קרוא וכתוב

את הדיבור על "רק קשישים או בעלי מחלות רקע" המלווה את מגפת הקורונה, אני מבינה בעיקר על רקע החשש של כולם מהמחלה והניסיון הפסיכולוגי להיפטר מהחרדה על-ידי הרחקתה מאתנו: כאילו הקורונה פוגעת רק במישהו אחר והדוברים כביכול חסינים. בבחינת "בי זה לא יפגע". כי האפשרות האחרת להבין אותו היא ביטוי בלתי נסבל של אדישות למותם. כחלק מדרוויניזם חברתי ופינוי המקום לצעירים ולכשירים. אבל גם כשמאמצים את הפרשנות שהעומד ברקע הדיבור הזה הם חשש וחרדה אנושיים, יש להיות ערים לסכנות שעלולות לצמוח ממנו. צריך להיזהר כאן לא לשים סטיגמה על קשישים ובעלי מחלות רקע. גם את הרעיון שנשמע כאחת מ"אסטרטגיות היציאה" מהסגר והגבלותיו – להשאיר רק את האוכלוסיות בסיכון בסגר ולפתוח לשאר האוכלוסיות, כדי לאפשר חזרה הדרגתית לחיים תקינים של המשק – יש לבחון בזהירות. כי גם רצון להגן על אוכלוסייה בסיכון עלול להתפתח לחוסר אכפתיות כלפי הישארותם סגורים בבדידותם בעוד כל השאר שבים לחיים נורמליים. ומכאן הדרך יכולה להיות קצרה לצעד הזה כסוג של ענישה.

המשך…

Read Full Post »

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך…

Read Full Post »

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

לפעמים אני חושבת על המקריות שבה אנחנו מכירים אנשים מסוימים פשוט כי אנחנו חיים באותו זמן. לו היינו חיים בתקופה אחרת לא היינו מכירים אותם. ומכירים אחרים.

ואז אני חושבת על האופן שבו הספרות מזמנת לנו היכרות עם סופרים בני תקופות אחרות. שמתו מזמן (או פחות מזמן). נכון, לא נוכל לקרוא את הספרים שיראו אור אחרי שנמות. כמה חבל!… זה לא הולך לשני הכיוונים. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את הספרים שהתפרסמו הרבה לפני שנולדנו (רק תלוי כמה זמן יש לנו). זה כמובן מאפיין אמנות בכלל. אבל אני מדברת על ספרות כי היא קרובה ללבי במיוחד.

חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו לוסיה ברלין 14 שנים לאחר מותה, ולהתוודע אל יצירתה – זה ניצחון קטן על המוות.

לוסיה ברלין, המדריך לעוזרות הבית – סיפורים נבחרים. עורך: סטיבן אמרסון. פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת אסיה, 2018, 589 עמ’.  

Read Full Post »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך…

Read Full Post »

התאבדותה של טובי בראונינג, מפתחת שיטת 'עוצמת הרכות', היא ארוע עצוב ומטלטל, ככל התאבדות. אך מעבר לכאב העצום שגרם הארוע הזה לבני משפחתה, חבריה הקרובים ותלמידיה הרבים, שאני משתתפת בצערם העמוק – זהו ארוע מטריד ברמות נוספות, החורגות מהטרגדיה הפרטית. הראשונה קשורה למסר שזה מעביר לגבי טיפול בכלל, יומרותיו, מגבלותיו של המטפל והצניעות שהוא נדרש לה. השנייה – להחלטה שקיבלה המשפחה (כך על פי הדיווח התקשורתי), לא לספר את דבר מותה לאמה הקשישה.

המשך…

Read Full Post »

כשהאל מנסה את המאמינים – זהו חלק מהתיאולוגיה. המאמינים נוטים לפרש התנסויות קשות שהם עוברים בחייהם כמבחן או ניסיון שבו מעמיד אותם האל. (במקרה הטוב שזה איננו עונש). כך בתיאולוגיה בכלל, ובתיאולוגיה היהודית אולי באופן מיוחד, עם הניסיון הפרדיגמטי של עקדת יצחק (שלפחות רוב הפרשנויות רואות בו את הניסיון האמוני האולטימטיווי). אבל, יש גם ההיפך. בפרשת השבוע שנקראה אתמול, פרשת 'שלח', מתלונן אלוהים: "…וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו את קולי". זוהי התופעה ההפוכה, שבה המאמינים בוחנים את האל. האם הוא באמת קיים? כל יכול? מיטיב? חשבונאות שנגררים אליה כאילו מישהו הבטיח לנו גן של ורדים. שלא יהיה קשה אף פעם.

המשך…

Read Full Post »

האמרה “הכי חשוך לפני עלות השחר” משמשת לעיתים מזומנות לעודד אנשים (או קהילות) הנמצאים במצוקה קשה, וחשים כי ירדו לתהום שקשה לצאת ממנה. רוצים לומר: אל יאוש, עוד רגע ויעלה האור. והרגע הכי חשוך, קרי, הכי קשה – זה שאתם נמצאים בו והכול נראה לכם חסר תקווה – הוא רגע לפני הזריחה. זריחת האור.

המשך…

Read Full Post »

הם מוסעים על כסאות הגלגלים או הקלנועיות בידי העובדים הסיעודיים שלהם. לעיתים צלולים לגמרי ולעיתים לא. לעיתים מדברים ומתקשרים, לעיתים ראשם שמוט ומבטם בוהה. לעיתים יש לסייע להם בכל תנועה. כבר לא עומדים ברשות עצמם.

אני רואה את המבטים שמסננים אליהם. של מי שבכלל מסתכלים עליהם. ושומעת לפעמים את הדיבורים המפורשים: אילו חיים… או נכון יותר: "אלה לא חיים". אני לא רוצה להגיע לשם. מי רוצה לחיות כך, נזקק, תלוי, לא עצמאי?

המשך…

Read Full Post »

פרשת השבוע מאתגרת אותנו, בין שאר ענייניה, בקשר שהיא יוצרת בין קנאות לשלום. פנחס, שעל שמו נקראת הפרשה, מקבל בתחילתה את שכרו על מעשה הקנאות שביצע בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק. כאשר העם החל לזנות אל בנות מואב ולהיצמד לבעל פעור, דוקר פנחס למוות את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור בשל מעשה הנבלה שביצעו לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל הבוכים פתח אוהל מועד. היום היינו אומרים כי פנחס “לקח את החוק לידיים”. אף כי נשים לב שכמעט בכל השימושים בביטוי הזה לא מדובר בנטילת החוק לידיים שכן מדובר במעשים שהחוק כלל אינו מתיר! כך שנכון יותר יהיה אולי לומר על מבצעיהם שהם עושים דין לעצמם. פרשת פנחס, בכל אופן, נפתחת בכך שה’ אומר למשה כי במעשהו השיב פנחס את חמתו בכך שקנא את קנאתו ועל כן לא כילה את ישראל. מדובר בקנאות של הרג ושפיכת דמים שביצע פנחס, ודווקא היא מצילה את ישראל ומקנה לו שכר. ואיזה שכר! ברית שלום: “לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם”.

המשך…

Read Full Post »