי לממן לקרוביהם תרופות מצילות חיים? המשטרים הליברליים ביותר אוסרים על אנשים למכור את עצמם לעבדות, למרות שמדובר בהגבלה של חירות הפרט. זאת מפני שיש דברים נלוזים מבחינה מוסרית, שאסור לאדם לעשות גם אם הוא מזיק בכך רק לעצמו ולא לאחרים. בכך מותווית דמותה של החברה שאנו רוצים לחיות בה והנורמות הבסיסיות המדריכות אותה, שעל-פיהן האדם הוא בעל כבוד אנושי שאינו סחיר בשוק. תרומת איברים מן המת היא מעשה נאצל שמציל חיים, ויש לשקול דרכים שונות לעודד אותה. אבל צדה השני הוא איסור על החי למכור את איבריו או את גופו, ולהיזהר מפני תשלום עבורם גם כשקוראים לו "פיצוי".

עוד בנושא: אין לסחור ברחם

(*) הצעת החוק עצמה איננה נמצאת על האינטרנט

איך אפשר לתרום לאחר המוות?
ממלאים טופס לקבלת תעודת תורם.
מחזיקים את תעודת אד"י שמקבלים בארנק, בצמוד לרישיון הנהיגה או תעודת הזהות. מיידעים את משפחתכם שאתם רוצים להעניק חיים לאחר מותכם ומבקשים מהם לכבד את רצונכם. (בארץ עדיין מבקשים את רשות המשפחה גם כשהנפטר/ת נושא/ת תעודת תורם).

Read Full Post »