Feeds:
פוסטים
תגובות

מי יגן על החולים?

התחקיר של הילו גלזר במוסף הארץ על מחלקת אא"ג וניתוחי ראש וצוואר בבית החולים רמב"ם היה קשה לקריאה. הדברים מזעזעים. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כשהתחלתי לקרוא היתה: אוי לא, לא המחלקה הזאת ששמעתי על העומד בראשה, פרופ' זיו גיל, דברים כל כך טובים. על המחויבות שלו לרפואה הציבורית והיחס האישי לחולים. ובכן, נראה שכתבות תדמית (למשל כאן וכאן), המאפשרות לרופאים בכירים לשווק את מרכולתם (באופן אירוני תוך ביקורת על “תרבות הכוכבים”…) לחוד, והמציאות המתגלה בתחקיר אמיתי לחוד. אקדים ואומר שאני בטוחה שפרופ' גיל, כמו רופאים רבים, עשה גם נפלאות למען חוליו. אבל הדברים הנחשפים בכתבה הם כה חמורים עד שברור שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. אם אחרי פרשת גיורא איילנד אחד הלקחים היה שברפואה הפרטית עושים ניתוחים מיותרים שכן המניע הוא רווח, הרי מתברר כעת שגם בבית חולים ציבורי מה שמניע את התנהלותם של חלק מהרופאים הוא חמדנות גרידא; בין אם ישירות לכיסם האישי (גילינו שגם "פול טיימרים", שפרופ' גיל התגאה בכך שהוא כזה, מתוגמלים לא רק במשכורת עתק של חוזה אישי אלא משלשלים לכיסם הפרטי תוספות מניתוחים שהם מבצעים אחה"צ במסגרת השר"ן), ובין אם בעקיפין לפרסום שמם, המחלקה ובית החולים ובעיקר האדרת האגו. מעניין, אגב, שבאותה כתבה שפורסמה אף היא בקבוצת הארץ, בדה-מרקר, התחייב פרופ' גיל שלא יכהן כראש המחלקה יותר מ-8 שנים, מועד שמגיע השנה.

המשך »

קח את בנך את יחידך

בנים ובנות יחידים להוריהם (גם לאחד ההורים) לא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, אלא אם יחתמו ההורים על הסכמתם. את הנוהל הצה”לי הזה יש לשנות. אין להעמיד הורים לבן יחיד בפני הברירה האכזרית אם לחתום לו לקרבי. הצבא פשוט צריך לאסור את האפשרות הזאת.

אין באיסור זה כדי לרמז, חלילה, שמותו של מי שאינו בן יחיד כואב פחות! אך האפשרות השנייה – לבטל את האיסור כליל –  לא נראית לי נכונה. האיסור הקיים יוצר איזון נכון.

איסור כזה אכן מתערב באוטונומיה ובבחירה של הבן או הבת לממש את רצונם (לשרת בקרבי). אבל התערבות כזאת קיימת בכל מקרה, כי גם כיום הצבא לא משאיר את זה לרצונו  של הבגיר, אלא דורש חתימה של ההורים. לטעמי זה מטיל עליהם עול בלתי נסבל. אם הצבא מתערב ממילא ברצונו של המלש"ב, שיוריד מההורים את הנטל האכזרי הזה.

soldier free imageניתן לטעון שבנים אינם אחראים לכך שהם בנים יחידים ולא ראוי להטיל עליהם את ה”תשלום” על כך. התשובה לטיעון זה היא שילדים משלמים בדרכים רבות ושונות על בחירות של הוריהם. (גם בהנחה שזאת בחירה להביא ילד אחד לעולם, ולא כך תמיד). מקרה זה אינו יוצא דופן בכך.

לזכרו של עמית בן יגאל.

“ומכל ההרים שבארץ ההיא תעלה צעקה גדולה”

 

 

Thomas Buergenthal, A Lucky Child: A memoir of Surviving Auschwitz as a Young Boy. Profile Books 2010, 288 pp. (Kindle Edition).

