Feeds:
פוסטים
תגובות

לא מוכרחים לסלוח

סליחה היא overrated. סובלת מהערכת יתר. איכשהו נכנסה לתרבות העכשווית הגישה הפסיכולוגיסטית, אולי ניו-אייג'ית במקורה, שלסלוח זה ממש הכרחי. לא חשוב באיזו פגיעה מדובר, וגם לא משנה אם בכלל ביקשו ממך סליחה והתנצלו (באמת). הסליחה, ממתיקים סוד פומבי באזנינו – היא בכלל בשבילך, הנפגעת! שלא תיוותרי חלילה עם כעס במערכת. הרי אין לך מושג אילו שמות מחולל הכעס בגופך ובנפשך. תסלחי, תסלחי.

ובכן, ממש לא מוכרחים. לא מוכרחים לסלוח, לא על כל פגיעה קשה צריך למחול, וכעס לא רק שלא יהרוג אותך אלא יכול להיות לו תפקיד מאד חיובי (כמו למשל לבקש צדק), גם אם אולי יותר נעים לפעמים בלעדיו. לא על הכל אפשר או צריך לסלוח, לא לכולם מגיע שיסלחו להם, הסליחה אינה חיונית כדי "לשחרר" או "להתקדם" (עוד שתי מלים מאוסות), ואפשר לשקם את חייך גם מפגיעה אנושה, ואפילו לעבור תהליך של ריפוי – בלי לסלוח.

המשך »

הטוב שיש לשמר מימי הקורונה

כשפרצה הקורונה היה רגע בזמן שבו התחושה היתה שיש דברים שישתנו לתמיד. מהר מאד התברר שהאנושות חוזרת לסורה וההרגל חזק מכל. יש מה לומר על מדיניות הממשלה "לחיות עם הקורונה" (עבור לא מעטים זה "למות עם הקורונה"), אבל כאן אני רוצה לכתוב על משהו אחר, שהמחשבות עליו מלוות אותי מאז התחיל הניסיון לחזור לשגרה.
pexels-cottonbro-3205403הקורונה העבירה פעילויות רבות להיוועדות מרחוק. לא אתייחס כאן לכל השאלות של העבודה מהבית, אלא לכנסים, הרצאות וישיבות שהתקיימו בזום ובכך הגבירו מאד את הנגישות שלהם לציבור שבאופן רגיל מתקשה להגיע אליהם, להשתתף, ללמוד וליהנות. אנשים שמתקשים לצאת מהבית מסיבות בריאותיות אבל גם אנשים רבים שפשוט גרים רחוק, בפריפריה, ובמשך תקופה יכלו מביתם לקחת חלק בכנסים, או לשמוע הרצאות, שברגיל אינם יכולים להגיע אליהם. שלא לדבר על כנסים בינלאומיים שנערכו בזום (וכשאורגנו מישראל התקיימו אחרי הצהריים כדי להתאים לשעות הבוקר מעבר לים, כך שגם אנשים עובדים יכלו לצפות ולהשתתף).

ברור שלקיום כנסים, הרצאות וישיבות מרחוק יש גם חסרונות. אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין אנשים. בכנסים לעיתים קרובות הערך המוסף מתקבל דווקא מהמינגלינג הפחות רשמי בהפסקות. אבל היתרונות שבהנגשתם לאוכלוסייה כולה ושיתופה עולים פעמים רבות על החסרונות. כל זה הולך ונעלם עם החזרה לשגרה, שבה כנסים והרצאות חוזרים להתקיים באולמות, כמעט תמיד באזור המרכז. ומי שגרים רחוק, או אנשים עם מוגבלויות שונות – שבים להיות מודרים מהם. חבל שאנחנו לא משמרים את השינויים לטובה שהביאה אתה הקורונה. הכורח הוא אבי ההמצאה, והיינו יכולים להמשיך להפוך הכרח למעלה. מתמשכת.

רפואה ללא חמלה

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב
וְרַע, בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם

cartoon-doctor-5022797_1920

לא על הוויכוח בין מתחסנים ללא-מתחסנים אני מבקשת להתעכב ביחס לדבריה של פרופ' שרון עינב מ'שערי צדק', אלא על השאלה החשובה של חמלה ברפואה. לפני זמן מה כתבתי רשימה שכותרתה למה צריך חמלה בספרות. לא שיערתי שיש צורך ברשימה שכותרתה "למה צריך חמלה ברפואה". החיים מלאי הפתעות.

המשך »

כיתוב פרוידיאני הארץ

פרשת מעצרו ומותו בכלא של הקצין מאמ"ן היא פרשה מטלטלת, הופכת קרביים וטורדת מנוחה. אין בכוונתי להתייחס לכל היבטי הפרשה מן הטעם הפשוט שאנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר, זולת מה שמפרסם הצבא – שלומר עליו שהוא צד "בעל עניין" בפרשה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. וגם פיסות המידע המעטות ששוחררו לפרסום – באיחור רב, אחרי שננקטה מדיניות של הסתרה מלאה – נגועות בסתירות עמוקות. גם בין פריטי המידע שהצבא עצמו פירסם בנקודות זמן שונות וגם בין הודעות דובר צה"ל לדברי הרמטכ"ל, שאליהם אתייחס להלן. הכתבים והפרשנים הצבאיים בכל כלי התקשורת נתונים אף הם לחסדי המידע שמשחרר הצבא, בלי לדעת אם המידע נכון או שמא מדובר בדיסאינפורמציה מכוונת (אני מציעה להיגמל מעידן התמימות של ההנחה שדובר צה"ל אמין). ולמרבה הבושה אין לכתבים אלה היושרה המינימלית לתת את הגילוי הנאות הזה: שאין להם שום אפשרות לבצע תחקיר אמיתי ולהצליב מקורות כפי שדורשת עבודה עיתונאית רצינית, ולמעשה הם מדקלמים את הודעות הצבא ומדבררים אותו כאילו היו קבלני משנה של דובר צה"ל. או לא כאילו. טוב, הם תלויים בדובר צה"ל לעיסוקם, והצבא – כפי שאנחנו יודעים ולמדנו שוב בפרשה הכאובה הזאת – יכול להיות נקמן ואכזרי מאוד.

