Feeds:
רשומות
תגובות

השיעורים של החולשה

השיעורים של החולשה. של המוגבלות. של התלות.

IMG_20180725_175741319הפער הזה, הצורב, בין הידיעה שכולנו תלויים זו בזה תמיד, לבין החוויה הגופנית והנפשית הבלתי אמצעית של התלות הזאת, של המוגבלות שמפריעה לתפקד באופן עצמאי, של ההזדקקות לעזרה. הפער הזה, המקשה, בין ההכרה שהחברה שלנו מקדשת את העצמאות ובזה לחולשה ותלות, והיחס הביקורתי לגישה הזאת, ההבנה שהיא צריכה להשתנות – לבין הכמיהה הנוקבת לשוב להיות עצמאית, לחזור לחיים כפי שהיו, לאורח חיים שלא נקבע בלעדית על-ידי הכאב והקושי.

השיעור הזה של להיות חלשים. של לומר “קשה לי”. של לבקש עזרה. של להמתין, כי לגוף קצב משלו; שאינו מתחשב ברצונות התודעה. לכבד את הקצב הזה.
יש משימות שקל יותר לחיות לאורן, אין ספק. יש שיעורים פשוטים יותר.

והכאב – הכאב לא מלמד אותנו שום שיעור. הוא רק שם. נוכח. שוחק. כואב.

עוד בנושא:
עצמאות תלות ופוטנציאל: על החיים בסוף החיים

רופאים שמשחקים באלוהים

לא אחת שומעים על חולים סופניים שהרופאים הקצו להם שבועות ספורים, או חודשים ספורים, לחיות. האחרון שעלה לכותרות הוא הפרשן בעל הטור בוושינגטון פוסט, וזוכה פרס פוליצר, צ'רלס קראוטהמר, שסיפר על כך לקוראיו.

המשך »

לא אימא שלי, מאת תומס ה' אוגדן. מאנגלית: יואב כ"ץ. עם עובד 2018, 318 עמ'.

אוגדןזהו כבר ספרו השני של אוגדן שמתחיל במה שנראה הבטחה גדולה ומסתיים באכזבה רבתי מבחינה ספרותית. ועל אף שככלל מאז שאני מפרסמת ביקורות ספרים רק בבלוג אני נהנית מהפריווילגיה לכתוב בעיקר על ספרים שאהבתי, עניין אותי הפעם לנסות לבדוק ולנסח למה. מה מקור האכזבה ולמה בכל זאת רציתי לקרוא בספרו השני. התשובה לשתי השאלות האלה היא כנראה שיש באוגדן משהו מטעה, מתעתע. ספריו מושכים בעיקר בגלל הנושאים שבהם הוא עוסק. נושאים שנראה שהוא שואב מנסיונו כמטפל – אוגדן הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. אבל על אף שיש קשר בין טיפול לבין בניית נראטיב, ודאי שלא כל מטפל מוצלח (גם אם הוציא ספרי עיון מצליחים בתחום התמחותו), הוא מספר או סופר מוצלח. כך, ספרו הקודם – הפרטים שהושמטו (עם עובד 2016), נקרא בעיני יותר כדוח מקרה מהקליניקה מאשר כספרות. תורם לכך גם הקול שלו, שהוא קול קלינאי יותר מספרותי.

המשך »

כאב. כאב. כאב.
כאב כל הזמן.
שישה וחצי שבועות של כאבים קשים. ללא אופק, ללא סוף.
משככי כאבים. כל הזמן. שגם הם לא עוזרים די.
אי אפשר למצוא תנוחה נוחה. לא לשבת. לא לעמוד. לא ללכת.
במיטה כל תזוזה מפיקה זצים של כאבי אימים המפלחים את כל הגוף. לעיתים גם בעמידה. הקימה מהמיטה – כאבי תופת. צרחות של כאב.

מוגבלות. תלות. אובדן עצמאות. החיים שלי מופקעים ממני באחת.

במיטה גם אי אפשר לקרוא. רק לשכב על צד אחד. שבועות. ובכל זאת מנסה לקרוא פה ושם, אפילו בעמידה. כי איך אפשר בלי, כי זאת הנחמה היחידה.

המשך »

ספר תמונהערב ההשקה לספרי “זכויות אדם: מבוא תאורטי”, שהיה אמור להתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ב-9.5 – נדחה.
על מועד חדש תבוא הודעה.

אתכם הסליחה.

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ישירות באתר ההוצאה.

האצבע הרטובה של נתניהו

אמש בשעה מאוחרת יחסית כתבתי פוסט על היבט מסוים בהסכם עם נציבות האו”ם שנתניהו הודיע עליו. מזמן לא התיישבתי לכתוב משהו ממש עם התרחשות הארועים. לזכותי ייאמר שאת הפסקה האחרונה ברשימה פתח המשפט “בהנחה שמה שהתפרסם בנושא מדויק, ולא נעמוד מחר מול שוקת שבורה”… ובכן, הבעיה ככל הנראה לא היתה בפרסום לא מדויק של פרטי ההסכם, אבל לעומת זאת עמדנו מול שוקת שבורה כבר בהמשך אותו ערב. למעשה, תוך כדי שאני מתכוונת להעלות את הרשימה לבלוג. שמשהו קרה להסכם הבנתי מציוצים עקיפים בטוויטר. נתניהו התעלה אפילו על עצמו, יש להודות, במהירות שבה התהפך הפעם. איפה ה”משילות” שבה הוא מתהדר? מסתבר שמי שמושל הם המגיבים בחשבון הפייסבוק שלו.

המשך »

ההתעניינות הפתאומית בזכויות עצירים אולי מקוממת בשל סיבותיה, אך יש לה פוטנציאל מבורך לשפר בסופו של דבר את זכויות האדם של כולם

בעיתוי מעניין, שבו נעצרים ונחקרים מקורבי ראש הממשלה, בפרשיות שבחלקן עולים חשדות כבדים גם כלפיו, גילו שרים בממשלה שגם לעצורים יש זכויות אדם. ושלא תמיד הן מכובדות. החל מתנאי המעצר (פשפשים, וטענות בדבר שינה מועטה ועיכוב באפשרות לראות רופא), עבור בפרסום צילומים של החשודים בשעתם הקשה, שעה שהם מובאים להארכת מעצר, ועד לעצם השאלה האם השארתם במעצר היא הכרחית, או שמא משרתת מטרות אחרות, שאינן עולות בקנה אחד עם העילות הקיימות בחוק המעצרים לשלילת חירותו של אדם, חירות שהיא זכות חוקתית בישראל.

המשך »