Feeds:
פוסטים
תגובות

אני ראש, לא ראשת

זה אולי יהיה לא פופולרי, אבל ההטיה של "ראש" ל"ראשת" כשמדובר באשה העומדת בראש גוף כלשהו – מגוחכת בעיני. להבדיל מתארים שיש להם צורת נקבה כמו מנהל/מנהלת (כללית) או יושב/יושבת (ראש!), ראש נקרא על שם האיבר בגוף. יש ממנו רק אחד וצורתו הדקדוקית זכר. לכן אין שום משמעות להטייתו לגוף "נקבה". עם כל הרצון המובן לתת פייט לעברית הסקסמניאקית.

exmarkמזל ש"יד" היא נקבה, אחרת היינו אולי חוזים בבקשה שיקראו לנשים לא יד ימינו אלא ידת ימינו… אבל אם יד היא נקבה איך זה שגברים  מוכתרים כ"יד ימינו" או "יד ימינה"? למה לא "ידון" ימינו/ה? זה נשמע הגיוני ממש כמו "ראשת".

רחוב מזרח מערב מאת פיליפ סנדס. מאנגלית: עודד פלד. כנרת זמורה דביר, 528 עמ'.

סנדסשלושה קודקודיו האנושיים של משולש מצטלבים במשפטי נירנברג: שני משפטנים ממוצא פולני שטבעו קטגוריות חדשות במשפט הבינלאומי ופושע נאצי המועמד לדין בגינן, ואחראי גם לרצח משפחותיהם של השניים וכן של משפחת המחבר. פיליפ סנדס, עורך-דין בריטי שעוסק במשפט בינלאומי של זכויות אדם ופרופסור למשפטים ביוניבריסטי קולג', היוצא לחקור את הפשעים האלה – כותרת המשנה של הספר היא "על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושית" – מרחיב את המשולש למרובע: סבו, לאון בוכהלץ, נולד וגדל בלבוב (למברג), שבאוניברסיטה שלה למדו שני המשפטנים. הרש לאוטרפכט – שהיה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קיימברידג' ולימים שופט בית הדין הבינלאומי בהאג, מהאבות המייסדים של המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, אשר טבע את הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות"; ורפאל למקין – משפטן שברח מפולין דרך שוודיה לארה"ב, טבע את הקטגוריה של "ג'נוסייד", ניסח את האמנה הבינלאומית נגד ג'נוסייד והביא לקבלתה ב-1948. אמנה שלדברי סמנתה פאואר בספרה "בעיה מן הגיהנום" ראה בה למקין מצבה על קבר אמו שנספתה בשואה, כמו רוב בני משפחתו. הפושע הנאצי היה משפטן אף הוא. מבכירי המשפטנים של המשטר הנאצי. זהו הנס פרנק, שהיה עורך דינו האישי של היטלר, שר המשפטים של בוואריה, מי שסייע לנסח את חוקי נירנברג והמושל הכללי של פולין. פרנק הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946, לאחר שנידון למוות במשפטי נירנברג.

המשך »

שלג – סוף.

שלג כרמי 2004-2019.

שלג מתה ביום ראשון 21.4.2019 בצהריים. אחרי 15 שנים של אהבה אינסופית. נשמתי התאומה. אפריל הוא האכזר בירחים.

15 שנים מאז מצאתי אותה, כדור קטן, מתחת לאחד הרכבים במגרש החניה שם השליך אותה מישהו ערל לב. הייתי בטוחה שהיא גור חתולים, עד שיצאה לקריאתי, נכנסה לחיקי ותחבה את חוטמה מתחת לזרועי. וזהו. אבוד. אהבת עולם.

לפני קרוב לשנתיים וחצי היא אובחנה בגידול אלים מאוד, עם פרוגנוזה עלובה. מלנומה של חלל הפה. בנובמבר 2016 הגיעו תוצאות הפתולוגיה. ב-27.1.2017 כתבתי את הרשימה "שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות". הסוף נראה קרוב. עשיתי איתה אז טיולים ארוכים בחוף הים, וניסיתי למצות כל רגע. (לצערי לא הצלחתי לשבץ כאן את התמונות היפהפיות מהטיולים בים בסוף 2016). היה קשה מאוד. אבל פלא קרה. נס רפואי. הגידול נסוג לגמרי, שלג התאוששה והחלימה החלמה עצמונית, או נכנסה לרמיסיה מלאה. היא רצתה מאוד לחיות. והאהבה עשתה לנו פלא. פלאשלג. קיבלתי איתה יותר משנתיים של מתנה. וכל יום אמרתי תודה על כך שהיא עדיין איתי, ושיש לי עוד יום איתה.

אבל הגיע יום אחרון. ממש בסוף מרץ גיליתי שהגידול חזר. הפעם לא היה לנו מזל. הוא התפרץ באופן אלים ומהיר מאוד, ופחות מארבעה שבועות אחרי הגילוי הגיע הסוף. פרידה סופית ובלתי אפשרית.
והרגשתי כאילו שלג חיכתה לי שאעבור את השנה הזאת, רצופת המשברים הרפואיים, השנה הקשה ביותר בחיי – וממש בסופה תרגיש שהיא יכולה עכשיו ללכת. אהובתי. נשמתי התאומה. הנפש היקרה לי ביותר בעולם. הנפש הקרובה לי ביותר בעולם.