המשך »

למה צריך חמלה בספרות

קנאת סופרותמאיה ערד היא סופרת שאני אמביוולנטית לגביה. מצד אחד, אני ממשיכה לקרוא כל ספר שהיא מוציאה, והספרים האלה תמיד קריאים מאד, כתובים טוב למדי, מהנים בדרכם, ולמרות שבעיני הם קריאה מאד קלילה, לא נעדר מהם ממד של תחכום. אבל מצד שני, הו מצד שני – אני תמיד מסיימת את ספריה בלי שנשאר לי מהם שום דבר. לא תובנה, לא משקע, לא משהו להרהר בו. בוודאי שלא עונג עמוק מהסוג שספרות טובה מספקת, גם כשהיא עוסקת בנושאים קשים. נאדה. כבר די מזמן הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית לכך שאני לא באמת אוהבת את ספריה היא שערד היא סופרת חסרת חמלה לחלוטין כלפי דמויותיה.

המשך »

בורדרליין

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

המשך »

דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז. כנרת זמורה, 2021, 107 עמ'.

גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא.

המשך »

השראה בגבעת הקפיטול

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך »

‘גינקולוגייט’ יש הקוראות לסערה בעקבות פרסום עדויות של נשים מ"מפגשים" עם גינקולוגים. הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות מביאה עדויות מחרידות, המשאירות את הקוראת בלי מילים. מה שפורסם הוא רק קומץ מהעדויות הרבות שנאספו בלובי למלחמה באלימות מינית – עד היום למעלה מ-900, והן ממשיכות להצטבר. ניתן להוסיף עדות בטופס הזה.

תגובת איגוד גינקולוגיהאני רוצה להתעכב דווקא על התגובה של האיגוד למיילדות וגינקולוגיה לכתבה, ובעיקר על האמירה "אנו פועלים במישורים רבים כדי להוביל לחווית טיפול נאותה וראויה". חווית טיפול? השימוש במונח מקטין את התופעה לכלל עניין סובייקטיבי וצרכני. מה שמתואר בכתבה איננו "חווית טיפול" אלא פגיעות חמורות בכבוד האדם, ואף יותר מכך.
יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית שעברה על העדויות אחת אחת, סיכמה חלק מהנושאים שעולים מהן: צעקות של רופאים על מטופלות, ביצוע פעולות ללא הסכמה, התראה או הסבר (=תקיפה), שמנופוביה, ביוש, הערות על גופה של המטופלת, על הרגלי המין שלה, נזיפות על בחירה להשאיר שיער ערווה, לסבופוביה, "הומור" מיני, התנשאות (איך לא), התעלמות גורפת מכאב והאשמת המטופלת בשקרים והגזמות לגביו.

המשך »

שנהיה תמיד בצד הנותן?

נתינה, תרומה והתנדבות הן פעילויות ברוכות הראויות לכל הוקרה. והן גם נותנות הרגשה טובה. מי שנותן מקבל לא פחות מזה שמקבל ממנו. אנחנו נותנים ועוזרים לזולת לא רק מתוך אלטרואיזם צרוף אלא גם כי זה עושה לנו טוב.

אבל לנתינה הזאת נלווית לעיתים ברכה שמפריעה לי. כשאני תורמת ואומרים לי "שתהיי תמיד בצד הנותן", או כשקהילה מברכת את עצמה אחרי שנתנה וסייעה – "שנהיה תמיד בצד הנותן". זה מפריע לי כי זה מעביר מסר שלתת נעלה על לקבל. זה מפריע לי כי יש בזה התנשאות על המקבלים. זה מפריע לי כי אין נותן בלי מקבל. זה מפריע לי כי החיים בנויים שפעם נהיה בצד הנותן ופעם בצד המקבל – ושניהם בסדר. זה מפריע לי כי המקבלת נותנת לא פחות למי שנתנה לה – בעצם זה שאיפשרה לה לתת. ובכלל אף פעם היא איננה רק מקבלת, אלא גם נותנת. זה מפריע לי כי אנחנו צריכים ללמוד לקבל לא פחות – ואפילו יותר – מלתת. האמת היא שכולנו כנראה הפנמנו את המסר שעצמאות היא מעלה ותלות היא פגם. יותר קשה לנו לקבל מאשר לתת, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים ללמוד גם לקבל. לדעת להיעזר. לזכור שאנחנו תלויים זה בזאת, פעם נותנים ופעם מקבלים, מקבלים כשנותנים אבל גם נותנים כשמקבלים. נלמד גם לקבל. זה חשוב לא פחות.

שנה טובה, של קבלה ונתינה.