קרוא וכתוב

כאשר קיימת אפליה יש צורך לתקנה. כיצד לתקנה? מכיוון שאפליה היא פגיעה בשוויון, תיקונה יהיה הגברת השוויון. אך אך שאלת השוויון איננה אדישה לשאלה שוויון במה. כאשר מדובר באפליה במתן זכות, בזכאות, או בהקצאת טובין – נדרוש לתקן את האפליה באופן המתאים: אם בזכות אדם עסקינן, הרי כל אדם זכאי לה מתוקף אנושיותו, היותו אדם. שוויון הוא גם כשלעצמו זכות אדם מהותית, לקבל יחס שווה וכשווה, וגם עיקרון על בשיח זכויות האדם, הדורש להקנותן ללא אפליה לכל אדם ללא הבדל. אם בזכאות מדובר, הרי כל מי שעומדים בקריטריונים לה צריכים לקבלה באופן שוויוני. לעומת זאת, כאשר מדובר במצב שבו נפגעות זכויות, הרי לא נבקש שלכולם תינתן הזכות השווה לפגוע בזכויות של אחרים. התיקון יהיה דווקא בביטול הפגיעה הראשונית, או למצער בצמצומה. תיקון של פגיעה בזכויות אדם הוא בדרך של הגנה על זכויות הכול, לא של רמיסת זכויות באופן שווה.

המשך…

Read Full Post »

“אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים, אני טוען שיש לבטל את החוק או לפתוח את האפשרות לכולם. נהלו את המאבק על ‘פונדקאות – טוב או רע’ בנפרד מהמאבק על שוויון הזכויות של הקהילה הגאה”, פורס את תחינתו ניר דריימן. בהחלט: התנגדותי לחוק איננה קשורה לקהילה הגאה וזכויותיה. הבעתי אותה בהקשרים הטרוסקסואליים לגמרי (קישורים למטה).  אבל מי שפותח את דרישת השוויון שלו ב”אפילו אם תהליך הפונדקאות בארץ הוא ניצול מחפיר של נשים” תוך שהוא עומד על זכותו לממש ניצול זה כהומוסקסואל (שוויון!) – לא יקבל גם הנחות. אי-אפשר לדרוש זכויות כמיעוט מדוכא שמהותן לנצל באופן מחפיר (הוא אמר) קבוצה אחרת.

המשך…

Read Full Post »

תאומיהם של דן גולדברג וארנון אנג’ל הגיעו סוף סוף מהודו הביתה והתאחדו עם המשפחה כולה. התמונות מרגשות והשמחה גדולה. באמת.

גם אם נשים לרגע בצד (אפשר?) את השאלות המוסריות הנוקבות שמעלה פונדקאות בכלל. את העובדה שהרצון והאינטרס להביא ילדים לעולם – מובנים וחשובים ככל שיהיו – אינם בלתי-מסויגים, כי שום רצון או אינטרס אנושי אינם כאלה. הם תמיד מוגבלים לנוכח זכויות של אחרים ואינטרסים כלליים אחרים; למשל חברה שבה אנשים לא נאלצים לסחור באיבריהם. את העובדה שאת המחיר משלמות, כרגיל, נשים  – נשים עניות בכלל ובעולם השלישי בפרט.
אוקיי, בואו נשים את זה רגע בצד.

בצדק נשמעו כאן טענות נגד התנהגותם של השופט והמדינה. נראה כי הושמו כאן מכשולים לא מוצדקים, שיש לקוות כי אינם נובעים מהומופוביה או מסתם ניצול לרעה של סמכות, שתוצאתו התעמרות. 
האבות המאושרים הלינו על הקשיים שהערימו בפניהם. ארנון אנג’ל אמר למצלמה: שנינו שירתנו ביחידות קרביות. ללמדנו שמדובר במלח הארץ, למרות הרגליהם המיניים, אבוי. הבעיה כאן היא בסב-טקסט: מה היה קורה לו מדובר היה במי שלא שירתו ביחידות קרביות? שלא שירתו כלל, שומו שמים? המדינה רשאית בהחלט לתמרץ ולתגמל את מי שממלאים את חובתם האזרחית. היא לא רשאית להתנות זכויות אדם בסיסיות במילוי חובה זו או אחרת. זה באשר לפן הפורמלי. בפן הלא-פורמלי, שירות צבאי הוא עדיין כרטיס כניסה לחברה הישראלית ולמוביליזציה בה, והדיון בכך הוא עניין חברתי וחינוכי, נושא לשיח ציבורי חשוב.
אבל בכך לא הסתפק האב. הוא החווה בראשו לתאומיו, אחד בזרועותיו והשני בזרועות בן-זוגו, ואמר: גם הם יילכו ליחידות קרביות. אם יוכלו, מיהר להוסיף.

