Feeds:
רשומות
תגובות

למה צריך בכלל מתווך?

שערוריית הצוללות, שמאיימת להטביע בקרוב את כל מי שהיה מעורב בה, נכנסה היום לשלב חדש וקריטי. עם חתימתו של מיקי גנור על הסכם עד מדינה, יש סיכוי גדול שנחזה כאן בפרשיית השחיתות הגדולה ביותר ever. שצריכה לחולל כאן לא פחות מרעידת אדמה. זאת הפרשה שרק לפני חודשים ספורים הצהיר היועמ”ש ש”אין בה חשדות לעבירות פליליות”…

אני נזכרת בימים אלה במחזה ‘כולם היו בני’ של ארתור מילר. אמנם כאן, להבדיל, רכשו ציוד מתקדם מאוד, אבל עוגת התקציב מוגבלת כידוע. כשרוכשים כמות לא נחוצה של צוללות מתקדמות, לא נשאר תקציב למגן נגמ”שים שנכנסים לעזה. זה המחיר שאנו משלמים לא רק במינהל תקין אלא בדם, על תאוות הבצע של כמה מקורבים שהכניסו לכיסיהם עמלות אסטרונומיות במחיר הביטחון שלנו. הכול לכאורה כמובן.

לי יש רק שאלת תם מקדימה: למה בכלל צריך מתווך בעסקאות כגון אלה?? מדוע משרד הביטחון לא עובד ישירות מול הספקים שלו בעסקאות רכש? מדוע הוא מאפשר לכל מיני מתווכים מפוקפקים לגזור קופון שמן על עסקאות שנעשות לכאורה למען ביטחוננו?

גוש סער-אבן

ממש בתחילת הקשר בין הפוליטיקאי גדעון סער לבין העיתונאית גאולה אבן, התייחסתי לבעייתיות האתית בכך שאבן ממשיכה לעסוק בתחום הפוליטי בנסיבות אלה. כאשר כל מלה שהיא אומרת או בוחרת שלא לומר, יכולה להיות מושפעת מהאינטרסים של בן זוגה, או לפחות ליצור מראית עין כזאת. ומראית העין אף היא חשובה בעניינים אתיים של ניגוד עניינים. למעשה, לא סתם התייחסתי אלא הקדשתי לנושא ב-2012-2013 לא פחות משלושה פוסטים (מיד הקישורים).

המשך »

המאבק שלי III, II, I מאת קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד. מנורווגית: דנה כספי. מודן.

אני נמצאת בעיצומה של הקריאה בכרך השלישי של היצירה האוטוביוגרפית 'המאבק שלי', של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, וממשיכה ליהנות מכל עמוד. קנאוסגורד הוא סופר שעוטר בפרסים רבים וזכה השנה בפרס ירושלים היוקרתי. אבל לא רק שקשה לי לכתוב על היצירה הזאת, קשה לי אפילו לשים את האצבע על מקור הקסם שמהלך על קוראיו 'המאבק שלי'. אולי השילוב בין זכוכית המגדלת שתחתיה שם קנאוסגורד את חייו, על פרטי הפרטים הקטנים שלהם שהוא מתאר, עם ה-zoom out לתובנות מרהיבות שהוא מעניק לנו מדי כמה עמודים. תובנות שנדמות בעיני לחלונות שהוא פותח ובעדם נשטף העולם הנקרא, ודרכו גם עולמה של הקוראת, באור בהיר וצח.
למשל, בכרך השני הוא כותב:

המשך »

סוס אחד נכנס לְבָּר מאת דויד גרוסמן. הספריה החדשה 2014, 198 עמ'.

