Feeds:
פוסטים
תגובות

למה צריך חמלה בספרות

קנאת סופרותמאיה ערד היא סופרת שאני אמביוולנטית לגביה. מצד אחד, אני ממשיכה לקרוא כל ספר שהיא מוציאה, והספרים האלה תמיד קריאים מאד, כתובים טוב למדי, מהנים בדרכם, ולמרות שבעיני הם קריאה מאד קלילה, לא נעדר מהם ממד של תחכום. אבל מצד שני, הו מצד שני – אני תמיד מסיימת את ספריה בלי שנשאר לי מהם שום דבר. לא תובנה, לא משקע, לא משהו להרהר בו. בוודאי שלא עונג עמוק מהסוג שספרות טובה מספקת, גם כשהיא עוסקת בנושאים קשים. נאדה. כבר די מזמן הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית לכך שאני לא באמת אוהבת את ספריה היא שערד היא סופרת חסרת חמלה לחלוטין כלפי דמויותיה.

המשך »

בורדרליין

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

המשך »

דבר שמתחפש לאהבה מאת גליה עוז. כנרת זמורה, 2021, 107 עמ'.

גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא.

המשך »

השראה בגבעת הקפיטול

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך »

‘גינקולוגייט’ יש הקוראות לסערה בעקבות פרסום עדויות של נשים מ"מפגשים" עם גינקולוגים. הכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות מביאה עדויות מחרידות, המשאירות את הקוראת בלי מילים. מה שפורסם הוא רק קומץ מהעדויות הרבות שנאספו בלובי למלחמה באלימות מינית – עד היום למעלה מ-900, והן ממשיכות להצטבר. ניתן להוסיף עדות בטופס הזה.

תגובת איגוד גינקולוגיהאני רוצה להתעכב דווקא על התגובה של האיגוד למיילדות וגינקולוגיה לכתבה, ובעיקר על האמירה "אנו פועלים במישורים רבים כדי להוביל לחווית טיפול נאותה וראויה". חווית טיפול? השימוש במונח מקטין את התופעה לכלל עניין סובייקטיבי וצרכני. מה שמתואר בכתבה איננו "חווית טיפול" אלא פגיעות חמורות בכבוד האדם, ואף יותר מכך.
יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית שעברה על העדויות אחת אחת, סיכמה חלק מהנושאים שעולים מהן: צעקות של רופאים על מטופלות, ביצוע פעולות ללא הסכמה, התראה או הסבר (=תקיפה), שמנופוביה, ביוש, הערות על גופה של המטופלת, על הרגלי המין שלה, נזיפות על בחירה להשאיר שיער ערווה, לסבופוביה, "הומור" מיני, התנשאות (איך לא), התעלמות גורפת מכאב והאשמת המטופלת בשקרים והגזמות לגביו.

המשך »

שנהיה תמיד בצד הנותן?

נתינה, תרומה והתנדבות הן פעילויות ברוכות הראויות לכל הוקרה. והן גם נותנות הרגשה טובה. מי שנותן מקבל לא פחות מזה שמקבל ממנו. אנחנו נותנים ועוזרים לזולת לא רק מתוך אלטרואיזם צרוף אלא גם כי זה עושה לנו טוב.

אבל לנתינה הזאת נלווית לעיתים ברכה שמפריעה לי. כשאני תורמת ואומרים לי "שתהיי תמיד בצד הנותן", או כשקהילה מברכת את עצמה אחרי שנתנה וסייעה – "שנהיה תמיד בצד הנותן". זה מפריע לי כי זה מעביר מסר שלתת נעלה על לקבל. זה מפריע לי כי יש בזה התנשאות על המקבלים. זה מפריע לי כי אין נותן בלי מקבל. זה מפריע לי כי החיים בנויים שפעם נהיה בצד הנותן ופעם בצד המקבל – ושניהם בסדר. זה מפריע לי כי המקבלת נותנת לא פחות למי שנתנה לה – בעצם זה שאיפשרה לה לתת. ובכלל אף פעם היא איננה רק מקבלת, אלא גם נותנת. זה מפריע לי כי אנחנו צריכים ללמוד לקבל לא פחות – ואפילו יותר – מלתת. האמת היא שכולנו כנראה הפנמנו את המסר שעצמאות היא מעלה ותלות היא פגם. יותר קשה לנו לקבל מאשר לתת, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים ללמוד גם לקבל. לדעת להיעזר. לזכור שאנחנו תלויים זה בזאת, פעם נותנים ופעם מקבלים, מקבלים כשנותנים אבל גם נותנים כשמקבלים. נלמד גם לקבל. זה חשוב לא פחות.

שנה טובה, של קבלה ונתינה.

הרשימה שלי קשישים ובעלי מחלות רקע התפרסמה כאן בתחילת אפריל. כתבתי אז שאני רוצה להאמין, מתוך עיקרון החסד, שהדיבור על הקבוצות האלה, המלווה את מגפת הקורונה, נובע ממנגנון הגנה פסיכולוגי: חרדה מהמחלה הגורמת לניסיון להרחיק אותה מאתנו כאילו היא פוגעת רק באחרים. שכן, כתבתי, "האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים". ועדיין, גם בהנחה האופטימית, הצבעתי באותה רשימה על הסכנות הצפויות ברקע הדיבור הזה. סטיגמה, חוסר אכפתיות לפגיעותם ולכך שיישארו סגורים, תיוג ובדידות. ועל החמלה שחסרה בשיח.