Burgenthalתומס בורגנתל – שגדל והיה למשפטן בולט שעשה קריירה מזהירה במשפט בינלאומי ודיני זכויות אדם, ששיאה כהונתו כשופט ואב בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – היה ילד בר מזל. כך הוא רואה את עצמו וזה השם שבחר לתת לממואר הזה, שבו הוא מספר על חייו כילד במלחמת העולם השנייה ששרד את אושוויץ ואת מצעד המוות ממנו. ממואר שכתוב בשפה פשוטה, ביושר ובמודעות עצמית, ככל הנראה סגולותיו של המחבר שעשו אותו למי שהינו גם בתחומי עיסוקו המקצועי; ומעל הכול: עם המון תום על אף הנושאים הלא פשוטים שבהם הוא עוסק. אולי הדבר הבולט ביותר בספר שהזדהר לעיני כקוראת הוא שבורגנתל לא מפגין אפילו קורט של מרירות על מה שעבר. הוא מצליח לספר על ילדותו תוך שהוא משמר את אותו תום שבעיני ילד. גם ילד שלמד מהר מאוד לשרוד לבדו באושוויץ, לאחר שהופרד עם הגעתו לשם מאמו ולאחר מכן גם מאביו, במצעד המוות ובמחנה זקסנהאוזן בגרמניה שממנו שוחרר לבסוף עם תום המלחמה. וגם כמספר המבוגר שהינו היום, התחושה היא שיש בו איזה תום בסיסי ואמונה באדם. גם אחרי זוועות השואה שחווה כילד והפגיעות המחרידות בזכויות אדם שהיה עד להן כשופט בחייו המקצועיים.

המשך »

קשישים ובעלי מחלות רקע

את הדיבור על "רק קשישים או בעלי מחלות רקע" המלווה את מגפת הקורונה, אני מבינה בעיקר על רקע החשש של כולם מהמחלה והניסיון הפסיכולוגי להיפטר מהחרדה על-ידי הרחקתה מאתנו: כאילו הקורונה פוגעת רק במישהו אחר והדוברים כביכול חסינים. בבחינת "בי זה לא יפגע". כי האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים. אבל גם כשמאמצים את הפרשנות שהעומד ברקע הדיבור הזה הם חשש וחרדה אנושיים, יש להיות ערים לסכנות שעלולות לצמוח ממנו. צריך להיזהר כאן לא לשים סטיגמה על קשישים ובעלי מחלות רקע. גם את הרעיון שנשמע כאחת מ"אסטרטגיות היציאה" מהסגר והגבלותיו – להשאיר רק את האוכלוסיות בסיכון בסגר ולפתוח לשאר האוכלוסיות, כדי לאפשר חזרה הדרגתית לחיים תקינים של המשק – יש לבחון בזהירות. כי גם רצון להגן על אוכלוסייה בסיכון עלול להתפתח לחוסר אכפתיות כלפי הישארותם סגורים בבדידותם בעוד כל השאר שבים לחיים נורמליים. ומכאן הדרך יכולה להיות קצרה לצעד הזה כסוג של ענישה.

המשך »

שיר הלל לרוח האנושית

משכילה מאת טארה וסטאובר. מאנגלית: אורה דנקנר. שוקן 2020, 350 עמ'.