את 'סוס אחד נכנס לבר', שזיכה את גרוסמן ואת המתרגמת לאנגלית ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשבוע שעבר – לא קראתי לפני כן. (קראתי שני ספרים אחרים מתוך ה-shortlist של המועמדים לפרס). מיד למחרת אצתי לספרייה, ואת הספר, שבלעתי ממש, אהבתי מאוד. אני מציינת זאת משום שזה רחוק מלהיות המצב אצלי ביחס לחלק גדול מספריו של גרוסמן. כן אהבתי את כתיבתו המסאית, ב'הזמן הצהוב' וב'נוכחים נפקדים', ובעיקר אני מוקירה לו תודה גדולה כאינטלקטואל, על דמותו המוסרית מעוררת ההערכה, ועוד יותר מכך פשוט על האנושיות שלו. אבל מתוך יצירות הספרות שכתב, נדמה לי שמלבד 'עיין ערך אהבה' ועוד חלקים מספר או שניים אחרים – אל רוב ספריו לא התחברתי. יש ברבים מהם רעש יתר שמלווה את הקריאה, רעש שנוצר ממה שבאין מלה טובה יותר אקרא לו פטפוט. הספר הזה, לעומת זאת, הוא לא פחות ממבריק. הוא גם השאיר בי סקרנות גדולה לראות את התרגום האנגלי שלו (את המתרגמת אני מכירה), שכן קשה לתאר ספר קשה יותר לתרגום. ספר כל–כך ישראלי, גם בדיבור, בסלנג, וגם במה שהוא מרפרר אליו. אבל זוהי גדולתה של ספרות במיטבה – שהמקומי מאוד מקבל בה את המשמעות האוניוורסלית.

המשך »

Manchesterהסרט 'מנצ'סטר ליד הים' שצפיתי בו לפני זמן מה, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בנושא של טראומה ופוסט-טראומה שראיתי. הגיבור חי חיים מנותקים רגשית, ודומה שהוא אטום לחלוטין לסובב אותו ולעצמו. אך בערבים שבהם הוא שותה בבר, הוא חווה התפרצויות אלימות של זעם, שנראות לא מובנות ובעיקר לא פרופורציונליות לטריגרים שלהם, טריגרים שלמעשה הוא עצמו לעיתים קרובות יוצר. שני הדפוסים האלה – ניתוק רגשי מעצמך ותחושותיך, והתפרצויות זעם לא מובנות או מוגזמות, שהן בעצם הדרך הנגישה היחידה להתחבר למה שאת מנותקת ממנו ולהשליך את הכאב הבלתי נסבל – מאפיינים התנהגות פוסט-טראומתית. ואכן, במהלך הסרט נחשפת הטראומה האיומה של הגיבור, ששולטת בחייו מאז. כפי שהוא אומר בשיאו של הסרט, שבו הוא פוגש באקראי את אשתו לשעבר (מישל ויליאמס) ברחוב: “אין שם [בתוכו] שום דבר". הוא מת מבפנים. 

המשך »

סופר במיטבו

המפתח שמתחת לאבן מאת בנג'מין בלאק. מאנגלית: סמדר מילוא. עם עובד 2017, 315 עמ’.

העובדה שמאחורי שם העט "בנג'מין בלאק" עומד הסופר האירי המצוין (והאהוב עלי במיוחד) ג'ון באנוויל, ידועה – משום שהוא עצמו פירסם אותה, ובשלב מוקדם. שלא כמו במקרים אחרים של שימוש בפסוודונים ספרותיים, הוא לא מסתתר מאחורי שם העט הזה לצורך מטרות (ספרותיות או חוץ-ספרותיות) כאלה או אחרות. עם זאת, הוא מוסיף ומפרסם תחת השם הזה ספרים במקביל לספרים שהוא מוציא בשמו הוא. כלומר, יש כאן עבורו פונקציה של הפרדה, ככל הנראה, בין הספרות הרצינית שהוא כותב בשמו, לבין "הסדרה הקלה", שהיא למעשה ספרות מתח פסיכולוגית משובחת.

המשך »

המכים על חזה זולתם

לפני ימים אחדים ראיתי כי מישהו כתב באחת הרשתות החברתיות על ההבדל בין שמאל לימין, כשמתפרסמים באחד מהצדדים דברי בלע נגד הצד השני: כשזה קורה מימין נגד השמאל, הימנים מסתייגים קלות מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וכשזה קורה משמאל נגד הימין, השמאלנים מתפרקים מהסגנון ויוצאים נגד השמאל. וזה, כך הכותרת שהוא נתן לתיאור שלו, “למה אנחנו מפסידים”. 

המשך »