קרוא וכתוב

הרצאה שניתנה בכנס מו"ח (מחשבים וחינוך) של משרד החינוך, 27.6.2000

אני יוצאת מהנחה שאת האינטרנט כולנו מכירים, אבל יש להבהיר את המונח 'אתיקה', ובמיוחד את הקשר שאנו יוצרים בין שני התחומים הללו, שהוא הנושא שלנו.

אתיקה במובן שמעניין אותנו עוסקת בשאלות 'איך מן הראוי לנהוג', או 'מה מן הראוי לעשות'. כשמדובר באתיקה מקצועית, אנו חושבים על כללים שמדריכים פרקטיקה מסוימת, שחלקם מציב קודם כל את הדרישה להיות מקצועי: לשלוט בגוף-הידע הרלוונטי למקצועו, להיות דייקן, זהיר, לא רשלן וכן הלאה. חלקם את הדרישות המקצועיות הספציפיות שנובעות מהתחום בו מדובר (כך, עיתונאי יידרש לבקש תגובה, רופא – לשמור על חיסיון רפואי), וחלקם את הדרישות הדמוקרטיות שמציבה המעטפת החברתית בתוכה מתפקד העיסוק האמור או הפרקטיקה הנדונה. (דרישות שמתבטאות, למשל, בכך שרופא יידרש לקבל הסכמה מדעת, כביטוי לאוטונומיה של האדם וזכותו על גופו, ועיתונאי – לא להוציא דיבה, כדי לשמור על כבודו ושמו הטוב של אדם).

מהי נקודת המבט האתית כשמדובר באינטרנט? נבחין, קודם כל, בין פרספקטיבה חיצונית לאינטרנט, שתעסוק בסוגיית השימוש באינטרנט כמשאב שיש לחלק בדרך שתהיה כפופה לנורמות של מוסר פוליטי, לבין פרספקטיבה פנימית לאינטרנט, שהסוגיות האתיות שהיא מעלה קשורות לשימוש הנאות בו על-ידי קהילת הרשת. אני לא אדון כאן בשאלות מן הסוג הראשון אלא רק בשאלות פנימיות לאינטרנט, שאלות שכלל משתמשי הרשת צריכים לתת עליהן את דעתם על-מנת שהאינטרנט יהיה פרקטיקה טובה יותר, והם – משתמשים טובים יותר.

כללי האתיקה הם חלק מהכללים שנחוצים לחברה אנושית כדי להיות מסוגלת להתקיים. אני מבקשת להבחין בין כללים משפטיים – חוקים – לבין כללי האתיקה. זאת הבחנה חשובה, במיוחד על רקע המשפטיזציה שעוברת על החברה הישראלית בשנים האחרונות, שמנסה לבחון כל קושי שעולה על סדר-היום בכלים משפטיים. זוהי מגמה בלתי-רצויה מאחר שלא כל מה שהחוק מתיר הוא מוסרי, ולא כל מה שהחוק אוסר הוא בלתי-מוסרי. למרות שככלל, ובמצב הרצוי, החוק משקף ערכים, ונורמות חיוביות, הרי שיש חוקים רבים שהם אינדיפרנטיים מבחינה מוסרית, וחוקים שאינם משקפים או ממצים את המורכבות המוסרית או את המצב הרצוי. אני חושבת שתרבות השלטון זימנה לנו בשנה האחרונה לא מעט מקרים שהפוליטיקאים גלגלו לפתחם של יועצים משפטיים, בעוד שהם היו צריכים לתת להם מענה שנובע ממוסר פוליטי ומאתיקה ציבורית. יתכן, כמובן, שתהיה חפיפה בין התחום האתי לתחום המשפטי לגבי אותם מקרים. כלומר, שהתנהגות לא-אתית תהיה בנסיבות מסוימות גם לא-חוקית, ואז יהיה צורך להתייחס אליה בכלים ששתי הפרקטיקות מספקות לנו: לטפל בהתנהגות הפלילית באמצעים משפטיים, ולבחון את ההתנהגות הבעייתית מבחינה מוסרית בכלים אתיים. ישנם מקרים שבהם תקנון האתיקה מאפשר להטיל סנקציות; כך, למשל, בבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות או בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין. אבל ככלל ניתן לומר שהמטרה של הבחינה האתית איננה להעניש אלא להבין ולשפר. לפעמים הלקח או השיפור היחיד האפשרי קשור בהתפטרות או הדחה, אבל לא בהכרח. בעיקר, הלקח האתי נושא את פניו אל העתיד: אל הפעם הבאה, והדרך לעשות אותה טובה יותר, הוגנת יותר, צודקת יותר.

