Feeds:
פוסטים
תגובות

החודש ימלאו 50 שנים לאימוצן של שתי האמנות הבינלאומיות המרכזיות לזכויות האדם: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). שתי אמנות אלה אומצו בעצרת הכללית של האו"ם ונפתחו לחתימה ולאשרור ב-16 בדצמבר 1966. הן נכנסו לתוקף עשור לאחר מכן, ב-1976, משהצטרפו אליהן המספר הנחוץ של מדינות שנקבע בהן לצורך כך. יחד עם ההכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם מ-1948, נחשבות שתי אמנות אלה למגילת זכויות האדם הבינלאומית (International Human Rights Bill).

המשך »

בינואר 2008, כשהילרי קלינטון וברק אובמה התמודדו בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, כתבתי כאן: “אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור”.  בבחירות הנוכחיות, שטרם התאוששנו מהן, ירדה לטמיון התקווה שלראשונה תכהן בארה”ב, ותנהיג את העולם החופשי, נשיאה אשה.

המשך »

יהדות כאתיקה של אחריות

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.

פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.

המשך »

מי כאן המתנשאים

ההימנעות ההפגנתית של ח”כ איימן עודה והרשימה הערבית המשותפת מלהגיע ללווייתו של פרס הציתה ויכוח סוער בתוך מה שניתן לכנותו “שמאל”. היו מי שהצדיקו או לפחות הבינו לגמרי את הצעד, בשל ההיסטוריה של פרס. היו מי שהתאכזבו וביקרו, או לפחות סברו שנעשתה כאן טעות. העובדה שאבו מאזן כן הגיע הוסיפה עוד כמה זרדים למדורה, משני הצדדים.

המשך »

תרבות של הסחת דעת

אנדרו סאליבן כתב מאמר ארוך בכותרת 'הייתי פעם יצור אנושי'. הוא עוסק בחוליי המחוברות התמידית, הגורמת לנו להיות מופצצים תדיר בקקפוניה של מידע, והופכת אותנו למכורים להתעדכנות המתמדת. מתנהלים תחת רעש מתמיד. זה כמובן לא חדש, ולא מעט נכתב על היבטים שונים של החולי הזה ומה שהוא גורם לחיינו. החל מתנוחת הגוף, עבור במה שזה עושה למוח שלנו ממש, וכלה בהפרעות שהסחת הדעת המתמדת גורמת לכישורינו, לחיי החברה שלנו, לחיי המשפחה שלנו, וגם ליכולת הרוחנית שלנו. אבל המאמר של סאליבן מרכז וממרכז, שזור בסיפורו האישי, וגם מציע כמה תובנות.

המשך »

מה חשוב בסוף

Atul Gawande, Being Mortal – Illness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.

בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".

את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".

המשך »

סוד הקסם היפני מאת מארי קונדו. מאנגלית: אורית בן זאב. אחוזת בית 2016, 199 עמ'.

בספר הזה יש משהו. למרבה הפלא או לא. העובדה שעסקתי בו במחשבותי (בנוסף לפרקטיקה), לא רק תוך כדי קריאה אלא גם זמן לא מבוטל אחריה – מעידה על כך. וזאת כבר סיבה טובה לכתוב עליו, כנראה. למרות, ואולי גם בגלל, האמביוולנטיות שלי כלפיו. והמשהו הזה שיש בו גם לא שטחי כפי שניתן אולי היה לצפות.

המשך »