Educatedטארה וסטאובר מספרת ב'משכילה' את סיפורה. ילדה שגדלה באזור מבודד באיידהו, הבת הצעירה בין 7 אחים במשפחה מורמונית אדוקה. האב – בשילוב של אמונה דתית קיצונית והפרעה נפשית שרק שנים לאחר מכן, כשתגיע לאוניברסיטה, תלמד שיש לה שם – מתכונן לסוף העולם ואוגר בסביבת הבית מוצרי מזון, נשק ודלק. את פרנסתו העיקרית הוא מוצא במגרש גרוטאות ואיסוף מתכת, בעוד אמה משמשת כמרפאה אלטרנטיבית הרוקחת תמציות צמחים ושמנים ואף מיילדת לעת מצוא. האויב האולטימטיבי הוא הממשלה: לוסטאובר אין תעודת לידה והיא איננה רשומה אצל הרשויות, היא לא נשלחת לבית-ספר והוריה הם סרבני טיפול רפואי קונבנציונלי. אחד האחים סובל מהתקפי אלימות רצחנית המופנים אל אחיו ובעיקר אל טארה הקטנה. חלק מהתיאורים בספר קשים ושוברי לב.

המשך »

מִסחור הסרטן

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

המשך »

ללא בולמי זעזועים

בספרה היפה של אן פאצ'ט "כל המשפחות המאושרות" (תרגום תמוה לשם המקורי Commonwealth), מצאתי משפט המבטא בתמציתיות דוקרת את מה שמעוללים לאדם כאבים ממושכים ובלתי פוסקים:
"מאז חלה איבד פיקס את כל עתודות האיפוק. לא היה לו שום בולם זעזועים שיעזור לו לעבור את הבלתי צפוי".

pain3הספר, אגב, איננו על זה. הוא עוסק בכאבים אחרים של החיים. אבל המשפט הזה היה כמו מתנה שמקבלים כאשר נתקלים בניסוח קולע ופיוטי למה שאנו נאבקים איתו, למה שמשתלט על תודעתנו ומתפתל סביבה, בין אם הצלחנו לתת לו שם בעצמנו ובין אם לאו.

כי זה בדיוק מה שקורה לאורך זמן כשכאבים שאינם מרפים מאכלים אותך. מכרסמים אותך עד העצם. עד שאת מרגישה שנשארת רק עצם. אבל שלא מותיר לך עצם מעצמך… ממה שיש לך, ממה שהיה לך, זולת הכאב. אותו מוקד פועם של כאב אינסופי. ועם הכאבים נשחקות כל הרזרבות שעומדות לרשותך. שמאפשרות בזמנים רגילים להשתהות, להתעלם, להסיח את הדעת, להמשיך בסוג של חיים נורמליים. ונשחקים בולמי הזעזועים שמרככים את ארועי החיים, שמאפשרים לא להיטלטל מכל דבר. החיים עם כאבים בלתי פוסקים דוחפים אותך אל מעבר לקצה כדבר שבשגרה בכל יום. כל יום את נופלת מהקצה שלך. כל ארוע נוסף שקורה – יהא הקל ביותר – הוא בבחינת הקש ששובר את גב הגמל, שאינך יודעת מנין תגרדי כוחות להתמודד גם איתו. כי אין יותר שום משאבים שמהם ניתן לשאוב כוחות. כל היבטי החיים נהפכים לאחד: כאב.

הדמוקרטיה מתה לאור יום

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

המשך »

עולם הולך ומצטמצם

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך »

כזבי המציאות ואמת הבדיון

מבוסס על סיפור אמיתי מאת דלפין דה ויגאן. מצרפתית: רמה איילון. מודן 2019, 303 עמ'.

דלפיןלאחר צאת ספרה הקודם והמצליח מתכוננת דלפין דה ויגאן להתחיל לכתוב את הספר הבא. אבל מחסום כתיבה אימתני עוצר בעדה; עד כדי כך שהיא לא מצליחה לכתוב מלה. גם לא אימייל או רשימת קניות. מה הקשר של כל זה לכניסתה הפתאומית לחייה של ל', סופרת צללים, והקשר המשונה איתה שדה ויגאן נסחפת אליו עד שהוא משתלט על חייה? בסופו של דבר, דה ויגאן לא כותבת את הספר שתכננה. המותחן הפסיכולוגי שדה ויגאן רוקמת כאן נהפך לספר הבא, במקום זה המתוכנן. אבל הוא עוסק בהרבה יותר מזה.

המשך »