מה שחשוב לראות לגבי האינטרנט הוא שלמרות שהאינטראקציה האנושית שמתרחשת בו איננה נעשית פנים אל פנים, ובעצם כל מה שיש לנו זה סימנים על צג מחשב, ולפעמים גם תמונה וקול, הרי הפרקטיקה האינטרנטית היא אנושית לכל דבר. העובדה שהיא מתווכת על-ידי מחשב איננה משנה כהוא זה את אופייה האנושי, ובהתאם את הפתרונות שצריכה האתיקה לתת כאשר מתגלעים ניגודי אינטרסים, חילוקי דעות באשר לדרך בה יש לנהוג וכן הלאה. כי באופן מרכזי, האתיקה קשורה ליחסנו הנאות כלפי הזולת (לא אתייחס כאן לתחום האתיקה שעניינו מעלות האופי). הנטיקט – הכללים האתיים של האינטרנט – מנסח את ההבנה הזאת בכלל (כלל מס' 1) שנקרא "זכרו את האנושי". זהו, בעצם, הנוסח הנטיקטי לכלל הזהב המוכר לנו מתורת המוסר, שאומר לנו: "את השנוא עליך אל תעשה לחברך". הנטיקט מנחה אותנו לא לשכוח שמאחורי החזות הבלתי-אישית של המחשב, שדרכו אנו מְתַקשרים, נמצאים אנשים אמיתיים, בשר ודם.

אין טיבו של דיון באתיקה באינטרנט כטיב דיון באתיקה מקצועית מסוג כלשהו: עיתונאית, רפואית, משפטית וכן הלאה. אנו עוסקים בכלל משתמשי האינטרנט, שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא אותה פעילות באינטרנט, שהיא בעלת היבטים שונים. לפעילות הזאת שותפים ארבעה תפקידים, שכל-אחד יכול למצוא את עצמו באחד או יותר מהם: ספק, לקוח, משתמש קצה, וחבר בקהילה. לכן, כללי האתיקה המתאימים ליישום בתחום האינטרנט הם בעלי אופי כללי, כאותם כללי אתיקה שאליהם אנו פונים כאשר אנו נתקלים בקונפליקט או בקושי בחיי היום-יום שלנו כחברים בחברה, שמתוֹספים להם כללים מקצועיים ספציפיים כאשר מדובר בתחום-פעילות מקצועי ספציפי בתוך האינטרנט, כמו מסחר, תקשורת וכן הלאה. הן הסטנדרטים האתיים והן הכללים המעשיים שנגזרים מהם צריכים לתפקד כמכשיר שיאפשר לנו לזהות, לאבחן ולפתור בעיות חדשות. ולבעיות שמציג בפנינו האינטרנט במובן זה אני פונה כעת.

הבעיות האתיות שמציב בפנינו האינטרנט הן משני סוגים:

1. אי-החלת כללי אתיקה על גרסאות אינטרנטיות של תקשורת, או יישום שאיננו מתאים לאופי האינטרנט. המשותף לקטגוריה זו של בעיות הוא ההתייחסות אל האינטרנט כאל כלי-תקשורת, בעל מאפיינים טכנולוגיים ייחודיים, אך שכללי האתיקה העיתונאית הרגילה יכולים לחול עליו ללא כל בעיה עקרונית מיוחדת, לעתים תוך התאמה לאופי המדיום.
2. היבטים חדשים שהאינטרנט מציג, אשר דורשים חשיבה מקורית לגבי האופן שבו יש להפעיל לגביה סטנדרטים אתיים. היבט אחד של קטגוריה זו מתייחס לאינטרנט כתקשורת במובן הרחב ביותר האפשרי, בו כל גולש מהווה, למעשה, תחנת שידור ויכול גם להפיץ מידע, לא רק לצרוך אותו. היבט אחר שקשור לקטגוריה זו הוא האינטרנט כמקור מידע ענק ושאלות של שימוש חופשי במידע. היבט נוסף הוא ההשלכות של הטכנולוגיה המתקדמת על הפרטיות מצד אחד ועל האנונימיות מצד שני.