אז זהו זה, דרכם של תאומים ישראלים כבר מותווית וברורה מרגע לידתם. כשאני הייתי ילדה המבוגרים היו נאנחים ומקווים בקול שעד שנגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. האנחה כּוּונה בעיקר לבנים, כמובן. היום כבר נהיר להורים טריים שילדיהם שזה עתה באו לעולם יילכו לקרבי. הבטחה של אבא.
לא רק העניין עצמו עצוב. עצוב בעיקר שמי ששייכים לקבוצה מדוכאת בחברה לא שמים לב שהם מגייסים לטובת עניינם טיעונים החותרים תחת זכויותיהם של קבוצות אחרות. כי משתמע מכך שמי שלא לוחמים ביחידות קרביות, ומי שלא מועידים את ילדיהם לכך – אזרחים ערבים, נניח? אזרחים עם בעיות בריאות? – להם כנראה מגיע פחות.

Read Full Post »

נמצאו האשמים בטבח סרברניצה: ג'ון שיהאן, גנרל אמריקני ומפקד בנאטו לשעבר, מאשים את "ההומוסקסואליות הגלויה" בצבא ההולנדי בכישלון למנוע את טבח סרברניצה ב-1995.  נו כן, ההולנדים הליברלים האלה. בארה"ב עדיין נהוגה בעניין זה המדיניות של don't ask don't tell, שאובמה, כמדומני, הבטיח לבטל.
יו"ר הוועדה לשירות צבאי בסנאט, קרל לוין, ביקש משיהאן הבהרה לדבריו: "האם המנהיגים ההולנדים אמרו לך שנפילת סרברניצה ארעה בגלל חיילים הומוסקסואלים?"; "כן", השיב שיהאן והוסיף: "זה היה לדבריהם חלק מהבעיה". (בקישור ניתן לצפות גם בווידאו).

הממשלה ההולנדית דחתה ברוגז רב את טענתו של שיהאן. יש לזכור כי בעקבות דוח של ו' חקירה על אחריותן של היחידות ההולנדיות לאי-מניעת הטבח, התפטרה הממשלה בהולנד בזמנו.
בסרברניצה נטבחו כ-8,000 גברים ונערים מוסלמים בידי הכוחות הסרבים, באזור שהוכרז "אזור בטוח" על-ידי האו"ם, מתחת לאפו של כוח האו"ם (ההולנדי) שעמד מנגד. היה זה הטבח הנורא ביותר על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
ולמכחיש סרברניצה ממש.

הנה הצעה למקביל המקומי, שכתב שמתלוננות על אונס מפנטזות: תאשים אותן בכיבוש, וגמרנו.

Read Full Post »

מדכדך שהנושא הזה דורש שידורים חוזרים. אפילו שניים. את הרשימה ירושלים של אלימות כתבתי לפני שנתיים, כשעל הפרק היו איומים שהביאו, בסופו של דבר, למצעד דרדלה (ראו בַּמסגרת מה שכתבתי אחריו). השנה לא מאיימים באלימות (באמת תודה!), אבל הניסיון לסכל את המצעד מכעיס ומקומם. הוא מחייב כל אדם שזכויות הפרט והמיעוט חשובות לו אם לא לצעוד אז להשמיע את קולו בעד המצעד; גם אם לא כל תג ותו בפרטיו ובסגנונו נושאים חן בעיניו. כדאי לשים לב שבין המתנגדים לא רק חרדים אלא גם דתיים-לאומיים, כפי שהם מכוּנים.

