Feeds:
רשומות
תגובות

אפשרות המעבר

חוצָה את הקו מאת נֵלָה לַרסֶן. תרגום מאנגלית ואחרית דבר: תמר משמר. עם עובד 2017, 167 עמ'.

ברוח סוכות, הנה ספר שעוסק במעבר או בחציה (שמו במקור האנגלי הוא Passing, והתרגום העברי לכותר לוקה בהסבר-יתר וקישוטיות מיותרת, ולא בפעם הראשונה). המעבר הוא נושא שעסקתי בו ברשימתי הקודמת, שבה הצעתי כי סוכות כחג שאנו מציינים בו מעבר, יכול לשמש "תרגול" של מעבר מן הקבוע-יציב לארעי-רעוע באופן מבוקר ומוגן; בעוד שבחיים מעבר כזה נופל עלינו פעמים רבות בחטף מטלטל.

המשך »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך »

החצי הריק של המבחנה

ילד משלָךְ: מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל מאת שרית מגן. כנרת זמורה-ביתן, 2017, 222 עמ'.

ספרה של שרית מגן הוא ספר חשוב ופוקח עיניים. מטריד במובן הטוב של המלה. אחד הקשיים הגדולים שעומדים בפני ניסיון להציג באופן מפוכח את תעשיית הפריון ולשאול עליה שאלות קשות, הוא ההסטה המיידית אל התחום האמוציונלי. כפי שאומר לה רופא כששאלה אותו למה לבצע טיפולים חסרי סיכוי: "קל מאוד לדאוג שילדים של אחרים לא יוולדו". מגן, שעברה על בשרה טיפולי הפריה, חסינה כביכול בפני האישום המוטח במי שמעיזים לבקר את התעשייה הזאת. אבל בצדק היא כותבת:

המשך »

שאלת האשמה

רשימת האימהות מאת גלי מיר-תיבון. עם עובד 2017, 263 עמ'

פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון.
את הפרוטוקולים שוזרים קולותיהן וסיפוריהן של נשים ושל ילדה, שעבורן לא היה זה נראטיב היסטורי-משפטי, אלא החיים עצמם. והיכחדותם של החיים.

המשך »

כוחה המרפא של הספרות

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון. מאנגלית: מיכל אלפון. חרגול/מודן 2017, 207 עמ'.

הסופרת ג'נט וינטרסון כתבה ממואר על ילדותה, על מאבקה להיות מי שהיא, ועל החיפוש אחר חירות אישית, זהות מינית, שפיות ואהבה.

המשך »

כל אדם הוא חצי אי

שלום לקנאים מאת עמוס עוז. כתר 2017, 131 עמ'.

הספרון שלום לקנאים אוחז שלוש מסות קצרות, או "שלוש מחשבות" כלשון כותרת המשנה של הספר. החוט המקשר שלהן, הרופף לעיתים, הוא הקנאות והנוגדנים הדרושים לה.

המסה השנייה, "אורות ולא אור" – עניינה יהדות כתרבות. הפלורליזם והסובלנות הנדרשים, היחס בין חדש לישן, ומידת האמפתיה הצומחת מן העובדה הפשוטה שכל אחת ואחד מאתנו יודעים כאב מהו. המסה הקצרצרה השלישית – "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" – עניינה חיים ומוות. למדינת ישראל, וגם ולהרבה מתושביה כפרטים. פותח עוז ואומר מיד:

המשך »

להיות שם

השתיקות מאת יובל ירח. זמורה-ביתן 2016, 560 עמ'.

על הספר הזה צריך להגיד תודה. כי יכולתו של ישראלי צעיר לברוא עולם ספרותי המספר את סיפור חייה של ניצולת שואה באופן שבו הוא עושה זאת – היא לא פחות מפלא. שמולו אין אלא להשתאות.
אם אחת השאלות טורדות המנוחה בזמננו היא איך ישתמר זיכרון השואה אחרי שאחרוני שורדיה ילכו לעולמם, ולא נזכה עוד לעדויות מכלי ראשון – הספר הזה נותן לנו את אחת התשובות האפשריות. הנה, למשל כך.

המשך »