אי-יישום כללי אתיקה קיימים

אדון בקצרה בקטגוריה הראשונה, של אי-יישום כללי אתיקה על תקשורת באינטרנט, ואתן מספר דוגמאות. מדובר כאן בעיקר באתרים ממוסדים, בין אם הם גרסאות אינטרנטיות של עיתונים או תקשורת אלקטרונית קיימת, ובין אם הם אתרים עצמאיים אבל כאלו שעומד מאחוריהם גוף כלשהו, ושמפעילים עורכים ושיקולי עריכה ופרסום. כללי האתיקה העיתונאית הרגילה – למשל הדרישות לדייק, לבדוק את מה שאתה מפרסם, לבקש תגובה מנשוא הפרסום וכן הלאה – תקפים גם כאן. נדרש, אולי, מאמץ מיוחד לקיים אותם, בין השאר בגלל האופי המהיר של האינטרנט. באינטרנט יכול כל-אחד להעתיק בקלות ולהשתמש בתכנים שפורסמו ברשת, כשבדיעבד הם עשויים להתברר כבלתי-מדויקים או שגויים. כשמדובר בעיתון נייר, או הקלטה של שידור אלקטרוני, נשארת הוכחה חומרית כלשהי לפרסום השגוי. בעיתון תפורסם, במקרה כזה, התנצלות או/ו תיקון למחרת או לאחר כמה ימים. לעומת זאת, באינטרנט אפשר בהינף מקש למחוק תוכן מבלי להותיר לו זכר. האפשרות שקיימת באינטרנט לאגור את כל מה שפורסם בו איננה ממוצה, למעשה, וכבר קרה שידיעות וכתבות נעלמו כלא היו, מהמהדורה המקוונת כמו גם מהארכיון. סוכנות הידיעות איי.פי. כשלה, בזמנו, כאשר העלתה לאתר שלה מידע שאחר-כך התברר כשגוי, והיא נאלצה להוריד אותו. מכיוון שכמעט כל אתרי החדשות ברשת מצטטים מאיי.פי, קל להבין את המשמעות שיש לכך שהיא מפיצה מידע בלתי-בדוק. אבל אם מורידים פרסום ולא משאירים לו שום עקבות, יש בכך עידוד ליחס לא רציני כלפי מה שמפרסמים, גישה שאני מכנה 'יד קלה על המקלדת'. קודם נפרסם, אחר-כך נבדוק, תמיד אפשר להוריד. זאת דוגמא להתנהגות רשלנית שצריך להוקיע, שכן, כאמור, אתיקה מקצועית פירושה, ראשית כל, הדרישה לנהוג במקצועיות.

אין ספק שצריך לבחון מהן ההשלכות של האפשרויות שנפתחות על-ידי הטכנולוגיה החדשנית; אבל ככלל, מצויים בידינו כללים ברורים למדי של התנהגות נאותה בתחום הפרסום באינטרנט באתרים ממוסדים. עיקר הבעיה הוא, לכן, באתרים הפרטיים. אלו שאינם כפופים, רשמית, לכללי אתיקה, ושלעתים קרובות יש בעיה גם בהחלת החוק עליהם, בגלל חוסר תקפותו של חוק מקומי על אתר שמאוחסן בשרת זר. הבשורה הטובה היא שלמרות שאתרים פרטיים הם אולי רוב האתרים באינטרנט, התעבורה אליהם די דלה. גם באינטרנט חל החוק של 90:10 – תשעים אחוז מהגולשים מבלים תשעים אחוז מהזמן בעשרה אחוז מהאתרים… עדיין, לא מזמן נחקר במשטרה מפעיל אתר פרטי שבפורומים שלו חשפו את זהותה של מתלוננת על עבירת מין, שיש לגביה חיסיון. כאן מדובר בעבירה פלילית, אבל מובן שאנו יכולים לדון בהיבט האתי של בעיה כזו. פורומים וצ'אטים אכן מציגים בעיות שנגזרות מהטכנולוגיה החדשנית, אבל הם שייכים לקטגוריה השנייה, שבה אני עוברת לדון כעת.