אני ממליצה לקרוא את רשימתה של ענת פרי שמסבירה יפה מדוע מצעד הגאווה בירושלים כל-כך חשוב. מדוע הפומביות חשובה. ואני מוסיפה: כן, בחברה "מתוקנת", כמו שאומרים אצלנו, נטייתו המינית של אדם איננה אישיו. אלא שאנחנו עדיין לא שם. וכשיש הכחשה, הרחקה וגם דיכוי – יש חשיבות להצהרה הפומבית ולהכרה שהיא מביאה אתה. ולכן כולנו הומוסקסואלים.

כולנו הומוסקסואלים
המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.
מתוך הטור שלי "עבר שבוע" (נ"ג), 12.11.2006

Read Full Post »

ניתן להשמיע טיעונים בעד ונגד הזמנתו של אחמדינג'אד לשאת דברים באוניברסיטת קולומביה. המצדדים יאמרו כי עדיף שהדברים יישמעו ונדע מול מה אנחנו עומדים; שבדרך זאת ניתן גם לעשות לו חיים קשים בשאלות נוקבות; וכי האינטרס שלנו הוא לקיים דיון חופשי ככל האפשר, כדי להשמיע, ולשמוע, את כל מגוון הדעות. המתנגדים ישאלו האם חופש הביטוי מגן על הכחשת שואה והסתה לאלימות מדינתית. כדאי להזכיר כאן, מעבר למה שייאמר בהמשך כשיפורטו צידוקי חופש הביטוי, שסעיף כ"ט(3) להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם קובע: "לעולם לא ישתמשו בזכויות ובחירויות אלה בניגוד למטרותיהן ולעקרונותיהן של האומות המאוחדות". חומר למחשבה לנתלים בחופש הביטוי בהזמינם מנהיג הקורא בפומבי להשמדת מדינה החברה באו"ם. נשיא קולומביה, מכל מקום, ניסה לאחוז בחבל משני קצותיו: גם ליהנות מיחסי הציבור הנרחבים שקיבלה האוניברסיטה שהוא עומד בראשה, וגם לעלוב במי שהזמין כאורח בהציגו אותו כ"דיקטטור קטנוני ומרושע". בנקודה הזאת, דומה, צדק אחמדינג'אד שנזף במארחו על הדרך שבה הציג אותו עוד בטרם נתן לו את רשות הדיבור.

יתכן שהיה זה נבון דווקא לתת לאחמדינג'אד את הבימה ולתת לו להפוך עצמו ללעג ולקלס. אך אני רוצה להתמקד בשאלות העקרוניות הנוגעות לחופש הביטוי ועד כמה הן רלוונטיות, אם בכלל, למקרה דנן. אם מעבירים את הטיעונים הללו בפריזמה של הזכות לחופש הביטוי, הרי המצדדים נשענים בעיקר על הזכות (הנגזרת, למעשה) לשמוע, להיחשף למגוון דעות. הצידוקים העקרוניים הידועים לחופש הביטוי [להרחבה ראו מאמרו של מרדכי קרמניצר, "חופש הביטוי"] הם:

