Feeds:
פוסטים
תגובות

לגורה

היום לפני 150 שנים נולד ח”נ ביאליק.
אחד משיריו האהובים עלי ביותר – הולכת את מעימי – הוא שיר אהבה מופלא, שמילותיו יכולות לספק נחמה גם בהקשרים אחרים.
הנחמה נמצאת בטבע, במרומים, ביפי השמיים שכוכביהם אובדים מדי לילה

והֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,
וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,
וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

עודי נאבקת איך לכתוב על הנושא שהגר אמרה באחת משיחותינו האחרונות שעלי לכתוב אודותיו רשימה לבלוג, הגיע יום הולדתו העגול של ביאליק שסיפק לי אתנחתא והזכיר לי את השיר הזה, שבמילותיו אני נפרדת ממנה שוב.
רק חלק קטן מתחילת השיר הולחן ובוצע בסרט בלוז לחופש הגדול:

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם
וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,
וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.
אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:
כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ
וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –
עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי
וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

יפי העולם שעיניך ראו תמיד, היופי המופלא הזה שהללת. “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם”. ורק את לא פה כדי לראותו. כי הלכת מעימי.

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

שובל של חסד

לזכר הגר אורן 1960-2022

בשעות הערב של יום חמישי 3.11 שעון קליפורניה, שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי 4.11 שעון ישראל – נשמה חברתי הגר את נשמתה האחרונה.

ואני לא ידעתי את נפשי.

IMG_20221120_181911288_HDR~2

לפני יותר מ-31 שנים, אחרי שמת, מצאתי את גזיר הנייר הזה ובו קטע משירו של גיתה בחפציו של אבי. מאז הוא תלוי מעל שולחן העבודה שלי, מוסתר למחצה בין פתקים אחרים. מדי פעם אני מסתכלת בו; תוהה האמנם מושבר כפל נחמה לאומללים כפליים?
הסתכלתי בו שוב אחרי מותה. כל כך עייפה היתה מסבל. אחרי חודשים גדושים שלו, היא זכתה לשלוה המתוקה שמביא איתו בשעות האחרונות המורפיום. ועל כנפיו יצאה מן העולם.

אך מה פשר כל הכאב הזה? הכאב שבחיים, והכאב שמותיר אחריו המוות.
מותה של הגר השאיר אותי חנוקה מרוב כאב והלומת צער.

הגר עזבה את העולם בפרשת "לך לך". יותר מהסמליות בכך שזוהי הפרשה שבה מוזכרת לראשונה בתנ"ך הגר, היא נמצאת במילותיו של ה' לאברהם "והיה ברכה". הגר היתה ברכה. במובן הפשוט שכל מי שהכיר אותה היה מבורך.
הגר היתה ציפור רבת יופי, וכזאת לא אראה עוד, כפי שכתב נתן זך. כל דבר שנגעה בו נחתם בחותם של יופי. של חמדה. היא היתה האדם הרגיש ומלא החמלה ביותר שהכרתי.

אחרי מותה הביאו לי חבילה ממנה. כל כך מוזר לקבל חבילה מאדם מת. וכל כך מאפיין את הגר שגם בסבלה חשבה על האחר. כתמיד, כל פרט ופרט טבוע ביופי, ואגרת שלא ידעה שהיא האחרונה שתכתוב לי, וכל כולה מרוכזת בי.
ממש כמו תמיד, היא השאירה אחריה שובל של חסד.

ועכשיו צריך לחיות בלי הגר. אבל איך? איך אפשר בלי לשמוע את קולה בטלפון? מי תחלוק עימי בעדינות אין קץ את משא הצער והסבל? מי תזכיר לי חמלה ורכות? למי אשלח צילומים של שקיעות בוערות, של חצבים, את הצילום המסורתי שלי כל שנה בסוף הקיץ של חבצלות בחוף, החבצלות שכה אהבה, שהייתי מוסיפה לו בכתב "שלהי דקייטא קשים מקייטא"?
ושלהי החיים קשים מהחיים, ככל שיכול להיות משהו קשה מהם.
”מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום”.

איך אפשר לחיות עכשיו? "חשבתי שהשמים יתהפכו", כתבה מיה טבת דיין. (…) "אבל רק לבי התהפך והחל לפעום לאחור".