חשיבה מקורית לגבי סטנדרטים אתיים שיש להחיל

בעוד אתרים גדולים, בין אם הם עצמאיים ובין אם הם גרסה אינטרנטית של כלי-תקשורת מחוץ לרשת, מכפיפים עצמם – על-פי רוב – לסטנדרטים האתיים המקובלים בשדה הפעילות שלהם, הרי באינטרנט כל גולש הוא, בעיקרון, תחנת שידור; הוא לא רק צורך מידע אלא גם יכול להפיץ אותו. אמנם האתרים הפרטיים, כאמור, אינם רבי תעבורה (כמה 'מאט דרדג'ים' אנחנו מכירים, שחשפו את פרשת מוניקה לוינסקי?), אבל בדרך-כלל משתמשים הגולשים בממשק של הפורטלים הגדולים, בעיקר בפורומים ובצ'אטים, על-מנת להפיץ מידע. יש אתרים שאפילו פתחו "פורום שמועות", ומעודדים בכך את הגולשים להפיץ שמועות בלתי-בדוקות. מכיוון שהמשתתפים שומרים על אנונימיות על-ידי שימוש בשמות בדויים או בעילום שם, יש בכך עידוד להפצת מידע כוזב, להפר חיסיון חוקי, וכן הלאה.

קשה מאד לפקח על צ'אטים, בהם מועבר מידע בזמן אמת. אפשר לכל היותר להחזיק מודרטורים שיסלקו מהצ'אט, זמנית או לתמיד, משתמשים בעייתיים מבחינה זו, אבל זאת לאחר שהנזק כבר נגרם. בפורומים אפשר למחוק הודעות, אבל גם כאן אין לדעת לכמה עיניים הן כבר נחשפו לפני שהן נמחקו. מחיקת הודעות נחשבת בטעות, על-ידי חלק ממשתמשי האינטרנט, לפגיעה בחופש הביטוי שלהם. למעשה, זהו ביטוי לכללים של הפורום, כפי שאדם אינו יכול להיכנס ולהתפרע במקום ציבורי מחוץ לרשת. מותר וצריך למחוק הודעות מסוג של פליימינג – הלהטת ויכוח תוך ירידה לפסים אישיים ופוגעניים, ספאמינג – הפצצת הפורום בהודעות חוזרות ונשנות כדי לנטרל גולשים או למטרות מסחריות, והודעות אוף-טופיק – שאינן רלוונטיות לנושא הפורום. בכל אלו אין מדובר בסטנדרטים אתיים חדשים אלא בהתאמתם לאפשרויות שפותחת הטכנולוגיה החדשה לעקוף אותם, ובכלים שיש לפתח על-מנת לאכוף את הסטנדרטים שמשקפים דרך התנהגות נאותה.

אנונימיות

אנונימיות נחשבת ליתרון גדול של הרשת. לפעמים היא אכן מאפשרת דיון חופשי מדעות קדומות, ללא התייחסות לזהות הכותב, מעמדו, מידע שיש לנו עליו בתחומים אחרים וכן הלאה. למעשה, ניתן כמעט תמיד "לעלות" על זהותו של אדם אשר מפיץ הודעות בעילום שם. זה קל יותר כאשר מדובר בהודעות בפורומים, כי מפעילי האתר יכולים לעלות על מספר ה-IP של כל משתמש שהתחבר לאתר שלהם. חשוב שהם לא ינצלו אפשרות זאת לרעה, כדי לספק את סקרנותם ולדעת מי עומד מאחורי הודעות פרובוקטיביות, אלא יעשו שימוש ביכולתם זו רק כאשר הם נתבעים לכך חוקית (על-ידי המשטרה או על-ידי צו של בית-משפט) משום שמדובר בהפרת פרטיות שמוגנת על-פי חוק. אבל צריך לדבר גם על החסרונות של האנונימיות: היא מאפשרת לאנשים לא לעמוד מאחורי דבריהם, לא לקחת אחריות על מידע שהם מפיצים או עמדות שהם מביעים; להתחזות, להפיץ מידע שגוי בכוונה תחילה (דיסאינפורמציה), לעשות מניפולציות וכן הלאה. אינני טוענת כי יש צורך להכריח אנשים לכתוב בזהותם האמיתית; זה גם דבר כמעט בלתי אפשרי ליישום. גם התופעה של בחירת כינוי (nick) של אדם ידוע היא אולי לא מזיקה, אבל צריך לזכור כי התחזות והונאה הן עבירה פלילית, לעומת שקר שהחוק הפלילי אינו אוסר עליו כשלעצמו (ובאופן מעניין, גם לא עשרת הדיברות). רוב הגולשים יודעים להתייחס בזהירות למהימנותו של מידע המופץ באינטרנט, אבל כמעט אין מי שלא יכעס מאד כאשר יגלה שמישהו מפיץ דברים בשמו או תחת הניק שלו.