(א) בירור האמת. אפשר שדווקא בדעה האסורה תימצא האמת, גרעין שלה או היבט שלה. זהו הצידוק הנשען על התזה של אפשרות הטעות (fallabilism) שפיתח ג'ון סטיוארט מיל. או בניסוחו של השופט האמריקני הולמס, תחרות חופשית בשוק הרעיונות היא מבחנה של האמת.  כאן צריכה להישאל השאלה עד כמה רחבה צריכה להיות ההגנה על חופש הביטוי. כפי שכבר כתבתי פעם, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות מסייגת את חופש הביטוי עצמו בהגבלה ספציפית בסעיף ההגנה עליו, מעבר להגבלה הכללית, בסעיף 5, המורה שאין לפרש את האמנה כמקנה זכות לפעולה שתכליתה להכחיד זכות מן הזכויות המנויות בה. בנוסף, בסעיף העוקב לזה המגן על חופש הביטוי אוסרת האמנה, ואף מחייבת את המדינות לאסור בחוק, על "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות".
(ב) צידוק דמוקרטי, המתבסס על חיוניות המידע לקבלת החלטות של הריבון ולפיקוח על נבחריו (זכות השומע/ת). צידוק זה איננו רלוונטי לנסיבות העניין.
אפשר להישען על צידוק נוסף מה"משפחה" הדמוקרטית, והוא
(ג) הביטוי כמאפשר שינוי בדרך של שכנוע ולא בדרך של הפעלת כוח. עדיף לדבר מאשר להרוג – אני השתכנעתי. מקווה שגם אחמדינג'אד, אבל אני לגמרי לא בטוחה.
ישנו צידוק עקרוני חשוב נוסף שנדמה לי שאיננו רלוונטי כאן והוא
(ד) הצידוק המהותי של חופש הביטוי כמטרה בפני עצמה, כהיבט של כבוד האדם. זאת משום שלא נאסר על אחמדינג'אד להשמיע ולהפיץ את דעותיו. לו אוניברסיטת קולומביה לא היתה מזמינה אותו לא היה נפגע כהוא זה חופש הביטוי שלו. אין לו, ולא למישהו אחר, זכות מוקנית להיות מוזמן להשמיע את דבריו באוניברסיטת קולומביה. ממש כשם (להבדיל אלף אלפי הבדלות וגו') שבכך שלא ניתן לטוקבקיסטים להגיב לרשימה באינטרנט לא נפגעת כהוא זה זכותם לחופש הביטוי.

אצלם אין הומואים

הצהרתו המשעשעת של אחמדינג'אד "אצלנו אין הומואים" הזכירה לי משהו. כמובן: את זה. זה משותף לפונדמנטליסטים בני כל הדתות – אצלם אין הומואים. אגב, ההצהרה היתה אולי משעשעת (אם כי, יש להודות, ההסתכלות עליה ככזאת תלויה בנקודת המבט. אני מניחה שהומו איראני מדוכא לא ממש משועשע מכך), אך גם מי שמבכר לראות אותה ככזאת על-פני תיאורה כמביכה, נניח, צריך להיכנס למבוכה גדולה, לכל הפחות, מתגובת הקהל. מסתבר שהעניין הזה הטריד את הקהל שלו הרבה יותר מאשר האיום שנשקף מהמשטר האיראני לבעלי כל הנטיות המיניות אם מקום מושבם הוא בישראל.

עוד בנושא:
הכחשת שואה וחופש הביטוי

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

לארי קרייג, הסנטור מאיידהו שאולץ להתפטר לאחר שנתפס משדל שוטר סמוי בשירותים, הבהיר: "אני לא הומוסקסואל ומעולם לא הייתי ולא עשיתי שום דבר שאיננו הולם". מעבר לאנלוגיה המרומזת במשפט, בין הומוסקסואליות לדבר ש"איננו הולם", האמירה הזאת מבטאת נטייה רווחת של גברים שהתנסו במין הומוסקסואלי, מזדמן או קבוע, להכחיש בתוקף את היותם "הומואים". העובדה שהם קיימו יחסי מין עם גבר איננה הופכת אותם לכאלה. יש כאן מקום לתיאוריות בנוגע לזהות המינית של אדם וכיצד היא נקבעת; לשאלה האם זהות זאת היא דיכוטומית (או/או) או שמא מבטאת רצף של אפשרויות; ועד כמה היא תלוית נסיבות: ידוע, למשל, שיש אסירים בכלא המקיימים יחסים הומוסקסואליים, חלקם לפחות מרצון, למרות שמחוץ לכלא הם אינם עושים זאת.

אני רוצה להתרכז בהיבט המעניין השני שעולה מהצהרתו של קרייג, והוא ש"הומו" הוא תיוג חברתי שאותם אנשים אינם מוכנים לשים על עצמם. לפני 12 שנים זכה הכדורסלן שמעון אמסלם בתביעת דיבה נגד עיתון העיר בשל כותרת ("אמסלם לא לבד") שייחסה לו הומוסקסואליות. בית המשפט דן ארוכות בשאלה האם "הומו" היא מִלת גנאי, עלבון המהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם. שהרי זוהי זהותם ואורח חייהם של אנשים לא מעטים. לכן לקביעה שזהו לשון הרע השלכות בעייתיות ברורות. לבסוף הכריע בית המשפט ששהחברה בישראל טרם הגיעה לדרגת סובלנות שבה אין מקום לייחס משמעות מעליבה לנטייה מינית. באווירה החברתית השוררת בישראל, הכינוי "הומו" עדיין נחשב לעלבון בעיני הציבור, ומהווה פגיעה בשמו הטוב של אדם, מה גם שאיננו כזה.