אך האמונה שרציתי לדבוק בה אז מתבדית לנגד עינינו. והסכנה שמפניה התרעתי – הסכנה בקביעה שחייהם של אחרים הם חסרי ערך – הולכת ומתממשת. יותר ויותר אנו חוזים באדישות קטלנית ממש לחייהם של אחרים ואף לאפשרות מותם. עוד ועוד אנשים אינם מוכנים ולו לוויתור הקטן ביותר על נוחיות היום-יום שלהם, כדי להגן לא רק על עצמם אלא על אחרים. "לא נוח להם" לעטות מסכה כנדרש או לשמור מרחק. הרבה פחות נוח, האמינו לי, להיות מונשמים. והבעיה היא שהתנהגותם עלולה לגרום זאת לא (רק) לעצמם אלא גם לאחרים, המקפידים מאד על ההנחיות.

המשך »

אולי כדאי לך לדבר עם מישהו מאת לורי גוטליב. מאנגלית: שאול לוין. כנרת, זמורה דביר 2020, 463 עמ'.

ulay_keday_lach_front_cover_2_לורי גוטליב היא פסיכולוגית קלינית הנקלעת למשבר אישי שמביא אותה לטיפול. לא טיפול שהוא חלק נדרש מההכשרה המקצועית שלה, ולא ההדרכה במקרים שהיא מטפלת בהם, אלא טיפול בעצמה ובקשייה. את סיפור הטיפול שלה היא שוזרת בספר בסיפורים על הטיפול שעוברים אצלה מטופליה. באופן זה נוצרת פרספקטיבה יחודית ומעניינת, שבה אנו מקבלים דרך גוטליב המספרת, המטפלת והמטופלת, תובנות על טיפול גם מנקודת מבט של מטפלת וגם מנקודת מבט של מטופלת שהיא מטפלת ולכן מתבוננת בטיפול שהיא עוברת באופן כפול. כל זה לא היה יכול להצליח לולא ניחנה גוטליב, נוסף על כישרון כתיבה סוחף, בכנות וגילוי לב מעוררי הערכה.

המשך »

מי יגן על החולים?

התחקיר של הילו גלזר במוסף הארץ על מחלקת אא"ג וניתוחי ראש וצוואר בבית החולים רמב"ם היה קשה לקריאה. הדברים מזעזעים. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי כשהתחלתי לקרוא היתה: אוי לא, לא המחלקה הזאת ששמעתי על העומד בראשה, פרופ' זיו גיל, דברים כל כך טובים. על המחויבות שלו לרפואה הציבורית והיחס האישי לחולים. ובכן, נראה שכתבות תדמית (למשל כאן וכאן), המאפשרות לרופאים בכירים לשווק את מרכולתם (באופן אירוני תוך ביקורת על “תרבות הכוכבים”…) לחוד, והמציאות המתגלה בתחקיר אמיתי לחוד. אקדים ואומר שאני בטוחה שפרופ' גיל, כמו רופאים רבים, עשה גם נפלאות למען חוליו. אבל הדברים הנחשפים בכתבה הם כה חמורים עד שברור שלא ניתן לעבור עליהם לסדר היום. אם אחרי פרשת גיורא איילנד אחד הלקחים היה שברפואה הפרטית עושים ניתוחים מיותרים שכן המניע הוא רווח, הרי מתברר כעת שגם בבית חולים ציבורי מה שמניע את התנהלותם של חלק מהרופאים הוא חמדנות גרידא; בין אם ישירות לכיסם האישי (גילינו שגם "פול טיימרים", שפרופ' גיל התגאה בכך שהוא כזה, מתוגמלים לא רק במשכורת עתק של חוזה אישי אלא משלשלים לכיסם הפרטי תוספות מניתוחים שהם מבצעים אחה"צ במסגרת השר"ן), ובין אם בעקיפין לפרסום שמם, המחלקה ובית החולים ובעיקר האדרת האגו. מעניין, אגב, שבאותה כתבה שפורסמה אף היא בקבוצת הארץ, בדה-מרקר, התחייב פרופ' גיל שלא יכהן כראש המחלקה יותר מ-8 שנים, מועד שמגיע השנה.

המשך »

קח את בנך את יחידך

בנים ובנות יחידים להוריהם (גם לאחד ההורים) לא יכולים לשרת בתפקיד קרבי, אלא אם יחתמו ההורים על הסכמתם. את הנוהל הצה”לי הזה יש לשנות. אין להעמיד הורים לבן יחיד בפני הברירה האכזרית אם לחתום לו לקרבי. הצבא פשוט צריך לאסור את האפשרות הזאת.

אין באיסור זה כדי לרמז, חלילה, שמותו של מי שאינו בן יחיד כואב פחות! אך האפשרות השנייה – לבטל את האיסור כליל –  לא נראית לי נכונה. האיסור הקיים יוצר איזון נכון.

איסור כזה אכן מתערב באוטונומיה ובבחירה של הבן או הבת לממש את רצונם (לשרת בקרבי). אבל התערבות כזאת קיימת בכל מקרה, כי גם כיום הצבא לא משאיר את זה לרצונו  של הבגיר, אלא דורש חתימה של ההורים. לטעמי זה מטיל עליהם עול בלתי נסבל. אם הצבא מתערב ממילא ברצונו של המלש"ב, שיוריד מההורים את הנטל האכזרי הזה.

soldier free imageניתן לטעון שבנים אינם אחראים לכך שהם בנים יחידים ולא ראוי להטיל עליהם את ה”תשלום” על כך. התשובה לטיעון זה היא שילדים משלמים בדרכים רבות ושונות על בחירות של הוריהם. (גם בהנחה שזאת בחירה להביא ילד אחד לעולם, ולא כך תמיד). מקרה זה אינו יוצא דופן בכך.

לזכרו של עמית בן יגאל.

“ומכל ההרים שבארץ ההיא תעלה צעקה גדולה”