אני לא מקבלת את הגישה שקובעת בהיתממות "הגולשים יקבעו". כלומר, אם הם יחשבו שבפורומים מסוימים מופצות עמדות לא בדוקות, או משתמשים בהם באמצעים פוגעים ולא ראויים, הם לא יגלשו לאתר הזה שוב. הגישה הזאת, של 'שוק חופשי' לחלוטין, היא בעייתית בכל תחום של פעילות אנושית, לא רק באינטרנט. לא קיימת ממשלה בעולם שנמנעת לחלוטין מלהתערב בכוחות השוק. ההבדלים הם בדרגה. אך מכיוון שענייננו הוא אתיקה, ומכיוון שאפשר לפקח הרבה יותר על הפעילות ברשת הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב, אני סבורה כי אתרים שמארחים פורומים, או אתרים פרטיים, צריכים להיות בעלי מדיניות ברורה וידועה לגולשים לגבי כל מה שדיברתי עליו: הגנה על פרטיותם של המשתמשים שלהם, שמירה על הניק שלהם, מתי נשמרת האנונימיות ובאלו תנאים הם ירשו לעצמם להפר אותה. במיוחד צריך להיות גילוי נאות לגבי דרגת האנונימיות שאכן נשמרת. מצד אחד, יש לצפות כי מפעילי אתרים ישמרו על פרטיותם של המשתמשים ויתייחסו בחומרה להפרתה. מצד שני, מותר יהיה להם לנקוט אמצעים נגד משתמשים שלא יקבלו על עצמם מרצון מגבלות ברורות ופומביות, לא רק כאשר הם מפירים את החוק אלא גם כאשר הם עוברים עבירות אתיות. מבחינה משפטית, בארה"ב ניתן לאחרונה פסק-דין אשר מחייב אתרים מארחים לחשוף את זהותם של מפיצי הודעות שנתבעו בתביעת דיבה.

מקובל לטעון, כנגד הצעה זו, שהיא איננה מעשית משום שתמיד הגולשים יוכלו להעתיק את פעילותם למקומות אחרים. (אבל) טענה זו תלויה בכך שיהיו 'מקומות אחרים' שיהיו מוכנים לספק לגולשים מרחב בלתי-מוגבל של פעילות. אני אינני חושבת שזוהי גזרה משמיים, אלא החלטה של אותם אתרים, שאני שואפת שתהיה אחרת, ושבין השאר תתחשב בסטנדרטים אתיים. המצב הרצוי הוא שקהילת האינטרנט עצמה תחיל על עצמה כללי התנהגות מוסכמים, ולא שהיא תגלגל כל בעיה לפתחו של החוק, שכאמור איננו הכלי המתאים לפתור כל בעיה שמתעוררת.

פרטיות ומידע חופשי

עד כה דיברנו על בעייתיות של התנהגות הגולשים ברשת. ישנו תחום רחב נוסף שנוגע להתנהגות כלפי הגולשים: איסוף מידע עליהם, פגיעה בפרטיותם וכן הלאה. פרטיות היא זכות יסוד משום שהיה מהווה תנאי מהותי לאוטונומיה אישית. שליטה על סודיות וחשיפה נחוצה כדי להגן על אינטימיות וחברות, אבל גם על עצם יכולתנו להישאר שפויים וחופשיים. רכיבים אנושיים מכוננים כמו גיבוש זהות, תכנון, פעולה, בעלות על רכוש – כולם כפופים לאפשרות שלנו לשמור על פרטיותנו. נושא הפרטיות נושק לתחום המשפטי, שכן פגיעה בפרטיות היא עבירה על-פי חוק. עם זאת, עדכון החוקים והתאמתם לעידן הממוחשב לא מדביק את תהליך המִחשוב רחב-ההיקף והמואץ שעובר על החברה כולה, תהליך שיש לו השלכות משמעותיות על ההגנה על הפרטיות. זוהי סיבה נוספת לחשיבותם של הסטנדרטים האתיים בתחום זה. רוב הגולשים לא מודעים לכמות המידע שניתן לאסוף עליהם ברשת, ברוב המקרים ללא ידיעתם. עיקר הפגיעה הפוטנציאלית מאיסוף זה נובע מניצול המידע למטרות מסחריות. מעטים מוכנים להשית על עצמם את אי-הנוחות הכרוכה בעמידה על פרטיותם, בין השאר כי יש גם יתרונות לכך שאתר אוגר עליך מידע שמאפשר לו לזכור את העדפותיך האישיות בתחומים שונים, בעיקר במסחר אלקטרוני. יותר ויותר אתרים מפרסמים את מדיניות הפרטיות שלהם, ומתחייבים שלא לעשות שימוש בכתובת האי-מייל, למשל, מעבר למטרות שלשמן מסר אותה הגולש. כפי שמיד אסביר, זה איננו מספיק. בנוסף לכך, לעתים קרובות הבעייתיות נעוצה בכשלים טכניים שבגללם נחשף מידע רגיש ואישי על הגולשים לעיני כל מי שנכנס לאתר.

