Feeds:
פוסטים
תגובות

לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. הספריה החדשה, 2019, 295 עמ'.

Ishiguroהאם "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא דיסטופיה? תוך כדי קריאה בו הרהרתי אם נכון יהיה לכנות כך את ספרו של אישיגורו. התשובה חיובית, אך זוהי בעיני דיסטופיה מרומזת ומתוחכמת. לא רק משום שהיא "נחבאת" בתוך רומן קולח שעומד בפני עצמו, הכתוב בעט בוטחת של אמן. גם משום שהיא איננה מתרחשת באיזה עתיד (רחוק יותר או פחות) ולאחר איזו קטסטרופה, טבעית או מעשי ידי אדם. לא מדובר בתת-הסוגה של הישרדות בעולם אחרי שהציוויליזציה הושמדה (כמו 'הדרך' של קורמק מקארתי או 'המגפה הסמוקה' של ג'ק לונדון) ולא בציוויליזציה המתפתחת לכלל מפלצת, או שמשליטים עליה עקרונות רודניים. (כמו, נאמר, '1984' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, ו'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד). הדיסטופיה של אישיגורו מתרחשת באנגליה בסוף המאה ה-20, והיא "מושתלת" בתוך העולם המוכר שלנו, כשכל שאר הפרמטרים ידועים ומוכרים לקוראים. בניכוי עיוות אחד, המביא לקיצוניות מצמררת את רעיון התכנון החברתי וממחיש מה עלול לקרות כאשר אנו זונחים את עקרונות היסוד המחייבים אותנו להוקיר את הכבוד האנושי של כל אדם ולהתייחס אל כל אדם כאל תכלית בפני עצמה ולעולם לא כאמצעי גרידא.

המשך »

חנוך אלבלק נפטר בשבוע שעבר בבית השיטה. ויהיה זה מדויק לומר עליו כי הוא מבין יחידי סגולה המשאירים אחריהם בעולם מורשת של יופי, משמעות וזיכרון. שתיוותר כל עוד יוכלו בני אדם לשמוע את קולו הנדיר. חנוך הרטיט לבבות בפיוט "ונתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום לבית השיטה בתחילת שנות ה-90, לזכר 11 חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים והטראומה הקולקטיבית שנצרבה אז בלבבות. אבל את חנוך הכרתי הרבה קודם, בהיותי ילדה, כזמר נפלא במקהלת הקיבוץ המאוחד (שבה נפגשו הורי שנים קודם לכן). ומאז לא רק קולו נישא איתי אלא גם אישיותו המיוחדת וצניעותו.

שניים בלטו במקהלת הקיבוץ המאוחד עבורי באותן שנים: חנוך אלבלק ויוסף שריג. שניהם מבית השיטה. יוסף נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בן 29 בלבד, השאיר אחריו עושר לא ייאמן של שירה ויצירות מוזיקליות. כמו דמותו של חנוך, זכורה לי גם דמותו, ועיניו הבורקות שעה ששר.

עכשיו גם חנוך מת. ומצאתי את עצמי בשבוע הזה חוזרת עוד ועוד לביצועיו, ובעקבותיהם ליצירותיו של שריג. כמו ל'אלוהי הזריחות' שכתב יגאל שחר לחג המשק ה-35 של מעוז חיים, והלחין שריג. שיר יפהפה שהיה עבורי מאז ומתמיד "השיר של מעוז" (בה נולדתי וגדלתי עד גיל 4, ושנים לא חדלתי מלהתגעגע). בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד בתקליט של שירי יוסף שיצא בעקבות ערב לזכרו שנערך אז בבית השיטה. “אלוהי החולמים וצרובי הפנים”.

"ונתנה תוקף" המצמרר נחרט בלבבות, וזוהי היצירה המזוהה ביותר עם חנוך. אבל אני רוצה להיפרד מחנוך בשיר אחר, שבו נפגשים הוא ויוסף: "האסופי", שהלחין יוסף שריג למילותיו של אלתרמן.
"כי היתה אהבת נפשותינו דרוכה ולעד לא ניתנת ולא לקוחה". היה שלום, חנוך. תודה על כל היופי שהבאת לעולם והשארת אחריך.

 


אלוהי הזריחות בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד (המילים כאן).

אני ראש, לא ראשת

זה אולי יהיה לא פופולרי, אבל ההטיה של "ראש" ל"ראשת" כשמדובר באשה העומדת בראש גוף כלשהו – מגוחכת בעיני. להבדיל מתארים שיש להם צורת נקבה כמו מנהל/מנהלת (כללית) או יושב/יושבת (ראש!), ראש נקרא על שם האיבר בגוף. יש ממנו רק אחד וצורתו הדקדוקית זכר. לכן אין שום משמעות להטייתו לגוף "נקבה". עם כל הרצון המובן לתת פייט לעברית הסקסמניאקית.

exmarkמזל ש"יד" היא נקבה, אחרת היינו אולי חוזים בבקשה שיקראו לנשים לא יד ימינו אלא ידת ימינו… אבל אם יד היא נקבה איך זה שגברים  מוכתרים כ"יד ימינו" או "יד ימינה"? למה לא "ידון" ימינו/ה? זה נשמע הגיוני ממש כמו "ראשת".