אבל מי שמבקשים להעלות את הדיון הציבורי בישראל כיתה, רצוי שיראו בכל הנושא של זכויות להומוסקסואלים לא עניין שלהם בלבד. בדיוק כפי שזכויות לנשים אינן עניין מגדרי אלא עניין כללי של זכויות אדם, שלכל אדם שצביונה של החברה שבה הוא חי חשוב לו צריך להיות אכפת ממנו. כך גם חוקים הפוגעים בזכויותיהם של הומוסקסואלים אינם הומופוביים גרידא ולא נכון בעיני לגדר אותם באופן כזה. אלה חוקים שצריך לצאת נגדם משום שהם פוגעים בזכויות אדם. מחויבות לזכויות אדם נמדדת בין השאר בנכונות להגן על זכויותיו של כל אדם, תהא אשר תהא השתייכותו הקבוצתית או נטייתו המינית במקרה זה. פגיעה בזכויות אדם מתחילה תמיד בחברי קבוצה חלשה יחסית, שקל להדיר, לדחוק לשוליים או להתייחס אליה כ"אחר". היא אף פעם לא נגמרת שם, אגב.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

חל(ח)ול

נאום גרוסמן על המנהיגות החלולה פירנס הרבה אינצ'ים בעיתונות סוף השבוע. יש מספר סיבות לכך שדבריו הנוקבים של גרוסמן חלחלו כה עמוק. אחת מהן היא שהוא נתן ביטוי מדויק למה שחש כל בר-דעת במדינה הזאת בתקופה האחרונה. שהמנהיגות ששמנו על עצמנו הגיעה לשפל המדרגה של ציניות המכסה על ריקנות, סיאוב, צביעות ורדיפת בצע.
דווקא הפוליטיקאי היחיד שעשה את המעשה הראוי בימים האלה והתפטר מהממשלה, נתן לכך ביטוי כמעט בהיסח הדעת. בראיון שנתן אופיר פינס-פז למוסף הארץ, הוא מספר בין השאר על הוויכוחים שהתנהלו בקבינט בזמן המלחמה. הוויכוח השלישי נסוב על המתקפה של 48 השעות האחרונות למלחמה בצפון. מתקפה שנפתחה, כזכור, כשהחלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש כבר נוסחה. וכך אומר פינס: "כשהובאה ההצעה ביום רביעי האחרון אני נמנעתי אבל בעצם חשבתי ודיברתי נגד". סליחה? מה זה בכלל הלוקסוס הזה להימנע כשמדובר בהחלטה השולחת בחורים צעירים למותם? ואיך זה שהיית נגד אבל נמנעת? מכיוון שפינס לא מספק הסבר, והמראיין לא מקשה עליו בשאלה המתבקשת, אין אלא לנחש מה גורם לפוליטיקאי בעל יומרות (כפי שמתברר בראיון) להצביע שלא על-פי עמדתו. הססנות, פחדנות, קונפורמיזם, שכתוב ההיסטוריה לאחור – נותר רק לבחור.