מרכיב מכונן של הפרטיות שלנו הוא שאנחנו מחליטים מתי אנחנו חושפים מידע על עצמנו, ובפני מי. אחת הדרכים הכי נפוצות להפר את הפרטיות שלנו היא על-ידי חדירה בלי רצויה לביתנו. וכתובתנו הוירטואלית הוא כתובת האי-מייל שלנו. לכן, רשימות דיוור שחושפות לעין כל המנויים שלהם את הכתובות פוגעות בפרטיות שלנו. גם אנשים פרטיים שיוצרים רשימות דיוור כדי להקל על עצמם יכולים בקלות רבה מאד למנוע את החשיפה הזאת. אבל יש להתייחס ביתר חומרה לרשימות שנשלחות מאתרים מקצועיים ומסחריים שאינם טורחים להסתיר את רשימת המכותבים שלהם, וחושפים אותם להטרדות מצד גורמים מסחריים ש"מתלבשים" על הרשימה.

חוסר המודעות לפרטיות ולהפרתה בולטת גם ב"עולם האמיתי". רבים מאתנו אינם מודעים לכך שכאשר הם מתבקשים למלא שאלון פרטים בחנות, מוכנסים הפרטים למאגר מידע ולרשימת דיוור. הסכנה במאגרי מידע ממוחשבים היא הקלות הרבה בה ניתן להצליב ביניהם, כמו גם הקושי שיש לרְשומים בו לשנות פרטים שאינם נכונים או למחוק את עצמם ממאגרים שאינם חפצים להופיע בהם. יש ארגונים שמוכרים את מאגרי המידע שלהם לחברות מסחריות, למרות שזה בניגוד לחוק. האינטרנט מקצין את המצב הזה מפני שהוא מאפשר לאסוף עלינו פרטים רבים ללא ידיעתנו, בעיקר באמצעות קבצי ה"קוקיז" שנשלחים למחשב שלנו ואוגרים באתר השולח מידע רב אודותינו ואודות הרגלי הגלישה שלנו. אנשים די נדהמים לגלות איזה מידע נחשף עליהם תוך כדי גלישה תמימה באינטרנט. כאמור, לפעמים נוח לנו שהאתר משתמש ב"קוקיז", ובפעם הבאה שאנו מבקרים בו הוא "יודע" את ההעדפות שלנו, מה כבר קנינו וכן הלאה. אבל אתרים רבים אוספים את המידע הזה לא לטובתנו אלא לטובתם. ומעטים אלו שיהיו מוכנים לטרחה שבסירוב לקבל "קוקיז" כל פעם, ובשימוש בתוכנות שמרסקות אותן.

