Feeds:
פוסטים
תגובות

על ניגוד העניינים של גאולה אבן כתבתי לראשונה לפני 10 שנים. כשהיא עוד לא היתה נשואה לגדעון סער, וטרם הוסיפה את שם משפחתו לשלה, רק קיימה איתו קשר רומנטי. כתבתי על העניין הזה לא פחות משלוש פעמים:

המשך »

חוק זכויות החולה מדגים שאין די בעיגון פורמלי של זכויות בחקיקה. יש צורך בחינוך לזכויות אדם כדי להגן עליהן ביעילות.

pexels-pixabay-236380זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו כשהוזמנתי לכתוב רשימה לבלוג חדש – שיח.זכויות@מינרבה – הבלוג האקדמי הראשון לזכויות אדם, של מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית.

מוזמנים לקרוא בקישור כאן את הרשימה.

רופאים שותפים לפשע

הכתבה המחרידה הזאת קשה לקריאה.  הנה רק הפתיח שלה:

סטודנטיות שצפו בניתוח הוזמנו לנצל מצב שבו אישה מטופלת מורדמת כדי לתרגל מישוש שדיים על מנת לגלות גושים. במקרה אחר דיווחו סטודנטיות בשנה ה', בסבב גינקולוגיה, כי רופא בכיר נעמד מול רגליה המפושקות של חולה מורדמת ונע קדימה ואחורה כאילו הוא מקיים עימה יחסי מין, לקול צחוקם של המתמחה והאחיות שנכחו בחדר. לא פעם הצוות הטיפולי בחדר הניתוח – אחים, אחיות, רופאים ורופאות – נוקטים שפה מינית גסה ומבזה כדי לתאר איברים בגוף המנותחת או המנותח. זה יכול לכלול התייחסויות כמו "איזה כלי גדול יש לו", "תחת של קרדשיאן", "תספורת יפה" (בהתייחסות לשיער הערווה), הערות על צורתו של איבר המין הנשי בניתוחים גינקולוגיים, הערות כלליות על המראה של החולה כגון "איזה נקבה דוחה ומכוערת".

עברתי 5 ניתוחים. המחשבה שבזמן שהייתי מורדמת להוצאת גידול סרטני סטודנטיות/ים התאמנו עלי בבדיקת שד (ללא הסכמתי – עבירה פלילית!), ובזמן שנאבקתי על חיי בניתוח חירום הרופאים ועוזריהם העבירו דאחקות של "בדיחות" פוגעניות ואמירות מבזות על צורת איברי, ואולי גרוע מזה – גורמת לי לרעוד מזעם ואימה.
אני איבדתי כל אמון במערכת הרפואית.

כבר לפני שנים רבות שמעתי מאחות חדר ניתוח (ועוד בבי”ח פרטי) על הבדיחות הפוגעניות על החולים שמתעופפות בחדר הניתוח, ועל רופא אחד שכל המנותחים הגברים שלו היו מוצאים מחדר הניתוח עם בלון קשור סביב איבר המין שלהם. איזה צחוק! הורס!!
וכולם שתקו. לא נמצא צדיק אחד בסדום הזאת שיגיד: נא להפסיק את הדיבור הפוגעני הזה, את ההטרדות המיניות ואת המעשים המגונים, במקום שבו חולות וחולים הם חסרי הישע וחסרי האונים ביותר. מורדמים. לא נמצאה צדיקה אחת בסדום הזאת שתתלונן על מה שהיא היתה עדה לו. 

רופאות ואחיות שעמדו מן הצד ושתקו מול ההתנהגות הזאת שהתרחשה בנוכחותן, או צחקו מה”בדיחות” על חולות – אל תתפלאו שאחר-כך גם אתן מוטרדות על ידי רופאים! רופאים ורופאות (בוודאי בכירים) שמחר לא משמיעים קול בפומבי ועושים מעשה כדי לעצור את מה שמתואר שקורה בחדרי ניתוח לחולות (וחולים) מורדמות – אתם שותפים לפשע!! ככה פשוט.

specolulmאוסף גינקולוגים וגינקולוגיות חסרי וחסרות מודעת עצמית התקבצו להציג לנו מופע מדהים של האשמת הקורבן בחסות ערוץ 13. תשע דקות תמימות נאלצנו לחזות במופע התקרבנות של "אכלו לי שתו לי", שבו סיפרו הרופאים האומללים שהם הם הקורבנות המסכנים והרדופים של האווירה שנוצרה בעקבות התלונות על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו נשים אצל קולגות שלהם.

המשך »

Oscarהתגובות הראויות לתקרית האלימה בטקס האוסקר, שבה חבט ויל סמית במנחה כריס רוק לעיני הצופים הנדהמים ברחבי העולם – הגיעו באיחור. האקדמיה לקולנוע גינתה באיחור, ויל סמית התנצל באיחור, ופרש באיחור מהאקדמיה. בזמן אמת הריע הקהל באולם לסמית כשקיבל זמן מה אחרי זה את האוסקר. תגובה נחרצת על-אתר לאלימות שלו לא היתה (אף כי על-פי הדיווח סמית התבקש לעזוב וסירב). אולי כי התדהמה משתקת לעיתים, אולי כי חלק מהצופים לא היו בטוחים שלא מדובר בארוע מבוים, אולי מחשש להסלמה, ואולי מאינטרסים כלכליים כאלה או אחרים. כך או כך, ניהול נכון של הסיטואציה לא היה שם.
אבל מה שמעניין יותר, בעיני, היו התגובות האמביוולנטיות הרבות לארוע הזה, שחלקן לא רק גילו הבנה לאלימות של סמית אלא אף הצדיקו אותה כתגובה נאותה לבדיחה של רוק. מה פשר הבלבול הזה? אני רוצה להצביע על שני מאפיינים שיכולים להצביע על כיוונים אפשריים של תשובה מדוע הארוע הזה תעתע ברבים.

