קרוא וכתוב

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

המשך…

Read Full Post »

ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.

הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:

כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!

המשך…

Read Full Post »

כשיסתיים המבצע בעזה, והוא יסתיים בסופו של דבר, לאיזו חברה ישובו הלוחמים? נשוב כולנו בחיי השגרה שאנו כה מייחלים לכך כי תחזור?

שנאה, הסתה, גזענות ואלימות הרימו כאן את ראשן המכוער בשבועות האחרונים כפי שלא הרימו מעולם, נדמה לי. כלפי ערבים, כלפי שמאלנים. חוסר סובלנות כלפי כל מי שחושב אחרת ואווירה של ציד מכשפות ממש. חופש הביטוי הולך ונעלם, וגם לצאת להפגין נעשה מסוכן.

המשך…

Read Full Post »

אחת השאלות שמעלה פרשת נח שנקראה בשבת האחרונה, היא מה פסול יש ב”שפה אחת ודברים אחדים”. מהו החטא של בוני מגדל בבל, שגרם לכך שאלוהים העניש אותם, בלל את שפתם והפיץ אותם על פני הארץ? פרשנות מעניינת היא של הנצי”ב מוולוז’ין, שהתוודעתי אליה דרך אביעד הכהן: הסכנה בדיבור שפה אחת היא של שלילת חופש הדעה והביטוי. עד כדי כך שעלולים להגיע לידי הריגת מי שדעתו אינה כדעתנו. כותב הכהן: “זוהי תורת הפלורליזם בעולמה של יהדות והיא כלל גדול בתורת ישראל”.

על פי הפרשנות הזאת, יש למעשה ברכה, לא עונש, בפיזור לארבע קצוות תבל. שכן זה מבטיח שלא ידברו כולם “שפה אחת ודברים אחדים”. ולא יגיעו דווקא כך לכלל חטא.

המשך…

Read Full Post »

רוז’ה גארודי, שנפטר לפני ימים אחדים בגיל 98, הורשע בשנות התשעים של המאה שעברה על הכחשת שואה. זאת על-פי חוק Fabius-Gayssot, שהעבירה ב-1990 הממשלה הסוציאליסטית הצרפתית. גארודי, הוגה דעות, קומוניסט לשעבר שהיה לדברי ההיסטוריון מישל וינוק אחד מראשי “המשטרה האינטלקטואלית” של המפלגה עד שזאת סילקה אותו משורותיה ב-1970 (בין השאר בעקבות ביקורתו על פלישת בריה”מ לצ’כוסלובקיה), פעיל ברזיסטאנס שהיה למכחיש שואה והתאסלם. הוא הועמד לדין על ספרו ‘המיתוסים המכוננים של ישראל’ וביתר דיוק על המיתוס של ששת המיליונים שהוא מפתח בו. לא רק שהמיתוס של רצח ששת המיליונים מעולם לא הוכח, טען גארודי, אלא שלא התרחש ג’נוסייד בזמן המלחמה.

האם יש להפליל הכחשת שואה? ומה היחס בינה לבין חופש הביטוי? על כך כאן.
ויש גם הכחשות נוספות. חומסקי (שהגן על חופש הביטוי של פוריסון להכחיש שואה) על סרברניצה, למשל.

Read Full Post »

על מה המהומה? הביקורת על הביקורת על הצעת החוק לתיקון לשון הרע התחלקה פחות או יותר לשתיים. האחת, ביקרה את התקשורת על הבורות שגילתה לגבי הצעת החוק עצמה. טענתה של השנייה היתה שלמי שעושה מלאכתו נאמנה, כותב אמת ובודק את דבריו – לא צפויה שום בעיה. “החוק לפרסום האמת”, הפליג ראש הממשלה בתארו אותו, בהגזמה מקבילה לאלה שכינו אותו "חוק ההשתקה". לשתי הביקורות משותפת הטענה נגד הניפוח ההיסטרי של הסיקור התקשורתי את הצעת החוק.

אפשר בהחלט להצטרף להערכה שהתקשורת לקתה בהיסטריה קלה בסיקור של הצעת החוק לתיקון לשון הרע. עצם כינויה "חוק ההשתקה" – לא בטורי הדעה אלא בידיעות החדשותיות(!) – היא ראיה מספיקה. כן, התקשורת היא שטחית, רדודה ופשטנית, עד כדי בורות לעיתים, צהובה ופאניקרית. מה עוד חדש? לא משהו שלמדנו ביומיים האחרונים. ובנוסף, היא מקימה כאן קול צעקה כי מדובר גם בה עצמה.

הביקורת השנייה המופנית למבקרים את הצעת החוק היא טענה שגורה כאשר מבקשים להגביל זכויות ובה אני מבקשת להתרכז. כשמדובר בזכות לפרטיות מספרים לנו שלמי שאין מה להסתיר אין בעיה. כשמדובר בזכות לחופש הביטוי (וחופש המידע) – שלדוברי אמת אין בעיה. אבל למשמיצים – להם לא תהיה תקומה. ולמה שתהיה, באמת. ובכן, כרגיל, לא זאת באמת הבעיה. אלא האפקט, ההשפעה של חוקים כגון אלה. וזאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה, כחלק ממחאת הבלוגרים.

המשך…

Read Full Post »

"חוק החרם" שעבר אמש בכנסת הוא חוק מביש ובעל מגמה מסוכנת. נדמה שמחוקקיו לא מבינים מדינה מהי ולא מה הם גבולותיה, תרתי משמע. בעיקר מהן מגבלות כוחה, לפחות בגרסתה הדמוקרטית. לזאת הספציפית שלנו גם אין גבולות במובן יותר ליטראלי, אמנם. ואולי יש קשר בין הדברים.

החוק פוגע בחופש הביטוי ובחופש ההתארגנות הפוליטית. הוא שולל את הזכות לנקוט בפעולת מחאה פוליטית לא-אלימה ולנסות לשכנע אחרים בנחיצותה.

המשך…

Read Full Post »

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב’עין השביעית’ על מצבו של העיתונאי הפרי-לאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש”הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסויים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט”. אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר. כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. “מאבקו של עיתונאי פרי-לאנס בדעיכתה של העיתונות”, כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן עמי כינה אותה. אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ’עכבר העיר און-ליין’ שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב “פוטר” על עיתונאי פרי-לאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב’עין השביעית’. אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

המשך…

Read Full Post »

דבר ראשון שנעשה, נהרוג את כל עורכי הדין – אמר שייקספיר בהנרי השישי. היום בטח היו מעמידים אותו לדין על הסתה. השופטת בלטמן-קראי היתה זהירה יותר, אבל קבעה שעורכי-הדין היום "נבערים, רדודים וחצופים". אין בכוונתי להציע כאן הסבר לשנאה שיש לבעלי המקצוע הזה, עוד מקדמת דנא כפי שראינו, ודאי לא ליישב אותה עם העובדה שהוא כל כך מבוקש… אלא, לשאול על המגבלות שצריכים עורכי-דין להטיל על התנהגותם המקצועית. האם ההגנה על הלקוח מתירה הכול?

המשך…

Read Full Post »