היבט נוסף של חדירה לפרטיותנו מתבטא במה שקרוי Spam – דואר זבל. אנו מוצפים בדואר זבל גם ב"עולם האמיתי". אחד ההבדלים הוא שבאינטרנט זה שמקבל את הדואר הזה בעצם משלם עבורו, משום שהוא משלם על זמן ההתקשרות לספק, שהורדת כמות גדולה של דואר בלתי-נחוץ מאריכה אותו ומאיטה בכלל את מהירות ההעברה של מידע ברשת. (החובה לכבד את הזמן ואת רוחב הפס של משתמשים אחרים מופיעה אף היא בנטיקט, בכלל מס' 4). בישראל קיים חוק שאוסר על שליחת פקסים בלתי-רצויים למקבל, אך הערוץ החוקי לא נראה לי מתאים כאן, ובעיקר בלתי-ישים. מודעות והתארגנות של משתמשים נגד Spam תהיה יעילה יותר בחינוך חברות לכיבוד פרטיותם. אציין שיש כאלו התומכים ב Spam משום שהוא מאפשר לעסקים קטנים להתחרות עם הכרישים הגדולים, כלומר יש בו מרכיב מגביר שוויון. המודעות לפרטיות עומדת בהחלט על סדר-היום באינטרנט, אבל באופן מאד לא מספק. הגולשים לא מקבלים מידע מדויק על המידע שנאסף עליהם, מה ייעשה במידע, מתי יידרש המחזיק בו לקבל את הסכמתם לשימוש בו ומתי הוא מחויב למסור את הפרטים (למשל, תחת צו של בית משפט במקרה של חשד לעבירה פלילית). יותר מכל, אין לנו אפשרות של ממש לסרב שיאספו אותו. יש צורך בפיתוח הליך רציני ומעמיק של הסכמה מדעת בנושא, באופן דומה להסכמה מדעת (informed consent) שניתנת בתחום הרפואי. אחת הבעיות שעמן מתמודד המאבק לפרטיות היא העובדה שלמעשה, הרשות היחידה שיכולה לאכוף סטנדרטים של פרטיות וציות להם היא הממשלה, שמעורבות שלה באינטרנט נחשבת לבלתי-רצויה על-ידי רבים בקהילת הרשת. הממשלות עצמן נגועות באחת הפגיעות החמורות בפרטיות: יירוט וציתות לתכתובת אלקטרונית, כמו שעושה למשל סוכנות ההגנה האמריקאית (NSA) בפרוייקט "אשלון" האירופי. הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת יותר חדירה לפרטיות ופגיעה בה, בקלות רבה יחסית. כולנו, יש לקוות, נחוש שלא בנוח לפתוח מכתב המיועד למישהו אחר. אבל ההכרה בכך שנעשה מעשה לא-בסדר פוחתת כאשר האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים לנו לעשות זאת כבדרך-אגב, כשהם משכיחים מאתנו שבעצם מתבצעת כאן אותה פעולה מבחינת חומרתה. לכן קשה להפריז בצורך להדגיש את העובדה שבעצם זה היינו-הך, ושאנו מחויבים להשית על עצמנו את אותם כללים שאנו מיישמים (יש לקוות) ב"עולם האמיתי". הנטיקט ממליץ על הפרקטיקה הזאת (בכלל מס' 2) לגבי כל התחומים, לא רק לגבי שמירת פרטיות.

אחד מהאתוסים של האינטרנט, לפחות בימיו הראשונים, היה מידע חופשי ופתוח לכל. הצדדים הטובים היו טיפוח תכונות של שיתוף, נדיבות ונתינה ללא תמורה כספית. אבל יש לכך גם צדדים שליליים. ראשית, יש בזה ערעור על זכויות היוצרים, שהם נגזרת של הזכות לקניין, כולל קניין רוחני. שנית, עולם שבו כל המידע פתוח איננו מאפשר כל פרטיות. חיים כשכל המידע אודותינו גלוי ושקוף לעין כול הם סיוט של ממש. וכל זה נוגע רק לגישה החופשית למידע, לא לאפשרות לשנות אותו, שמקעקעת את יכולתנו להתייחס למידע שמפורסם כמדויק ואמין.

חבלות ופריצות

לא אכנס ממש לדיון בשאלת הקראקרים וההאקרים, אבל פטור בלא כלום אי-אפשר. אנשים מן הישוב, שלא יעלו על הדעת ללכת ברחוב ולבדוק אם דלתות הבתים נעולות, לא כל שכן לפרוץ לבתים או לחנויות, לא מקדישים מחשבה נוספת לפני שהם עושים בדיוק את אותו הדבר באינטרנט: מפצחים סיסמאות, ופורצים לאתרים. פריצה כזו יכולה להיות כדי לחדור למאגרי מידע או לשנות אותם, למטרות ריגול מסחרי או אחר, או סתם בשביל ה"כיף", לכאורה.