ללכת על חוף הים בלי שלג – זה בלתי נתפס. לא לשמוע את טפיפות רגליה הקלות בבית. שוב לא תעלה לחדר השינה להגיד לי שהגיע הזמן לקום, שהיא רוצה לצאת. שוב לא תתעורר במיטתה אחרי שקמתי, כשהיא עצמה מאריכה בשינה. שוב לא תתכרבל ככדור באמצע המדרגות, המקום האהוב עליה. שוב לא תטפס עם רגליה על המיטה בפחד כשיש סופת רעמים. שוב לא תקדם את פני באושר שאין כמותו כשאני נכנסת הביתה. השמחה בפגישה מחודשת אחרי חצי שעה של פרידה, כאילו לא התראינו ימים. שוב לא תבוא לקבל טעימות מהבטטה המאודה שאהבה כל-כך. מזגה הטוב לאין שיעור. השבת הראשונה בלעדיה. בלי שלג. המקום הריק היכן שעמדה מיטתה בחדר העבודה. כלבתי האהובה.

כמו אז גם עכשיו, היו התפרצויות של בכי ותחנונים כשאני שוכבת לידה: שלא תעזוב אותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואחר-כך הסכמה ושחרור, רצון שלא תסבול. רק שהכול היה הפעם יותר קצר, יותר מהיר. ובעיקר עם סוף אחר. סופי.

ואז די. את הדרך לוטרינרית התקשיתי לראות מבעד למסך הדמעות. שלג הלכה בשלווה, עטופה באהבה וליטופים. ודמעות. אחרי 15 שנים של חיים טובים, ומלאים באהבה. לא היתה כלבה אוהבת ואהובה כמותה. אבל לנסוע את הנסיעה האחרונה הזאת עם הכלבה האהובה בעולם ולחזור ממנה עם רצועה וקולר שעליו תגית השם…

השם האהוב נשאר רק על התגית. ובכל חדריו של הלב. ותלתל במעטפה מ"כתם השלג" של שלג, שגזרתי ב-20.1.2017. ורשמתי "תודה, אהובתי".

נותרו אהבה אינסופית וגעגועים אין קץ.

היא עדיין יצאה איתי באותו היום. האחרון לחייה. והלכה לאיטה. אחר-כך עלתה לחדר השינה בגלל הפחד מהרעמים, ונשכבה על המזרון שלה ליד המיטה, מה שלא עשתה בתקופה האחרונה. אפשר היה לראות שדי. היה כבר בעמידה שלה משהו מובס. ובעיניים שלה – העיניים החומות והטובות, מלאות החמלה, העיניים היפות בעולם – ראו את הקושי והסבל. שחררתי אותה ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. נחמת מעט. אבל הלב נשבר מרוב כאב וגעגועים. הבית ריק. הלב מלא בכאב הריקנות, האַיִן והחידלון. איך אוכל לחיות בלעדיה, האהובה שלי.

עוד 4 שעות ביום ראשון האחרון יכולתי לחשוב על כך ששבוע קודם בשעה הזאת היא עדיין היתה בחיים. ואז גם זה לא. תמה שלג.

לא היתה ולא תהיה כמוה. אחת ויחידה. יחידה ומיוחדת.
שלג אהובה. שִלגי. שַלגון. שַלגנוֹני. שַלגוֹנת. גוּלי. גוּל-גוּל.
תודה וסליחה.
נותרתי שבורת לב מרוב כאב וצער.
גוּלי שלי.
שלום שלגונת.
שלום אהובתי.
שלום שלג.
IMG_20190407_231421036

בתמונה: שלג ב-7.4.2019 בבית, שבועיים בדיוק לפני מותה.
שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות      

הגוף הסורר

רעב: הסיפור של הגוף (שלי) מאת רוקסן גיי. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת בבל, 2019, 266 עמ'.

הממואר של רוקסן גיי הוא כלשון כותרת המשנה של הספר, על הגוף שלה. אבל הוא על הרבה יותר מזה. הוא על האופן שבו מגיבות נשים לטראומה מינית, לריסוק הטוטלי שעברו, בלי שתהיה להן דרך להרכיב את עצמן בחזרה ולהירפא. הדרך של גיי היה למלא את הריקנות האדירה שנשארה בה ("רוקנו לי את הפנים עד שנהייתי חלולה") באכילה אינסופית. בתקווה שהגוף הגדול והלא מושך יגן עליה. (קלינית, מוגדר משקלה של רוקסן כ"השמנת יתר חולנית קיצונית ביותר" – Super morbid obesity, עם BMI הגבוה מ-50).

באופן פרדוקסלי, כפי שהיא מתארת בספרה, הגוף התופס כל-כך הרבה מקום במרחב הוא פעמים רבות גם גוף שקוף שמתעלמים ממנו כאילו לא היה קיים.

המשך »

את נתניהו חייבים להחליף

ballotאת נתניהו לא יחליף מועמד מהשמאל. במקרה הטוב יחליף אותו מועמד מהמרכז. במקרה הפחות טוב יחליף אותו מועמד מהימין. בשני המקרים התוצאה תהיה טובה יותר מאשר המשך שלטונו של נתניהו.

המשך »

קפסולה של רכות וחמלה

חייהן של שתי חתולות מאת פייר לוֹטי. מצרפתית: מיכל אילן. הוצאת נהר, 2018, 94 עמ’.

הספר הזה היה לי כמים קרים על נפש עייפה. פנינה נדירה של יופי ואהבה. יופיים של החיים, ועצבותם, מתוארים בעט דקה הפורשת בפנינו את כל יפעתה של הספרות. ולא פלא שהיופי והעצבות, וגם מתיקותו של האושר הפשוט, מתוארים כה היטב כאשר המבט הוא על בעלי החיים המלווים אותנו במסע הזה בעמק הבכא. ומלמדים אותנו את השיעור האנושי הגדול מכול, את שיעור החמלה. שהרי “כל כך מהר מקדירים ימינו, כל כך מהר נופל עלינו הלילה”.

המשך »

בממלכת החולים

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.