שלום הגר. שלום ציפור רבת יופי שלי. עופי לך, משוחררת מכבלי הגוף.   
מי יתן ושובל החסד שלך ימשיך לחיות בלבבות כל אוהביך.

קופת חולים מכבי נתנה גישה מלאה לרופאים בקהילה – רופאי משפחה, ילדים, התפתחות הילד, גריאטריה וגינקולוגיה – לרשומות הפסיכיאטריות של מטופלים. גישה לרישומי התרופות היתה להם גם עד כה, אך מעכשיו, כך על פי הדיווח, “תינתן להם גם גישה למידע אישי רחב יותר, הכולל את סיבת ההפניה למערך בריאות הנפש, סיכום של כל ביקור, ממצאי המפגש ואבחנות. המידע כולל גם אנמנזה מפורטת, כלומר את סיפור הרקע של קורות חיי המטופל, המחלה ותסמיניה.” נראה ששאר הקופות בעקבות מכבי.
מידע רפואי בכלל נחשב למידע אישי רגיש, אבל מידע פסיכיאטרי (כמו גם מידע גינקולוגי דוגמת הפלות) נחשב למידע רפואי רגיש במיוחד.
מה הבעיה עם המהלך שעשתה מכבי? ובכן, יש כמה בעיות:

המשך »

על ניגוד העניינים של גאולה אבן כתבתי לראשונה לפני 10 שנים. כשהיא עוד לא היתה נשואה לגדעון סער, וטרם הוסיפה את שם משפחתו לשלה, רק קיימה איתו קשר רומנטי. כתבתי על העניין הזה לא פחות משלוש פעמים:

המשך »

חוק זכויות החולה מדגים שאין די בעיגון פורמלי של זכויות בחקיקה. יש צורך בחינוך לזכויות אדם כדי להגן עליהן ביעילות.

pexels-pixabay-236380זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו כשהוזמנתי לכתוב רשימה לבלוג חדש – שיח.זכויות@מינרבה – הבלוג האקדמי הראשון לזכויות אדם, של מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית.

מוזמנים לקרוא בקישור כאן את הרשימה.

רופאים שותפים לפשע

הכתבה המחרידה הזאת קשה לקריאה.  הנה רק הפתיח שלה:

סטודנטיות שצפו בניתוח הוזמנו לנצל מצב שבו אישה מטופלת מורדמת כדי לתרגל מישוש שדיים על מנת לגלות גושים. במקרה אחר דיווחו סטודנטיות בשנה ה', בסבב גינקולוגיה, כי רופא בכיר נעמד מול רגליה המפושקות של חולה מורדמת ונע קדימה ואחורה כאילו הוא מקיים עימה יחסי מין, לקול צחוקם של המתמחה והאחיות שנכחו בחדר. לא פעם הצוות הטיפולי בחדר הניתוח – אחים, אחיות, רופאים ורופאות – נוקטים שפה מינית גסה ומבזה כדי לתאר איברים בגוף המנותחת או המנותח. זה יכול לכלול התייחסויות כמו "איזה כלי גדול יש לו", "תחת של קרדשיאן", "תספורת יפה" (בהתייחסות לשיער הערווה), הערות על צורתו של איבר המין הנשי בניתוחים גינקולוגיים, הערות כלליות על המראה של החולה כגון "איזה נקבה דוחה ומכוערת".

עברתי 5 ניתוחים. המחשבה שבזמן שהייתי מורדמת להוצאת גידול סרטני סטודנטיות/ים התאמנו עלי בבדיקת שד (ללא הסכמתי – עבירה פלילית!), ובזמן שנאבקתי על חיי בניתוח חירום הרופאים ועוזריהם העבירו דאחקות של "בדיחות" פוגעניות ואמירות מבזות על צורת איברי, ואולי גרוע מזה – גורמת לי לרעוד מזעם ואימה.
אני איבדתי כל אמון במערכת הרפואית.

כבר לפני שנים רבות שמעתי מאחות חדר ניתוח (ועוד בבי”ח פרטי) על הבדיחות הפוגעניות על החולים שמתעופפות בחדר הניתוח, ועל רופא אחד שכל המנותחים הגברים שלו היו מוצאים מחדר הניתוח עם בלון קשור סביב איבר המין שלהם. איזה צחוק! הורס!!
וכולם שתקו. לא נמצא צדיק אחד בסדום הזאת שיגיד: נא להפסיק את הדיבור הפוגעני הזה, את ההטרדות המיניות ואת המעשים המגונים, במקום שבו חולות וחולים הם חסרי הישע וחסרי האונים ביותר. מורדמים. לא נמצאה צדיקה אחת בסדום הזאת שתתלונן על מה שהיא היתה עדה לו. 