רחוב מזרח מערב מאת פיליפ סנדס. מאנגלית: עודד פלד. כנרת זמורה דביר, 528 עמ'.

סנדסשלושה קודקודיו האנושיים של משולש מצטלבים במשפטי נירנברג: שני משפטנים ממוצא פולני שטבעו קטגוריות חדשות במשפט הבינלאומי ופושע נאצי המועמד לדין בגינן, ואחראי גם לרצח משפחותיהם של השניים וכן של משפחת המחבר. פיליפ סנדס, עורך-דין בריטי שעוסק במשפט בינלאומי של זכויות אדם ופרופסור למשפטים ביוניבריסטי קולג', היוצא לחקור את הפשעים האלה – כותרת המשנה של הספר היא "על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושית" – מרחיב את המשולש למרובע: סבו, לאון בוכהלץ, נולד וגדל בלבוב (למברג), שבאוניברסיטה שלה למדו שני המשפטנים. הרש לאוטרפכט – שהיה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קיימברידג' ולימים שופט בית הדין הבינלאומי בהאג, מהאבות המייסדים של המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, אשר טבע את הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות"; ורפאל למקין – משפטן שברח מפולין דרך שוודיה לארה"ב, טבע את הקטגוריה של "ג'נוסייד", ניסח את האמנה הבינלאומית נגד ג'נוסייד והביא לקבלתה ב-1948. אמנה שלדברי סמנתה פאואר בספרה "בעיה מן הגיהנום" ראה בה למקין מצבה על קבר אמו שנספתה בשואה, כמו רוב בני משפחתו. הפושע הנאצי היה משפטן אף הוא. מבכירי המשפטנים של המשטר הנאצי. זהו הנס פרנק, שהיה עורך דינו האישי של היטלר, שר המשפטים של בוואריה, מי שסייע לנסח את חוקי נירנברג והמושל הכללי של פולין. פרנק הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946, לאחר שנידון למוות במשפטי נירנברג.

המשך »

שלג – סוף.

שלג כרמי 2004-2019.

שלג מתה ביום ראשון 21.4.2019 בצהריים. אחרי 15 שנים של אהבה אינסופית. נשמתי התאומה. אפריל הוא האכזר בירחים.

15 שנים מאז מצאתי אותה, כדור קטן, מתחת לאחד הרכבים במגרש החניה שם השליך אותה מישהו ערל לב. הייתי בטוחה שהיא גור חתולים, עד שיצאה לקריאתי, נכנסה לחיקי ותחבה את חוטמה מתחת לזרועי. וזהו. אבוד. אהבת עולם.

לפני קרוב לשנתיים וחצי היא אובחנה בגידול אלים מאוד, עם פרוגנוזה עלובה. מלנומה של חלל הפה. בנובמבר 2016 הגיעו תוצאות הפתולוגיה. ב-27.1.2017 כתבתי את הרשימה "שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות". הסוף נראה קרוב. עשיתי איתה אז טיולים ארוכים בחוף הים, וניסיתי למצות כל רגע. (לצערי לא הצלחתי לשבץ כאן את התמונות היפהפיות מהטיולים בים בסוף 2016). היה קשה מאוד. אבל פלא קרה. נס רפואי. הגידול נסוג לגמרי, שלג התאוששה והחלימה החלמה עצמונית, או נכנסה לרמיסיה מלאה. היא רצתה מאוד לחיות. והאהבה עשתה לנו פלא. פלאשלג. קיבלתי איתה יותר משנתיים של מתנה. וכל יום אמרתי תודה על כך שהיא עדיין איתי, ושיש לי עוד יום איתה.

אבל הגיע יום אחרון. ממש בסוף מרץ גיליתי שהגידול חזר. הפעם לא היה לנו מזל. הוא התפרץ באופן אלים ומהיר מאוד, ופחות מארבעה שבועות אחרי הגילוי הגיע הסוף. פרידה סופית ובלתי אפשרית.
והרגשתי כאילו שלג חיכתה לי שאעבור את השנה הזאת, רצופת המשברים הרפואיים, השנה הקשה ביותר בחיי – וממש בסופה תרגיש שהיא יכולה עכשיו ללכת. אהובתי. נשמתי התאומה. הנפש היקרה לי ביותר בעולם. הנפש הקרובה לי ביותר בעולם.