המשך »

ספרטה הקטנה

ארבע שעות ביוםספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

המשך »

צדק ברפואה? – כן!

"לא אפעל בחוסר צדק כלפי החולים ולעולם לא אזיק להם"

בפרץ של כוחניות שהפנה כלפי פעם, הטיח בי רופא (משפחה!) אחד: “את מחפשת צדק? – לא פה!". המשפט נחרט בזכרוני – היה זה שיאה של מסכת השפלות שעברתי מצד רופא זה, שבעיני לא ראוי לתוארו – כשעשיתי דרכי מחוץ לחדרו על-מנת שלא לשוב אליו לעולם. שכן האמנם אפשר לדבר על הקשר כלשהו של זכויות – לא כל שכן הזכות לבריאות – שאיננו קשור לצדק?!

שבועת הרופאים בכתב יד מהמאה ה-12אפשר וקל, כמובן, לפנות אל החוק והמשפט. סעיף 1 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (שנחקק טרם היה הנ"ל רופא אפילו) קובע: "ביטוח הבריאות הממלכתי לפי חוק זה, יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". ובסעיף 3ה': "שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית".
חוק זכויות החולה
(שאף הוא קדם להסמכתו של הנ"ל כרופא), עוסק כל כולו בזכויות המטופלים, כפי שניתן ללמוד משמו, וממטרתו המוגדרת בסעיף 1: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." (ההדגשות בציטוטים משני החוקים הוספו). וכדאי גם לציין במיוחד את סעיף 4א' לחוק, האוסר על אפליה בין מטופלים "מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" – מהו איסור על אפליה אם לא דרישה מובהקת של צדק?

המשך »

זכויות אדם בהנחה

במסגרת מבצע סוף השנה של הוצאת רסלינג, ניתן עד 31.12.2021 לרכוש את ספרי “זכויות אדם – מבוא תאורטי” בהנחה של 40%, עם קוד קופון:  SNZGKM5P  באתר ההוצאה.
יש להעתיק את הקוד למקום המיועד לקופון בסל הקניות.כריכה ספר כתמונה

פליישמן בצרות מאת טאפי ברודסר-אקנר. מאנגלית: טל ארצי. תכלת, 2021, 378 עמ'.

fleishman_cover

‘פליישמן בצרות’ הוא ספר מתעתע. הוא מתחיל עם העולם החדש – שוק הבשר – שנפתח באפליקציית ההיכרויות בפני הגרוש הטרי טובי פליישמן: חגיגת תיאורי מין בסגנון שקצת מזכיר את 'מה מעיק על פורטנוי' של פיליפ רות'. אבל מתפתח לספר שמדבר באופן רחב יותר על גירושים ולכן כמובן על נישואים. גם בשלב זה, לפני החלק השלישי של הספר, עדיין סיכמתי אותו לעצמי בלא יותר מ"נחמד". קצב טוב, שנון במידה, מהנה אך לא מסעיר או עמוק במיוחד. אבל בחלק האחרון, גבירותי: מהפך! זווית הראייה על הדברים ועל הדמויות לא רק משתנה, היא ממש מתהפכת. אולי אפילו באופן קצת חד מדי, של 180 מעלות, במיוחד ביחס לנפח המצומצם יחסית מבחינת מספר הדפים, אבל בכל זאת מעביר ביעילות את המסר שלכל דבר יש שני צדדים. ובעיקר את זה שכשנישואים מתפרקים, שני הצדדים יכולים להציג אודותיהם, מנקודת מבטם, נראטיב מאד שונה ואפילו הפוך. איך קרה שנישואיהם של טובי, רופא מומחה למחלות כבד, ורייצ'ל, סוכנת שחקנים וציידת כשרונות, שהתחילו כה נפלא – מסתיימים כה נורא? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, הפליישמנים שניהם בצרות.

המשך »

לא מוכרחים לסלוח

סליחה היא overrated. סובלת מהערכת יתר. איכשהו נכנסה לתרבות העכשווית הגישה הפסיכולוגיסטית, אולי ניו-אייג'ית במקורה, שלסלוח זה ממש הכרחי. לא חשוב באיזו פגיעה מדובר, וגם לא משנה אם בכלל ביקשו ממך סליחה והתנצלו (באמת). הסליחה, ממתיקים סוד פומבי באזנינו – היא בכלל בשבילך, הנפגעת! שלא תיוותרי חלילה עם כעס במערכת. הרי אין לך מושג אילו שמות מחולל הכעס בגופך ובנפשך. תסלחי, תסלחי.

ובכן, ממש לא מוכרחים. לא מוכרחים לסלוח, לא על כל פגיעה קשה צריך למחול, וכעס לא רק שלא יהרוג אותך אלא יכול להיות לו תפקיד מאד חיובי (כמו למשל לבקש צדק), גם אם אולי יותר נעים לפעמים בלעדיו. לא על הכל אפשר או צריך לסלוח, לא לכולם מגיע שיסלחו להם, הסליחה אינה חיונית כדי "לשחרר" או "להתקדם" (עוד שתי מלים מאוסות), ואפשר לשקם את חייך גם מפגיעה אנושה, ואפילו לעבור תהליך של ריפוי – בלי לסלוח.

המשך »