האקרים "טובים", כביכול, מצדיקים את פעולותיהם בכך שהם בעצם מסייעים לאתרים הנפרצים לעמוד על פרצות במערכת האבטחה שלהם. לא נראה לי כי היינו מקבלים שיפרצו לביתנו רק כדי להתריע בפנינו שמערכת האזעקה איננה פועלת… גם כאלו שרוצים רק ללמוד איך פועלת מערכת מחשב מסוימת, שוכחים שבחיים אנו מבקשים רשות לפני שאנו מתיישבים אצל מישהו בסלון… ישנם הנותנים צידוקים "פוליטיים" למעשיהם, כשהם מנסים להפיל אתרי אויב באמצעות הפצצתם בפקודות "פינג" או לפרוץ אליהם ולשנות את תוכנם. משום מה נקשרת הילה רומנטית סביב מעשים כאלו, וההבחנה בין מעשים מותרים ואסורים בהקשר זה – שברורה מאד בחיים מחוץ לאינטרנט – מתעמעמת כאשר מדובר בוונדליזם מקוון.

יוצא דופן מבחינה זו הוא היחס אל הפצת מכוונת של וירוסים. נראה שההתייחסות הרצינית בתחום זה נובעת בעיקר מאינטרסים כלכליים, שהרי הוירוסים משתקים לא רק מחשבים אישיים אלא גם מערכות של חברות ענק. ההפסדים שהן סופגות בשל כך ברורים, וכעוצמת ההפסדים – גודל המוטיבציה לעלות על מפיצי וירוסים ולמצות עמם את הדין.

לסיכום, ניסיתי להתייחס כאן להיבטים שונים של בעיות אתיות שעולות באינטרנט ולאופנים הנאותים שבהם יש להתמודד אתן. בין השאר, יש להוביל מדיניות של התנהגות נאותה ברשת, שמבחינה בין חופש הביטוי לבין ניבול פה או הסתה, ומגבילה אותו כאשר הוא מתנגש עם זכויות אחרות. יש להיות מודעים לצדדיה השליליים של האנונימיות. אתרים מארחים, כמו גם ספקי אינטרנט, צריכים להציג שטר זכויות שיכלול את החירויות מהן נהנים הגולשים, ואת המגבלות שהם כאתרים נוטלים על עצמם, כמו גם את הנסיבות בהן זכויות מוגבלות או מופקעות. על האתרים חלה חובת הגילוי הנאות: הצגת מדיניות ברורה וגלויה לגבי התנהגות אסורה שתביא לנקיטת סנקציות נגד גולשים, כמו פליימינג, ספאמינג וכן הלאה. בתחום הפרטיות יש ליצור תהליך רציני ומעמיק של הסכמה מדעת, שיבהיר לגולשים במדויק מהו סוג המידע שנחשף אודותיהם לאתר המארח, איזו דרגת אנונימיות נשמרת ובאלו נסיבות (אם בכלל) היא מופרת, וכן הלאה.

אינני סבורה שהאינטרנט הוא "מקור רשע", כמו שיש כאלו שמנסים להציג אותו. באינטרנט משתמשים אני ואתם, ואנשים כמותנו, בעלי מידות אופי שונות. הבעיה טמונה בקלות שבה ניתן להפר כללים שלא נפר ב"עולם האמיתי". ברורה, לכן, העבודה האתית הרבה שיש עוד לעשות כאן, שחלקה קשורה בהעלאת מודעות של הגולשים וחלקה בדרישות כלפי ספקים ומארחים; ובכל מקרה, בהטמעת השיקולים האתיים אל תוך מגוון השיקולים שעומדים ביסוד הפעילות האינטרנטית על כל סוגיה. הנטיקט איננו ממש קוד אתי או כללים אתיים, אלא יותר כללי התנהגות ונימוס ברשת. (הראיה לכך היא שהדרישה להיות אתי, היא עצמה מופיעה בתוך הכלל השני של הנטיקט. וברור שקוד אתי לא יתבע "להיות אתי", אלא יגלם את הדרישה הזאת, על פניה השונים, בכלליו). אימוצו והטמעתו של הנטיקט יהיו, ללא ספק, צעד ראשון בכיוון הנכון; אך לא מספיק. מכל מקום, עדיף המצב שקהילת האינטרנט תחיל על עצמה כללים אתיים ברורים, מוסכמים ומחייבים, על-פני המצב בו ממשלות יצטרכו לכפות חוקים על האינטרנט, מצב שלא תמיד נותן מענה נכון לבעיות האתיות מצד אחד, ומציג שורה חדשה של בעיות מצד שני.