ללכת על חוף הים בלי שלג – זה בלתי נתפס. לא לשמוע את טפיפות רגליה הקלות בבית. שוב לא תעלה לחדר השינה להגיד לי שהגיע הזמן לקום, שהיא רוצה לצאת. שוב לא תתעורר במיטתה אחרי שקמתי, כשהיא עצמה מאריכה בשינה. שוב לא תתכרבל ככדור באמצע המדרגות, המקום האהוב עליה. שוב לא תטפס עם רגליה על המיטה בפחד כשיש סופת רעמים. שוב לא תקדם את פני באושר שאין כמותו כשאני נכנסת הביתה. השמחה בפגישה מחודשת אחרי חצי שעה של פרידה, כאילו לא התראינו ימים. שוב לא תבוא לקבל טעימות מהבטטה המאודה שאהבה כל-כך. מזגה הטוב לאין שיעור. השבת הראשונה בלעדיה. בלי שלג. המקום הריק היכן שעמדה מיטתה בחדר העבודה. כלבתי האהובה.

כמו אז גם עכשיו, היו התפרצויות של בכי ותחנונים כשאני שוכבת לידה: שלא תעזוב אותי, שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואחר-כך הסכמה ושחרור, רצון שלא תסבול. רק שהכול היה הפעם יותר קצר, יותר מהיר. ובעיקר עם סוף אחר. סופי.

ואז די. את הדרך לוטרינרית התקשיתי לראות מבעד למסך הדמעות. שלג הלכה בשלווה, עטופה באהבה וליטופים. ודמעות. אחרי 15 שנים של חיים טובים, ומלאים באהבה. לא היתה כלבה אוהבת ואהובה כמותה. אבל לנסוע את הנסיעה האחרונה הזאת עם הכלבה האהובה בעולם ולחזור ממנה עם רצועה וקולר שעליו תגית השם…

השם האהוב נשאר רק על התגית. ובכל חדריו של הלב. ותלתל במעטפה מ"כתם השלג" של שלג, שגזרתי ב-20.1.2017. ורשמתי "תודה, אהובתי".

נותרו אהבה אינסופית וגעגועים אין קץ.

היא עדיין יצאה איתי באותו היום. האחרון לחייה. והלכה לאיטה. אחר-כך עלתה לחדר השינה בגלל הפחד מהרעמים, ונשכבה על המזרון שלה ליד המיטה, מה שלא עשתה בתקופה האחרונה. אפשר היה לראות שדי. היה כבר בעמידה שלה משהו מובס. ובעיניים שלה – העיניים החומות והטובות, מלאות החמלה, העיניים היפות בעולם – ראו את הקושי והסבל. שחררתי אותה ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. נחמת מעט. אבל הלב נשבר מרוב כאב וגעגועים. הבית ריק. הלב מלא בכאב הריקנות, האַיִן והחידלון. איך אוכל לחיות בלעדיה, האהובה שלי.

עוד 4 שעות ביום ראשון האחרון יכולתי לחשוב על כך ששבוע קודם בשעה הזאת היא עדיין היתה בחיים. ואז גם זה לא. תמה שלג.

לא היתה ולא תהיה כמוה. אחת ויחידה. יחידה ומיוחדת.
שלג אהובה. שִלגי. שַלגון. שַלגנוֹני. שַלגוֹנת. גוּלי. גוּל-גוּל.
תודה וסליחה.
נותרתי שבורת לב מרוב כאב וצער.
גוּלי שלי.
שלום שלגונת.
שלום אהובתי.
שלום שלג.
IMG_20190407_231421036

בתמונה: שלג ב-7.4.2019 בבית, שבועיים בדיוק לפני מותה.
שיעורים שלימדה אותי כלבתי הנוטה למות      

הגוף הסורר

רעב: הסיפור של הגוף (שלי) מאת רוקסן גיי. מאנגלית: דבי אילון. הוצאת בבל, 2019, 266 עמ'.

הממואר של רוקסן גיי הוא כלשון כותרת המשנה של הספר, על הגוף שלה. אבל הוא על הרבה יותר מזה. הוא על האופן שבו מגיבות נשים לטראומה מינית, לריסוק הטוטלי שעברו, בלי שתהיה להן דרך להרכיב את עצמן בחזרה ולהירפא. הדרך של גיי היה למלא את הריקנות האדירה שנשארה בה ("רוקנו לי את הפנים עד שנהייתי חלולה") באכילה אינסופית. בתקווה שהגוף הגדול והלא מושך יגן עליה. (קלינית, מוגדר משקלה של רוקסן כ"השמנת יתר חולנית קיצונית ביותר" – Super morbid obesity, עם BMI הגבוה מ-50).

באופן פרדוקסלי, כפי שהיא מתארת בספרה, הגוף התופס כל-כך הרבה מקום במרחב הוא פעמים רבות גם גוף שקוף שמתעלמים ממנו כאילו לא היה קיים.

המשך »

את נתניהו חייבים להחליף

ballotאת נתניהו לא יחליף מועמד מהשמאל. במקרה הטוב יחליף אותו מועמד מהמרכז. במקרה הפחות טוב יחליף אותו מועמד מהימין. בשני המקרים התוצאה תהיה טובה יותר מאשר המשך שלטונו של נתניהו.

המשך »