Feeds:
פוסטים
תגובות

קשישים ובעלי מחלות רקע

את הדיבור על "רק קשישים או בעלי מחלות רקע" המלווה את מגפת הקורונה, אני מבינה בעיקר על רקע החשש של כולם מהמחלה והניסיון הפסיכולוגי להיפטר מהחרדה על-ידי הרחקתה מאתנו: כאילו הקורונה פוגעת רק במישהו אחר והדוברים כביכול חסינים. בבחינת "בי זה לא יפגע". כי האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים. אבל גם כשמאמצים את הפרשנות שהעומד ברקע הדיבור הזה הם חשש וחרדה אנושיים, יש להיות ערים לסכנות שעלולות לצמוח ממנו. צריך להיזהר כאן לא לשים סטיגמה על קשישים ובעלי מחלות רקע. גם את הרעיון שנשמע כאחת מ"אסטרטגיות היציאה" מהסגר והגבלותיו – להשאיר רק את האוכלוסיות בסיכון בסגר ולפתוח לשאר האוכלוסיות, כדי לאפשר חזרה הדרגתית לחיים תקינים של המשק – יש לבחון בזהירות. כי גם רצון להגן על אוכלוסייה בסיכון עלול להתפתח לחוסר אכפתיות כלפי הישארותם סגורים בבדידותם בעוד כל השאר שבים לחיים נורמליים. ומכאן הדרך יכולה להיות קצרה לצעד הזה כסוג של ענישה.

המשך »

שיר הלל לרוח האנושית

משכילה מאת טארה וסטאובר. מאנגלית: אורה דנקנר. שוקן 2020, 350 עמ'.

Educatedטארה וסטאובר מספרת ב'משכילה' את סיפורה. ילדה שגדלה באזור מבודד באיידהו, הבת הצעירה בין 7 אחים במשפחה מורמונית אדוקה. האב – בשילוב של אמונה דתית קיצונית והפרעה נפשית שרק שנים לאחר מכן, כשתגיע לאוניברסיטה, תלמד שיש לה שם – מתכונן לסוף העולם ואוגר בסביבת הבית מוצרי מזון, נשק ודלק. את פרנסתו העיקרית הוא מוצא במגרש גרוטאות ואיסוף מתכת, בעוד אמה משמשת כמרפאה אלטרנטיבית הרוקחת תמציות צמחים ושמנים ואף מיילדת לעת מצוא. האויב האולטימטיבי הוא הממשלה: לוסטאובר אין תעודת לידה והיא איננה רשומה אצל הרשויות, היא לא נשלחת לבית-ספר והוריה הם סרבני טיפול רפואי קונבנציונלי. אחד האחים סובל מהתקפי אלימות רצחנית המופנים אל אחיו ובעיקר אל טארה הקטנה. חלק מהתיאורים בספר קשים ושוברי לב.

המשך »

מִסחור הסרטן

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

המשך »

ללא בולמי זעזועים

בספרה היפה של אן פאצ'ט "כל המשפחות המאושרות" (תרגום תמוה לשם המקורי Commonwealth), מצאתי משפט המבטא בתמציתיות דוקרת את מה שמעוללים לאדם כאבים ממושכים ובלתי פוסקים:
"מאז חלה איבד פיקס את כל עתודות האיפוק. לא היה לו שום בולם זעזועים שיעזור לו לעבור את הבלתי צפוי".

pain3הספר, אגב, איננו על זה. הוא עוסק בכאבים אחרים של החיים. אבל המשפט הזה היה כמו מתנה שמקבלים כאשר נתקלים בניסוח קולע ופיוטי למה שאנו נאבקים איתו, למה שמשתלט על תודעתנו ומתפתל סביבה, בין אם הצלחנו לתת לו שם בעצמנו ובין אם לאו.

כי זה בדיוק מה שקורה לאורך זמן כשכאבים שאינם מרפים מאכלים אותך. מכרסמים אותך עד העצם. עד שאת מרגישה שנשארת רק עצם. אבל שלא מותיר לך עצם מעצמך… ממה שיש לך, ממה שהיה לך, זולת הכאב. אותו מוקד פועם של כאב אינסופי. ועם הכאבים נשחקות כל הרזרבות שעומדות לרשותך. שמאפשרות בזמנים רגילים להשתהות, להתעלם, להסיח את הדעת, להמשיך בסוג של חיים נורמליים. ונשחקים בולמי הזעזועים שמרככים את ארועי החיים, שמאפשרים לא להיטלטל מכל דבר. החיים עם כאבים בלתי פוסקים דוחפים אותך אל מעבר לקצה כדבר שבשגרה בכל יום. כל יום את נופלת מהקצה שלך. כל ארוע נוסף שקורה – יהא הקל ביותר – הוא בבחינת הקש ששובר את גב הגמל, שאינך יודעת מנין תגרדי כוחות להתמודד גם איתו. כי אין יותר שום משאבים שמהם ניתן לשאוב כוחות. כל היבטי החיים נהפכים לאחד: כאב.

הדמוקרטיה מתה לאור יום

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

המשך »

עולם הולך ומצטמצם

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך »

כזבי המציאות ואמת הבדיון

מבוסס על סיפור אמיתי מאת דלפין דה ויגאן. מצרפתית: רמה איילון. מודן 2019, 303 עמ'.

דלפיןלאחר צאת ספרה הקודם והמצליח מתכוננת דלפין דה ויגאן להתחיל לכתוב את הספר הבא. אבל מחסום כתיבה אימתני עוצר בעדה; עד כדי כך שהיא לא מצליחה לכתוב מלה. גם לא אימייל או רשימת קניות. מה הקשר של כל זה לכניסתה הפתאומית לחייה של ל', סופרת צללים, והקשר המשונה איתה שדה ויגאן נסחפת אליו עד שהוא משתלט על חייה? בסופו של דבר, דה ויגאן לא כותבת את הספר שתכננה. המותחן הפסיכולוגי שדה ויגאן רוקמת כאן נהפך לספר הבא, במקום זה המתוכנן. אבל הוא עוסק בהרבה יותר מזה.

המשך »