רופאות ואחיות שעמדו מן הצד ושתקו מול ההתנהגות הזאת שהתרחשה בנוכחותן, או צחקו מה”בדיחות” על חולות – אל תתפלאו שאחר-כך גם אתן מוטרדות על ידי רופאים! רופאים ורופאות (בוודאי בכירים) שמחר לא משמיעים קול בפומבי ועושים מעשה כדי לעצור את מה שמתואר שקורה בחדרי ניתוח לחולות (וחולים) מורדמות – אתם שותפים לפשע!! ככה פשוט.

specolulmאוסף גינקולוגים וגינקולוגיות חסרי וחסרות מודעת עצמית התקבצו להציג לנו מופע מדהים של האשמת הקורבן בחסות ערוץ 13. תשע דקות תמימות נאלצנו לחזות במופע התקרבנות של "אכלו לי שתו לי", שבו סיפרו הרופאים האומללים שהם הם הקורבנות המסכנים והרדופים של האווירה שנוצרה בעקבות התלונות על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו נשים אצל קולגות שלהם.

המשך »

Oscarהתגובות הראויות לתקרית האלימה בטקס האוסקר, שבה חבט ויל סמית במנחה כריס רוק לעיני הצופים הנדהמים ברחבי העולם – הגיעו באיחור. האקדמיה לקולנוע גינתה באיחור, ויל סמית התנצל באיחור, ופרש באיחור מהאקדמיה. בזמן אמת הריע הקהל באולם לסמית כשקיבל זמן מה אחרי זה את האוסקר. תגובה נחרצת על-אתר לאלימות שלו לא היתה (אף כי על-פי הדיווח סמית התבקש לעזוב וסירב). אולי כי התדהמה משתקת לעיתים, אולי כי חלק מהצופים לא היו בטוחים שלא מדובר בארוע מבוים, אולי מחשש להסלמה, ואולי מאינטרסים כלכליים כאלה או אחרים. כך או כך, ניהול נכון של הסיטואציה לא היה שם.
אבל מה שמעניין יותר, בעיני, היו התגובות האמביוולנטיות הרבות לארוע הזה, שחלקן לא רק גילו הבנה לאלימות של סמית אלא אף הצדיקו אותה כתגובה נאותה לבדיחה של רוק. מה פשר הבלבול הזה? אני רוצה להצביע על שני מאפיינים שיכולים להצביע על כיוונים אפשריים של תשובה מדוע הארוע הזה תעתע ברבים.

המשך »

ספרטה הקטנה

ארבע שעות ביוםספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

המשך »

צדק ברפואה? – כן!

"לא אפעל בחוסר צדק כלפי החולים ולעולם לא אזיק להם"

בפרץ של כוחניות שהפנה כלפי פעם, הטיח בי רופא (משפחה!) אחד: “את מחפשת צדק? – לא פה!". המשפט נחרט בזכרוני – היה זה שיאה של מסכת השפלות שעברתי מצד רופא זה, שבעיני לא ראוי לתוארו – כשעשיתי דרכי מחוץ לחדרו על-מנת שלא לשוב אליו לעולם. שכן האמנם אפשר לדבר על הקשר כלשהו של זכויות – לא כל שכן הזכות לבריאות – שאיננו קשור לצדק?!

שבועת הרופאים בכתב יד מהמאה ה-12אפשר וקל, כמובן, לפנות אל החוק והמשפט. סעיף 1 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (שנחקק טרם היה הנ"ל רופא אפילו) קובע: "ביטוח הבריאות הממלכתי לפי חוק זה, יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". ובסעיף 3ה': "שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית".
חוק זכויות החולה
(שאף הוא קדם להסמכתו של הנ"ל כרופא), עוסק כל כולו בזכויות המטופלים, כפי שניתן ללמוד משמו, וממטרתו המוגדרת בסעיף 1: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." (ההדגשות בציטוטים משני החוקים הוספו). וכדאי גם לציין במיוחד את סעיף 4א' לחוק, האוסר על אפליה בין מטופלים "מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" – מהו איסור על אפליה אם לא דרישה מובהקת של צדק?

המשך »