כולנו הומוסקסואלים

המאבק למען מצעד הגאווה בירושלים, שהסתיים השבוע בקול ענות חלושה (אין כמו עילות ביטחוניות להוריד את שני הצדדים מהעץ), חרג כבר מזמן מעֵבר למאבקה של קבוצת מיעוט לקבל נראוּת והכרה. הוא היה למאבק נגד הניסיון להשתיק ולשלול זכויות באמצעות אלימות או האיום בה. אלימות איננה דרך קבילה למנוע מהאחר לממש את זכויותיו בחברה דמוקרטית, גם כאשר היא ננקטת על-ידי קבוצת מיעוט בעצמה. אדרבה, זו צריכה להבין עד כמה מסוכן המהלך הזה לה עצמה, אפילו אם האינטרס הכללי ככזה זר לה. כרגיל, היו המתקדמים בעיני עצמם, שהטיפו להומוסקסואלים ותומכיהם להתרכז בעוולות האמיתיות והקשות הרבה יותר שמתבצעות על אדמת פלשתינה. זהו הטיעון המוכר שנועד להשתיק כל מאבק שהוא, בעיקר של קבוצות חלשות, בשם איזה שהוא מאבק חשוב וקריטי יותר. כך מוּצאות הקבוצות האלו מכלל ההגנה המגיעה להן רק כי יש מאבקים חשובים יותר; כמעט כבנות לוט שהוא מציע לאספסוף בסדום כדי להגן על אורחיו, בפרשה שקראו היום. (במקרה הנוכחי אולי אפילו מכסה הטיעון על איזו הומופוביה שמבצבצת גם אצל "רדיקלים"). נשים שהתנסו בגיוס תמיכה למען שוויון זכויות במסגרות שהן פעילות בהן, גם בשמאל, מכירות היטב את הרטוריקה הזאת של "יש דברים חשובים יותר. בזה נטפל אחר-כך. קצת פרופורציות". מתכון בדוק לכך שזה לא יטופל לעולם, כי תמיד יהיו דברים חשובים, דחופים וקריטיים יותר. הרדיקלים החופשיים האלו אפילו לא מזהים את הדמיון בין הטיעון שלהם לבין זה של הממסד שנוא נפשם. לשניהם יש איזה מולך הדוחק כל עניין אחר: לזה הביטחון ולזה הכיבוש. אבל זה לא או-או. זה גם וגם. לכן כל קבוצת מיעוט, כל לוחמת זכויות, כל שוחר טובתה של החברה הזאת צריכים היו להתייצב בראש המאבק הזה. תחילה הם באו בשביל ההומוסקסואלים, אם תרצו.

כצעקתה

לו הייתי חובבת קונספירציות, הייתי מכבירה מילים על תיאום הכוונות (תרתי משמע) בין הצבא למשטרה. במטח אחד פתרו התותחנים למשטרה את כאב הראש שבאבטחת המצעד הצפוי בירושלים, וכולם התכנסו בגבעת-רם. אבל איך להסביר את היעדר הזעקה הציבורית על זוועת השבוע בבית חאנון? את הקבלה השותקת של ההסבר הלעוס על טעות, פעם אחר פעם אחר פעם? (והן אכן חוזרות, הטעויות, בכך אפשר להיות בטוחים. רק תפסיקו להאכיל אותנו בשטויות המאוסות האלו: וכי אפשר שיקרה אחרת כשמפעילים נשק כה לא מדויק כמו ירי ארטילרי אל אזור שהוא מבין הצפופים בעולם?). כשכל העיניים היו נשואות למלחמה בצפון קיבל צה"ל יד חופשית בדרום. איש איננו נושא שם באחריות על מספרים מבהילים של אזרחים שנהרגים בחודשים האחרונים. ולנו? כלום לנו אכפת? המנהיגות הנבובה מהאייטם הראשון איננה סיבה אלא סימפטום. סימפטום לייאוש, לחוסר התקווה, לכך שאיננו מאמינים שמשהו ישתנה. חוץ מהאפיזודה על בנות לוט, שכבר הזכרתי לעיל, יש עוד כמה דברים רלוונטיים בפרשת וירא, שקראו השבת, המספרת על סדום ועמורה.

Read Full Post »

ערוץ 10 דיווח על הקואליציה המפתיעה, לדבריו, בין "ימין דתי" לבין "שמאל ערבי", שנוצרה היום בוועדת הפנים של הכנסת. שני הצדדים התאחדו בהתנגדות למצעד הגאווה המתוכנן בירושלים. נו, אין מה שמאחד יריבים כמו אויב משותף. אין ספק שהמפלגות הערביות הן ערביות. את התואר "שמאל", לעומת זאת, הן איבדו היום.*

* (טוב, נו, את התואר הן איבדו בגלל עוד כמה דברים, אבל זה נשמע דרמטי).

אגב, בניגוד למה שאמר בדיון ח"כ צרצור, השמועה אומרת שיש גם כמה הומוסקסואלים דתיים. אפילו מוסלמים.

Read Full Post »